מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
מות הסופר/ עמוס אריכא 

 


 

1

שמגר ישב לבדו בראש השולחן הגדול על גג הבית הערבי הגדול שנמצא בקרבת בית החאן ביפו העתיקה והוסב לחווילה מפוארת אחרי שנרכש על-ידו כמבנה נטוש והרוס. תמיד תהיתי על הסתירה הזו ברכישת המבנה בן שלוש הקומות מול הים התיכון מידי הממונה על הרכוש הנטוש שכן במקביל נודע שמגר כאחד מלוחמי הצדק לזכויות ערביי ישראל. אבל זה היה המצב ואיש לא הרים גבה מפני שהכרנו אותו כאיש הסתירות כמעט בכל נושא וענין. לפעמים ניתן היה להתרשם ממנו שהוא המראה המשקפת את ישראל המכוערת.  אני דווקא הייתי משוכנע שהוא אמיתי מפני שהיה תמיד מסתובב על ציר משונה שבין הנורמלי להזוי. מבחינתי שמגר היה האדם הכי בלתי-צפוי שהכרתי. אולי כאן נמצא שורש הקסם העצום שמשך אליו כל-כך הרבה אנשים שנפגעו מלשונו החדה והשתעבדו לו כחטופים, על-פי מסקנות סינדרום שטוקהולם הנודע שאיתר כי חטופים בנקודת זמן מסויימת מתחילים להזדהות עם החוטפים. מבחינה זאת חטפתי כמו במגיפה את הסינדרום הזה כשמדובר ביחסי לשמגר. למרות טירופו הערצתי אותו מפני שהיה אחד ויחיד בדורו.

פניו שצמקו להבהיל תוך פרק זמן קצר מאז התראינו באחרונה היו מוטים בזעפנות לעבר תל-אביב של אמצע שנות השבעים הטובלת באין-ספור אורות לילה. היה זה פרק זמן לפני שהעיר הלבנה שינתה את קו האופק שלו, עיר ים-תיכונית שעתידה היתה להצמיח מתוכה אין-ספור גורדי-שחקים וכבר פה ושם נתגלו בה רמזים לעיר שעתידה להיראות כמנהטן.

נצנצי האורות הצבעוניים הבהבו מכיוון חוף תל-אביב כמפתים, מרמזים על סודות כמוסים של חיי לילה מענגים שפעם הוא נחשב נסיכם אחד שאין לו מתחרה. משם נמשך מבטו לעבר יפו, היכן שמובלט מפרץ קטן כשד מים, מלוחך בלשונות גלים גוועים שקצפם הלבן מתמוסס במהירות.

            הוא רצה שאשב בצדו כשהגעתי לארוחת הערב אליה הוזמנו מקצת מידידיהם שלו ושל רעייתו הסופרת נירה ירדן, לכבוד הופעת קובץ סיפוריה החדשים, 'פרחים צהובים בדיונות'. הערב הזה היה אמור להיות מעין פרומו למסיבת יום הולדתו השישים של שמגר שתוכננה למחר. אבל ראיתי מיד שזה לא יהיה נוח לשנינו מפני שרגליו החולות שהיו מכוסות בשמיכה קלה נחו על-גבי דרגש רחב שמנע ממילא בעד משיכת כיסא להעמידו בצדו. לבסוף מצאתי לעצמי מקום בין עידן נרי שישב בדיוק בזווית שמנגד, בקצה המרוחק של השולחן, לבין שוקה גולדשטיין הפנטומימאי, חביבו של שמגר מאז ומתמיד.

            "ברוך הבא מלונדון," צייץ לקראתי עידן בעד פיו הקטן כמקור של ציפור, ועיניו התנוצצו באותה קרירות מקפיאה כתמיד.

            "אהלן," הגבתי.

            "איך היתה הטיסה?" הוא לחש ורק אז שמתי לב שכמעט ולא התנהלה סביבנו המולת שיחה כתמיד. אם מישהו פלט משהו כי אז עשה זאת בקול נמוך כאילו החברים חששו ממטען שעומד להתפוצץ.

