פרק מספר:
גורו/ אלדן 

צלצול הנייד קדח בחלומי כרופא שיניים הקודח בשיני. בסטאז', הורגלתי להירדם בשנייה ולהתעורר כהרף עין. הפעם לא התעוררתי, לא ממש. שלחתי יד מנומנמת, מגששת, לשידה במטרה להשמיד את הנייד הארור. תוך כדי, העפתי את המשקפיים. כשלחצתי סופסוף על המקש הירוק הפציע למוחי קול קונטראלטו צרוד מסיגריות. קול שנחרת במוחי לנצח ושקיוויתי נואשות לשכוח.

"אז מה? הצלחת להרוג את הבעל שלי?"

לשנייה, הייתי משוכנע שהאלכוהול עושה לי את זה.

היא המשיכה, "אריק, אתה שומע אותי?"

"רגע. רגע. מה השעה?" גנחתי.

"עשר, כדאי שתקום כבר, בטלן" ענתה בגסות לא אופיינית.

"אמצע הלילה, חושך. על מה את מדברת?" מלמלתי מנומנם. מיד אחר כך חדרו המילים למוחי שהיה ספוג אלכוהול. התעוררתי כאילו שפכו עלי מי קרח. "מיריי, את מי הרגתי, למען השם?"

קולה היה הפעם שונה, חנוק, בכי המבקש להתפרץ. "איפה אתה?"

"תני לי שנייה להתעורר, לשטוף פנים. הישארי על הקו, או. קי.?"

הנייד השמיע צליל ניתוק.

נגררתי אפוף לחלון. בהיתי ברבי הקומות האפלים במורד הרחוב, וצפיתי במסכי הענק שהריצו פרסומות על קירות הבניינים ונורות הניאון המרצדות. אכן כן, זוהי הברודווי, מנהטן שבניו יורק העליזה. לא טעיתי.

ניו יורק? 

פאקינג שיט!

מה אני עושה פה לעזאזל?  

"יכול להיות שהתקבלת לסנט ג'והן, דוקטור? אולי חגגת עם כל צוות הקרדיולוגי את הצטרפותך לבית החולים? הגזמת קצת  עם האלכוהול? שתית יותר מדי? תתעורר! תתעורר! אתה בצרות!" צרח קול קטן בתוכי.

 הוצאתי את הראש לאוויר הקפוא בחוץ,  לסלק את אדי האלכוהול.

ניסיתי לעשות סדר במחשבותיי. הבנתי נכון שהבעל שלה מת? איך הסתבכתי במוות הזה? קיבינימט! נגררתי למקלחת. נעמדתי לכמה שניות מתחת למים הקפואים וחשקתי שיניים כדי לא לצרוח. עד לרגע זה, לא הבנתי אם אני עדיין חולם או שהתעוררתי לתוך סיוט.

שלחתי יד לחפש סיגריות ומצית.

"אידיוט, אתה לא מעשן כבר כמה שנים", צרח שוב הקול בתוכי.

התעוררתי סופית.

התנגבתי והתיישבתי על המיטה.

ניסיתי לעשות סדר במחשבות. מיריי, צלצלה והאשימה אותי שהרגתי את בעלה. איך אני קשור לזה? הוא לא היה אפילו פציינט שלי.

כעת באמת התפכחתי.

התכופפתי לשידה וגיששתי אחרי  הנייד. לקחתי אותו וחייגתי אליה.

"זהו התעוררתי. מה קרה אדונית חלומותיי?"

היא רק התנשפה בכבדות.

חיכיתי.

"איפה אתה?" שאלה לבסוף בקול חנוק.

"בניו יורק, כבר אמרתי לך. מה קרה?"

"מישהו דחף  את הרכב שלו לגשר." אמרה בקול חנוק מדמעות.

חזרה להתנשף, בולמת את בכייה בכוח. מיריי לא תיתן לאף אחד את התענוג לשמוע אותה בוכה.

ליבי יצא אליה. עדיין, לא הבנתי כלום.

"תני לי את היד שלך" ביקשתי.