            "כמו תמיד," השבתי. השארתי מאחורי את לונדון והתחברתי לאווירה המקומית הדחוסה של הארץ, מיד בהגיעי לפני כשעתיים לנמל בן-גוריון. נדדתי כבר הרבה שנים בין בית מגורי והסטודיו שלי ביפו, במרחק קצר מביתו של שמגר, לבין הבית והסטודיו רחב הידיים שהיו לי בלונדון. מכאן שלא נזקקתי לזמן הסתגלות.

            הפעם באתי לא סתם כחבר קרוב אלא כמחותן של הקובץ החריף הזה שנירה כתבה. תרמתי את חלקי כמי שצייר את ציור העטיפה. יותר נכון לומר את הרישום בפחם שכמעט במרכזו הנחתי כתם צהוב עז אחד במעין רשלנות. אבל זו היתה הסיבה השולית שהחזירה אותי לארץ. הכוונה היתה לסייע להוציא את שמגר מדכדוכיו שנבעו מיסוריו הגופניים שקשה היה לתארם. הסוכרת שכרסמה בו כבר נמצאה בעמדה דורסנית. נירה הקדימה והסבירה לי בטלפון ללונדון כי קיים חשש ממשי לקטיעת רגל, ואולי, הוסיפה לאחר היסוס , מדובר בשתי הרגליים. המצב חמור עוד יותר בגלל לבו החולה, היא הדגישה, ובעוד יומיים הוא עומד להתאשפז שוב בתל-השומר בכדי להעריך את סיכויי הישרדותו במהלך ניתוח דרמטי שכזה.

            "זאת אולי פעם אחרונה שתוכל לראות אותו עומד על רגליו," היא אמרה.

            קשה היה לעכל כי האיש שנחשב לתופעה חריגה בנוף התרבותי שלנו צפוי לכליה מייסרת ונבזית שכזאת.

*

            עד שהתרווחתי על כיסא כבר קלטתי שמדובר באווירה שונה לגמרי מזו שהורגלנו בחברתו של שמגר. מתמיד נחשב למארח מעולה, מבדר שאין דומה לו בהומור השנון והחכם שלו.  בדרך כלל הוא אהב את בוא האביב בגלל האפשרות ליהנות מהגג הענק, וזה היה ערב אביבי ראשון חתום בסימן של קיץ חמים שאיפשר לנמצא בו הנאה שלמה. אבל בלילה הזה שמגר שידר קדרות מאיימת, כאילו מישהו הצית בו מהומה שלמה.

            הבחנתי שיהיה עלי לפרש לעצמי את מה שהחמצתי עד עכשיו, כי פני היושבים היו חתומים כחפויים באבל מסתורי. לא פלא. קשה היה להשלים עם העובדה ששמגר הכנעני, הסלב הראשון של הארץ, בעצם נמצא בתהליך גסיסה מתעצמת במהירות, ממה מול עינינו. אבל עדיין לא הבנתי כי הקדרות איננה נובעת סתם ככה רק מעצם המחלה, וכי כנראה כבר היו חילופי דברים קשים קודם לבואי, בין שמגר לבין נירה, בנוכחות החברים. העובדה העגומה הזאת הועברה אלי בלחישה של עידן כשהבחין במבטי השואל.

            "הויכוחים הרגילים," הוא הפטיר כקובע עובדה.

            חזרתי ומיקדתי מבט בראשו היפהפה של שמגר. כל-כך יפה היה הראש המתולתל הזה בנעוריו עד שהשוו אותו לדוד של מיכלאנג'לו. הוא נותר סעור תלתלים מרשימים בהוד רעמת לביא גאה. אבל בתקופה הקצרה מאז ביקורי האחרון פניו כחשו, שיערו האפיר וגוונו הערמוני כמעט ונעלם.

            מכבר חשבתי שיגיע יום ואפסל את הפרוטומה שלו כסמל הצבר של מלחמת תש"ח, תוך מתן פרשנות שונה מזו של נמרוד שפוסל בידי יצחק דנציגר כנציג של  התקופה הכנענית; משנער לכנען. צייד ומלך. אברי פניו אותם חצב דנציגר באבן חול ביטאו בדייקנות את סגולותיו. עיניו היו בולטות ממאמץ לאתר ציד ראוי גם ממרחק רב. נחירי אפו הורחבו לשמשו  ללכוד ריחו של ניצוד. פיו ששפתיו בולטות בנחישות ומסגירות את מערכות שיניו הטורפניות שאינן נראות, אבל הן מוחשיות עד גרימת רתיעה. נמרוד בתפישתו של דנציגר הוא בעל גוף שאין בו גרם מיותר של שומן. איש תנועה המסוגל לריצות ארוכות בלא להתעייף בעקבות טרפו. צייד מעורר מורא אך גם הערצה. רבים סוגדים לו.

            מבחינה פיסולית התכוונתי לגישתו של זאב בן-צבי שהתקרב בדיוקנאות שלו למשטחים קוביסטיים. גישתו הופרתה כמו אצל דנציגר מפסליו האשוריים של אברהם מלניקוב בן דורם, אך כל אחד נבדל לעצמו. כולנו בעצם חברנו במסע בלתי נלאה להתחבר לשורשים ולתקופה העתיקה, המעוגנת בירכתי אותו זמן שהוליד את אבותינו העברים הקדומים; שאפנו איש בדרכו לגעת בעריסת היוולד עם עברי.

            יופיו הנדיר של שמגר היה מעורב אשורי-יווני, והבעתו כשאולה מפסליה הגדולים של יוון הקלאסית, אלה שבשבחי גדולתם התמקד אובידיוס באגדת פיגמליון, הפסל בן קפריסין שיצר את גלתיאה והפציר באלים להעניק לה חיים; זו האגדה שנתפשה כהשראה אצל מיכלאנג'לו, ליאונרדו ודומיהם, אלופי הרנסנס הנערצים, שחיפשו את השלמות במגע שיש בו כמו חיים אמתיים.

            האור הרך שבקע מפמוטי החשמל המחוברים במרחקים שווים למעקה האבן של משטח הגג הגדול, ליטף את פניו של שמגר, אבל הדגיש את רזונו והוא איננו כתמול שלשום. לחייו כמו נשאבו ללועו. גומותיהן איבדו את צורתן ונדמו כשני שקעים מרירים. אבל עדיין הוא הרשים כלביא שגם בתשישותו מסוגל לזקוף ראשו הגאה ולהשמיע שאגה מאיימת. ידעתי שגם עיניו האפורות שאיבדו ברק היו מסוגלות עדיין להפיץ גצים מרתיעים.

            מתוך שהכרתי היטב את הנוכחים, כארבעה-עשר במספר, למדתי בהרף מבט כי משהו רע אכן התרחש ממש לפני כניסתי, כאילו אישרתי לעצמי את אמיתות לחישתו של עידן. בואי כנראה קטע את התקרית שגם אם לא ידעתי נסיבותיה לא היתה בשבילי חדשה מיוחדת. במשולש הזה שנוצר כאן בין שמגר, לנירה ועידן, נמצא מספיק חומר נפץ מרסק להרוס את הבניין המרשים על דייריו ועלינו.

            מאז שהגעתי חלפו דקות אחדות ועדיין המבוכה היתה רשומה בפני הידידים, יוצרים ברובם הגדול ומיעוטם חברים מימים עברו, מעונת הפלמ"ח, מאותו קרב ראשון בסדרת הקרבות שהיו מאז מדי שנים.

            עוד לפני שבררתי אצל עידן את סיבת המתיחות שלא רפתה, פנתה אלינו דובה עזריאלי שישבה ממולי כשהיא מחייכת חיוך אירוני כדרכה, כזה שהעמיק עוד יותר את רשת הקמטים הזעירים הלוכדת את פניה הרחבים.

            "יש לי משהו להגיד לכולכם," היא נשפה בקולה הנמרץ והצרוד משהו מחמת העישון הכבד שלה.

            די היה בעובדה שהיא קמה מכיסאה והזדקפה במלוא קומתה הגמלונית, כאשר כתפיה כמו מכונסות להצניע במידת-מה את שדיה הזקנים שצמחו במרוצת השנים לדדיים ענקיים, שכולנו נתמקד בה. מבטה המתלוצץ כמתגרה השלים סיבוב על פני האורחים כתובעת מכולם שקט. היא המתינה עוד שניות אחדות עד שניתן היה לשמוע את רחש צמיגי המכוניות החולפות בכביש הצר במעלה גבעת יפו.