הרגשתי איך היא הושיטה אלי את ידה, וירטואלית. כבר לא היינו צריכים לומר דבר.

לבסוף, התחילה לבכות חרישית ונשמתי פרחה. חשתי צורך מטורף לחבק אותה, לתמוך בה. הדקות חלפו בדומיה והיא נרגעה קצת, טיהרה את הלב.

"אריק מה אתה עושה שם?"

"עובד. התקבלתי לקבוצת המחקר של בית החולים סנט ג'והן" רק לשמוע את עצמי אומר את זה, עשה לי טוב.

"לך לישון, כבר נרגעתי".

מיליון שאלות עמדו לי על קצה הלשון וחששתי לשאול.

"מיריי. בבקשה תעני לי רק דבר אחד. מה פירוש הרגתי אותו?"

היא כבר ניתקה.   

הטילה פצצה לחיקי ושלחה אותי לישון. ניגשתי למטבחון, הפעלתי את מכונת הקפה ומשם לחדר האמבטיה לקחת כדור לכאב הראש שהיכה בי. הצצתי במראה. בדרך כלל, אני רואה שם פנים מוארכות, שיער מאפיר, מבט נוקשה וקצר רוח. סביר. הפעם, הדמות שהביטה בי נראתה כמו משהו שהחתול גרר הביתה מהרחוב. גנחתי בתסכול.

אחרי דקה, הפרקולאטור צלצל וריח קפה טרי התפשט בחדר. חזרתי למטבחון.

מה שראיתי במראה הטריד אותי. משכתי בכתפי, ומזגתי את הקפה מוטרד. צלצלתי לעובד רחימי, עו"ד. זהו הטלפון לשעת חירום. למזלי, הוא לא רק עורך הדין שלי, הוא חבר, הכי טוב שיש. הטלפון שלו ביקש קוד גישה והבנתי שהוא באולם בית המשפט. נברתי בזיכרוני אחרי הקוד שלו. לפני שנותקה השיחה, נזכרתי וחייגתי. עובד ענה מיד. ידעתי שיש על מי לסמוך.

"עובד, זה אני. אריק"

"אני יודע. ראיתי על הצג. אני נכנס לדיון בזה הרגע. משהו דחוף?"

"לא יודע, בלגאן אני חושב. תחזור אלי, כשתצא."

הוא חזר אלי מיד. "הקול שלך לא מוצא חן בעיני. מה קרה? איפה אתה? אתה לא במעצר שוב, אני מקווה?" 

"השתגעת? אני במנהטן"

"אתה יכול לפרט?  זריז. עוד שנייה אני חייב להיכנס לאולם."

סיפרתי לו על הטלפון ממיריי. חן והוא הם היחידים שיודעים על מיריי, לעומק.

עובד שתק לשנייה, מעכל את הדברים.

"יש מצב שאתה קשור איכשהו לתיק הזה?" שאל בחדות.

עכשיו זה כבר תיק. "תהיה לי בריא. אין לי קשר איתה כמעט שנה. אתה יודע את זה. חוצמיזה, אני כבר חודש בניו יורק. התקבלתי לקבוצת מחקר בבית החולים סנט ג'והן. אני לא צריך בלגאן עכשיו. עובד, הסיפור הזה מפחיד אותי!"

שתיקה ממושכת מצדו השני של הקו.

"אני בהחלט יכול להבין. תשמע מה אתה עושה. חזור אליה בטלפון, תבדוק בעדינות. אבל תזהר, תזהר מאד. תקליט את השיחה או תעשה תרשומת מדויקת. כשאצא מהאולם, אברר בדיסקרטיות מהצד שלי. אנסה לגבות כמה טובות במשטרה. אחזור אליך באפס שבע אפס, אפס, זמן ניו יורק. בסידר? הכי חשוב, תשמור על עצמך דוק. יאללה ביי. אני חייב להיכנס לאולם, אחרת אני חוטף החלטה במעמד צד אחד".