            "חיכינו מספיק זמן לצוציק הזה שיגיע, בשביל שאפשר יהיה לפתוח בדיבור על כלת הערב שלנו ועל סיבת המסיבה הזאת," כך פתחה ונעצה בי מבט נוקב להזכיר לי שגם בחלוף השנים לא תשכח לי את העובדה שנחשבתי למתגייס הכי צעיר של הפלמ"ח. הייתי בן שש-עשרה חסר חודשיים ומאז חלפו עוד שלושים ושלוש שנים. "אין ולא היתה בך טיפת כבוד  למבוגרים ממך," הוסיפה דובה והצליחה לגרום לחיוכים שאמורים היו למצוא מוצא מהמבוכה הקודרת.

            איש לא קרא לי צוציק מאז הימים הרחוקים ההם, פרט לדובה שלחביבים עליה שמרה במאגר העקיצות העשיר שלה כינויים משלה. מעולם לא התחשבה בשמותינו האמיתיים. התנהלותה נקבעה בצדק על-פי תחושתה שברור לכולנו שהיא נחשבת לאידיאולוגית של מדינת הפלמ"ח הממשיכה להתקיים כטריטוריה עצמאית במדינה, ואנחנו נתיניה. אבל גם היא הכירה במעלתו המיוחדת של שמגר שגם בעיניה נחשב לציפור הנפש של הימים ההם.

            "למה אני מזכירה את איתן הצוציק הזה?" היא תהתה ושלחה בעקבות שאלתה סילון עשן סמיך שפרץ כמניפה מתפשטת מפיה. "מפני שאנחנו עומדים לדבר כאן על  הקובץ החדש של נירה שלנו. אבל לפני שנתחיל לשבח או לקטול, כל אחד בדרכו, אני רוצה להבין מצוציק מה הביא אותו לצייר ציור כזה מטומטם לעטיפה של הקובץ?" היא צחקה את צחוק הרווארס שלה שדי היה בו לקרוע אותנו מצחוקים. "באמת, צוציק," הוסיפה כשהיא פונה אלי ומצביעה לעבר הקיר של חדר המעלית עליו הוקרנה העטיפה בגודל של אדם, "עשה טובה לחבר'ה ותנסה להגיד מה זה הקשקוש האבסטרקטי הזה ומה זה צריך להגיד לנו, אם בכלל?"

            תגובתי הראשונה היתה בניד ראש כמו אומר לעצמי, דובה דובה, לעולם לא תשתני. אחר כך חייכתי. את דובה צריך היה להכיר בכדי ליהנות מהדקויות המחוספסות שלה כניר זכוכית גס ולדעת איך להחליק מעליו מבלי להיפגע. היא היתה מובנת בעיקר לאלה שצמחו בקרבתה, והיו חלק מהמילון המיוחד שלה, המעוצב על-ידי ישרותה שלעתים מוגזמת, דוגרית לליבה.

            "א נו?" היא שאלה, "אתה מחכה להזמנה מיוחדת או מה? אתה הרי ממש בן משפחה כאן!"

            הגברת הזקנה ידעה בדיוק מה אני מרגיש ומה עובר עלי. לא יום. לא שנה. שנים. היא ידעה וחשה שלא מדובר בשלוש צלעות אלא בארבע, מכיוון שלנירה היה בי יחס שונה מלנשים אחרות. רק בטעות חשבתי שהמרחק בין לונדון לתל-אביב יקצץ במרוצת השנים בלשונות מרכלות. אבל דובה הבינה טוב מכולם מצב לאשורו ולא היה איכפת לה מה יגידו אחרים. ממילא ידעה כי שמגר התייחס אלי כאל אח צעיר ואת אבי וולודיה ראה כאביו הרוחני. כעת היא נזקקה להיעזר בי לשיכוך מתיחות מרגיזה והיתה משוכנעת שאקלוט את המסר שלה להעניק לשמגר מרווח זמן לחזור ולמשול בעצביו המרוטים.

            נמנעתי מלקשור מבט עם נירה. אבל ראיתי את פרצופו הקובייתי של שלומי קציר חברי הצייר, איש יפו גם הוא, שאיננו מסיר ממני את מבט עיניו השקועות והאפלות כאילו ברצונו לומר משהו ברוח הרמיזה של דובה, תן לנו זמן. עד כמה היה קציר שרוי במתח קלטתי כשהצית לעצמו סיגריה שלא כהרגלו, והעשן גרם לו להשמיע שיעול קטוע. אולם הבעתו נותרת אטומה. רק שרירי לסתותיו נעו כהרגלו, עלו וירדו כאבני חצץ. כך זה היה אתו תמיד. שתקן שאינו מרחיב דיבור באחרים. העמיד פנים כאילו אינו יודע שמץ מהשמצים.

            "נו,כבר, דבר!" דחקה בי דובה בנהימה.

            "קודם כל תרשי לי להתנצל בשמך ובשמי לאלה מבין החברים שאינם יודעים למי את מתכוונת כשאת אומרת, צוציק. הצוציק הזה הוא כבר בן ארבעים ותשע ואני צעיר ממך בסך הכול בשלוש-עשרה שנים..."

            נדמה היה לי שהצלחתי לצמק במשהו את האווירה המתוחה. אפילו שמעתי קולות אחדים של צחוק רם. חזרתי ופניתי שוב לדובה כאילו אנחנו מצחצחים לשונות כסייפנים המכירים את סל הטריקים של השני.

            "והערה שניה", אמרתי, "אני מקווה שאת ההערכה הספרותית נשאיר

בידי הפרופסור שלנו."

            הנחתי יד קלה על כתפו של המבקר הספרותי עידן נרי שהחוויר לפתע. אבל כבר נמצאתי במצב שלא יכולתי לסגת ממנו. בבת-אחת התברר כי המריבה שהתקיימה ממש לפני שהגעתי היתה נעוצה כנראה באותה התלקחות חדשה-ישנה בין נירה לבין עידן שהיא תמצתה לי בשיחתה האחרונה אלי ללונדון. היא לא היססה מלהבהיר כי מבחינתה לא תאפשר לעידן להתקרב לסיפוריה לאחר שחשדה בו  בניסיון להמעיט בחשיבותה כמספרת. אבל עד לרגע זה לא שיערתי את חומרת העימות העכשווי ביניהם.

            נירה היתה מרירה וניכר בה שהטיפול בשמגר במשך עשרים וארבע שעות סביב השעון, יום אחרי יום, מעך וסחט אותה. היא התלוננה כי מה ששבר שוב את קליפת היחסים הדקיקה והעכורה בינה לבין עידן, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, נמצא בתוכן הסיפור המרכזי בקובץ החדש, הנקרא בשם 'כלים שלובים'. בסיפור הנוקב הזה היא התמקדה בתיאור המשולש המסתופף תחת קורת גג אחד. איש, אשתו וחברו. היא תיארה בעט השנון שלה מערך יחסים רגיש ומכאיב של אישה הנאלצת להתחרות על אהבת האיש שלה מול  חברו הסוגד לו כמעט כמו מתוך אהבת נשים לרצותו. כתיבתה בסיפור הזה נמצאה על גבול דק שבין סאטירה משעשעת לדרמה מדמיעה.

שעידן נוהג בה בצביעות כשהוא מהלל  בפניה את הקובץ, בעוד שמאחורי הקלעים הסית מבקר אחר לתקוף אותה ולהציגה כסופרת המסלפת מציאות בכדי להתאים אותה לצרכיה. "הקנאה בחברו של בעלה," כתב המבקר, "שורפת לא רק את ביתה אלא גם מפחיתה מערכה כסופרת." נירה טענה שכל זה נועד לסייע לעידן לפגוע בה על רקע ניסיונו העקשני של עידן לזכות בברכתו של שמגר בתחרות החריפה ביניהם על הזכות לכתוב את הביוגרפיה יוצאת הדופן שלו. בכל דקה חלפת האפיר  יותר פנו של שמגר. הוא נעשה נרגן, השחיז לשן כפי שרק הוא ידע וירה חיצים מורעלים בכולנו.

            לא אהבתי את המעמד הזה וקמתי ללכת אבל נעצרתי ליד הדלת כשקולו המחוספס של שמגר השיג אותי.

            "תבוא מחר. נדבר אז," ירה לעברי ואני פרשתי לביתי שנמצא  ממש מעל הרכס שפונה לים המהמהם. לא כעסתי עליו. הוא נהיה לאיש אחר ורק הרגשתי שעיני היו רטובות. תחושת פרידה סופית לא הרפתה ממני.

 

טואול - בניית אתרים