איש מדהים, אני אוהב אותו כמו אח ואפילו יותר. אני אוהב את הלוק שלו, תמיד מטופח, מוקפד מאד. רק בחליפות אפורות כהות ועניבה אפורה. שיער אפור מטופח משלים את ההופעה. עובד הוא פליליסט, שלא נראה כמו הקליינטים שלו, שלא איבד את המגע האנושי.

צלצלתי אליה שוב. הפלאפון שלה עבר לתא קולי.

מספיק, חשבתי. אני מוכרח לישון שעתיים, שלוש. מחר יהיה יום ארוך, מזל שלמדתי להירדם בכל מצב. נבחנתי על זה.

הנייד צלצל שוב, הפעם התעוררתי מיד. הצצתי בחטף בשעון. וואו. כבר שבע. "קבל שיחה מעו"ד רחימי." הכריזה המזכירה.

המתנתי. 

"what's up doc? הכול שפי?" שאל

"דבר איש." עניתי.

"שמע, זה סיפור משונה מאד. ניידת זיהתה תאונת דרכים קטלנית על גשר צדדי בחבל לכיש. רכב מסחרי נכנס בעוצמה בגשר ועף. סימנים בשטח מצביעים שרכב נוסף שלא אותר מעורב בתאונה. נבחנת האפשרות שהרכב השני דחק אותו, בכוח, לדופן הגשר. המסחרי שייף את הגשר, איבד שליטה, גלש לתעלה בשול הימני. הנהג נהרג. נפטר לפני שהגיע האמבולנס. המשטרה ממשיכה לחקור. עד כאן לשון ההודעה של הבוחן." הוא השתתק לרגע, נותן לי לעכל את העדכון.

"תשמע דוק", הוסיף, "הסיפור הזה מאד מוזר לי. נכון, אני רגיל לסיפורים כאלה, רובם מתבררים כחיסולים. אני חי מהסיפורים האלה. אבל, בתיק הזה יש יותר שאלות מתשובות אמר החוקר".

"בחקירה ראשונית, לא נמצאו סימני אלימות או פגיעה בזדון בקורבן." הוסיף רחימי בקול של חוקר תאונות.

פגיעה בזדון? קורבן? אלוהים. זיעה קרה זחלה במורד גבי.

"ואז המקור שאתו דיברתי," המשיך רחימי בקולו הרגיל "אמר לי ככה, 'תגיד, תגיד רחימי, למה? איפה שאנחנו מסתבכים אפשר למצוא אותך, למה?

"ואתה אומר זאת כי?"  שאלתי את החוקר.

"נו באמת, ענו לי. זה נראה לך כמו סתם תאונת דרכים?"

"מה אני אגיד לך אריק", הוסיף בקול מוטרד "לא נחמד."

"עכשיו ד"ר הדס," אמר עובד "מה באמת הסיפור? מה באמת אתה יודע? שיחת הטלפון שלה מציקה לי. שנה לא הייתם בקשר ופתאום, משום מקום, היא מצלצלת ומפילה עליך את ה'הרגת את הבעל שלי'. על מה ולמה? אני צודק ששנה לא הייתם בקשר? אולי תשחרר לי קצת אינפורמציה. תסביר לי למה צלצלה אליך בדיוק עכשיו? אין לה דאגות אחרות בראש ברגע זה? ולמה נדרכת כל כך, שמיד צלצלת אלי?"

אחרי צרור השאלות באה דומיה רגעית

"מישהו תופר לך תיק, אריק?"  הוסיף לאחר רגע.

"מה אני אגיד לך?" התעצבנתי. "אנא ערף? שמע. אני מאד לא רגוע. צלצלתי אליך במיידי, כי הפצצה הזו, שהיא הטילה עלי, טלטלה אותי חבל על הזמן."

"הגירושין השאירו אותך עם רישום פלילי, אל תשכח. החוקרים יעלו מהר מאד על הקשר בינך  לבין מיריי.  תתייחס לכל התיק הזה כמו תפוח אדמה לוהט עד שתדע יותר. תבדוק מסביב אצל מכרים משותפים. אל תיתן לבלון הזה להתנפח לך מול העיניים. שלא יתפוצץ לך בפנים. תבדוק ותחזור אלי. דחוף."

"Yes sir!"

חזרתי אליה טלפונית. "מיריי צר לי בצערך, Cheri. הלוואי שהכאב ידהה מהר."

"Merci אריק."

"רוצה לחלוק איתי?"

"לא."

"להסביר לי?"

"לא."

"מיריי, גבירת לבבי, מה קורה שם?"

שתיקה רועמת מצדו השני של הקו ואני מתחיל להילחץ.

"מיריי, יקירה, אני כואב את כאבך. בבקשה, תסבירי לי את השיחה באמצע הלילה, אני מודאג. בבקשה."

"אריק תשכח מזה, אני מדברת שטויות בסערת הרגשות. אני מרגישה שאני משתגעת ואתה היחיד שיש לי."

אבי היה המכשול הגדול בחייה, הרבה זמן לפני שהכרנו. על איזה סערת רגשות היא מדברת?

"מתי הלוויה, מיריי?"

"בשישי אחרי הצהריים, מחכים לדודה שתגיע משטרסבורג." כשהייתה לחוצה, המבטא הצרפתי הקל הפך למודגש.

"אם ישחררו אותי, אני מגיע."

"אריק שלא תעז. אתה בניו יורק, מצליח, מביא כבוד. שלא תעז." עיניה הרושפות כמו עמדו מול עיניי.

"מיריי, מיריי, מיריי,  עזבי ניו יורק. קראת לי באמצע הלילה. זעקת אלי בכאב. אני חייב לבוא"

"שלא תעז." רשפה שוב. יכולתי לראות את העיניים הירוקות שלה שולחות אלי ברקים כמו פעם, מכופפות את כוח הרצון שלי.

וכמו פעם, נדלקתי כמו גפרור והשכל נכנס להקפאה. באותו רגע, מישהו שם למעלה, שינה את חיי. לתמיד. אם הייתי יודע לאן השיבה החפוזה לישראל תוביל אותי, ספק אם הייתי חוזר.

נפרדתי ממיריי, וחזרתי לעדכן את עובד. 

אלוהים ישמור. תוך שלוש שעות ושלוש שיחות טלפון, חיי נכנסו לסחרור מטורף. הבנתי אינטואיטיבית, שזהו סיפור שלא הולך להיגמר, לא מהר ולא בקלות.

יום חמישי הרהרתי. נשארו לי רק הצנתורים של היום. לצנתורים של השבוע הבא, אני לא משובץ עדיין, גם לא כמצנתר שני. אולי אוכל להיעדר, אפילו רק לסוף שבוע, אם יהיה לי מזל.

מצד שני, אם אני צולל חזרה לאותה ביצה עכורה, כל השדים הישנים יתעוררו, הפיות הגדולים והמרושעים ייפתחו והלשונות הרעות תשפוכנה רעל. המוות הזה מעורר החשד רובץ מעל ראשי כענן סערה. ואני, בטיפשותי כי רבה במקום לעצור ולחשוב, זינקתי על רכבת השדים הזו.

 נגלגל את היום, נרקוד בהתאם למוזיקה. שכנעתי את עצמי.

צלצלתי לענת אחותי ובקשתי ממנה שתדאג לי לכרטיס ארצה. שנותיה הרבות כדיילת בכירה באל על נתנו לה גישה לכרטיסי טיסה מעולים.

"מאיפה אני אביא לך כרטיס מניו יורק לסופ"ש? מאיפה? כולם חוזרים ארצה בשישי" רעם קולה הצרוד מסיגריות.

"אני לא יודע. סומך עליך." עניתי בהכנעה.

נזיפות, נזיפות, נזיפות.

"ענת אני חייב להגיע. ארצה, לוודא שלא תופרים לי תיק."                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

"שוב פעם רות?"  צעקה, "שוב פעם?"

רות והיא היו כמו שני ניירות זכוכית המשתפשפים זה על זה.

"ענת תרגיעי ומהר. זו לא רות וזה לא לטלפון. את חייבת לעזור לי, ואני סומך עליך. עכשיו, אני חייב לצאת. ביי אחותי."

קשה, קשה אִתּה.

חטפתי בייגל עם משהו וקפה אמריקאי מזעזע בדוכן שבפינת הרחוב, כמנהג הניו יורקרים וירדתי לסאבווי.

הגוף והמוח עדיין בניו יורק, אבל הלב היה כבר בדרך ארצה. 

במסדרונות בית החולים צעדתי לאט, מהורהר, מודאג. חייב לעדכן את הדוקטור ליידי אם. מנהלת המחלקה לא אוהבת הנחתות. נכנסתי ללשכתה הענקית בדחילו ורחימו ושיטחתי בפניה את הצורך הדחוף להגיע ארצה לסופ"ש.

"תסביר לי בבקשה?"

להפתעתי, מצאתי עצמי מתאר לה את הסיטואציה, החל מהשיחה עם מיריי וכלה בשיחה עם עובד. ניסיתי לדחוס פרק חיים שלם בכמה משפטים. ליידי אם. שתקה והקשיבה. מתבוננת בפניי שחררה אותי מתורנות סופ"ש ואולי גם מעבודה ביום שני.

לבסוף אמרה לי.

דוקטור הדס, אתה זוכר את השיר הישן של בובי דארין  FULL RASH IN?"

הנהנתי. כתמיד היא הבינה הרבה מעבר לנאמר.

בקומי לצאת הוסיפה, "תקשיב לשיר הזה שוב ודבר איתי ביום שני. עדכן אותי." אמרה.

ענת סימסה לי שהשיגה לי הלוך באל על וקנתה לי ביזנס. חזור נאלצה לקנות בטורקיש איירלינס עם חניית ביניים באיסטנבול.

צלצלתי להודות לה.

"למה ביזנס? אני לא כזה סנוב."

"אני רוצה שתישן טוב. אני לא רוצה שתיסע אחת עשרה שעות ותיפול עם נוסעים בעייתיים."

עוינות נשמעה בקולה.

ענת תמיד אמרה כי מאז שכרטיסי הטיסה הפכו שווים לכל נפש, עבודת הדיילים הפכה לקשה ביותר בגלל סוג מסוים של קהלים. 'אלו שמסתכלים על המנה של השכן שלהם לפני שפותחים את המנה שלהם'. 'ואלה המקופחים הכרוניים'.

כדי לחסוך ממני סוג זה של נוסעים השיגה לי ביזנס.

יום חמישי היה יום ארוך ומתיש מאד, שהסתיים אחרי הסיכומים השבועיים של עבודת המחקר. הסיכום השבועי היה קשה במיוחד. הם ישבו בנחת, חפרו וחפרו ואני ישבתי על קוצים. כשעליתי לדירה, תופפתי בעצבנות על דופן המעלית, זוכה למבטי נזיפה מהנוסעת שלידי. ארזתי בחיפזון, וכמעט שכחתי את המחשב. בדקתי שלוש פעמים שהדרכון עלי, נעלתי וירדתי לתדרך את הנרי השוער.

רק אחרי הבידוק וביקורת הדרכונים רווח לי. בעודי קונה בירה במחיר שערורייתי, שמעתי את הדיילת מכריזה ש'השער' לתל אביב פתוח. נרדמתי ברגע שהורדתי את גב המושב וישנתי כמעט כל הדרך. שווה לטוס ב'ביזנס'.

התעוררתי פתאום, למשמע דבריו התקיפים של עובד.

"בהעדר חקיקה ופסיקה ברורה בנדון, אנו פונים לקבלת סעדים מן הצדק. מרשי מבקש להגיש הודעת צד ומצפה מכבודו להוציא צו עשה בנדון."

נדרשו לי כמה שניות להבין, שחלמתי את הגיבוב המשפטי הזה - עדות לעומס הרגשי שנחת עלי. נרדמתי שוב. חלף עוד רגע והדיילת העירה אותי בנגיעה. ביקשה ליישר את גב המושב ולהיחגר. זהו, הגענו הביתה.

* אלדן-שמו הספרותי של איציק לנדאו , סופר.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים