מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
על מציאות שנקלפת/ מארי רוזנבלום

 

שני אנשים נפגשים אקראית בתור לקופת חולים. מתפתחת שיחה, כזו קטנה, על הא ודא. נפרדים. מברכים לשלום והולכים לדרכם. לאחר זמן הם נפגשים שוב. משהו מתרקם לו בינתיים. משהו קטן. נוצר עוד נדבך ולאחר מכן עוד אחד.

פתאום הם כבר מכירים, שואלים שאלות על המשפחה, הילדים, הבריאות.....

 

כך גם קרה לי עם ספרו של דוד מנשה.

נפגשנו במעלית, באולם תיאטרון "אלהמברה". נזכרנו שפעם הכרנו באמצעות השירה. דוד הזמין אותי לאירוע ההשקה וביקש שאקרא את שיריו. משהבעתי הסכמתי נשביתי.

עכשיו הוא וספרו בזיכרוני.

קוראת שיר ועוד שיר וצוחקת וכואבת ונוגעת וכותבת.

מגבעתו היא סימן ההיכר שלו. מה הוא מחביא שם? אני כמעט בטוחה שכל סודותיו  גנוזים שם. השירים שלא כתב, אגדות ילדים, מדורות שבט, כישופים, כעסים, פחדים, צער ותהייה, ציפורים ועוד.

בהתכתבותי עם דוד ציינתי כי בשיריו, גם הקשים ביותר, מצאתי הומור והוא טען ש"זוהי תגובה פסיכולוגית כדי לא להיות עצובים" .

בכריכת ספרו כתוב:

"הצער, בשירתו של דויד מנשה, הוא בן לוויה שמוליכים לטיול ככלב אהוב, אך גם מצע לנחמה. תיאורי הנוף הפנימי, או המציאות הפנימית, הם לא אחת הכרה מפוכחת בקטנותו של האדם מול כוחות הטבע והגורל ובה בעת, פיוס והשלמה איתם. בשיריו שוזר דויד מנשה שירים באופן מהפנט, ומצייר תמונות חיים מול מדורת שבט, ְ שהיא גם מדורה אישית."

אָדָם הוֹלֵךְ (עמוד 1)

 

אָדָם הוֹלֵךְ עִם

צַעֲרוֹ כְּמוֹ מוֹלִיךְ אֶת

כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל

עַרְבִית.

אָדָם מַבִּיט לְאָחוֹר

כִּקְלוֹשָׁר דּוֹחֵף עֶגְלַת

מַרְכּוֹל גְּדוּשַׁת

בְּלוֹיָיו.

אָדָם מוֹדֵד אַהֲבָתוֹ

אֶל אֹפֶק וְצַעֲרוֹ כְּצִלּוֹ

מִתְאָרֵךְ בִּנְפֹל

עֶרֶב.

 

דוד מעביר לי את רגשותיו של האיש הזה. צערו, אומללותו, ואהבתו.             

 בשירו "רץ לפני המחנה"  מתלבט דוד האם "האויב" שנמצא שם תמיד הוא גם "אוהב". שתי מילים כה מנוגדות וכה דומות.

 

 

דוד מתעסק גם עם המוות. כאן מצאתי הרבה הומור. המוות בשירו זה דומה להכנות לפני טיסה.

 

"ארזת?" (עמוד 10)

 

"גם אִם יִשְׁאֲלוּ  - וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ, הֲרֵי

כְּלוּם לֹא אָרַזְתָּ וְגַם כְּלוּם לֹא הִתְבַּקַּשְׁתָּ

לְהַעֲבִיר גַּם אִם נֶאֱמַר וְנִכְתַּב שֶׁמַּה

שֶׁאָמַרְתָּ אוֹ שֶׁעָשִׂיתָ, אוֹ לֹא אָמַרְתָּ

וְלֹא עָשִׂיתָ, יַעֲמְדוּ לְךָ לֶעָתִיד

לָבוֹא. עֵירֹם בָּאתָ וְעֵירֹם

תֵּלֵךְ."

 

העזתי לבקש מהאיש ולציין מהם שיריו האהובים והוא התפתל וכאב "כולם הם בני".

אז לחצתי ולחצתי וקיבלתי והתעכבתי עליהם.

 

בפרק הקרוי "דרך צעיף עיני אימי" שימו לב כמה עדין וטהור הוא השם. אין גילוי פשוט וישיר. הגילוי הוא באמצעות הצעיף. מתאר את ילדותו, התה העירקי, הכנתו הטקסית והמכינה היא אמו, ידיה :

 

"לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי מִתֵּה, אִלְמָלֵא

הָיוּ  אֵלֶּה יָדַיִךְ שֶׁהֵכִינוּ אֶת

הַצַּ'אי הַמְּחַ'דָר וְלִבֵּךְ שֶׁהִגִּישׁ,

אִמִּי." (עמוד  21  )

 

ועוד הוא מספר בהקפדה על מפיות הבד להפסקת האוכל וצר לו כי לא שמר אף מפית וכמה הוא מצר על כך:

"

"לֹא שָׁמַרְתִּי אַף לֹא מַפִּית

אַחַת. חֲבָל, אֲנִי חוֹזֵר וְשָב

וּמִתְחָרֵט כְּתַקְלִיט הַסָּב

סְבִיב עַצְמוֹ. חֲבָל שֶׁלֹּא בָּעַר

בִּי אָז אוֹתוֹ הַלַּהַט שֶׁהִדְרִיךְ

לֶאֱסֹף אֶת כָּל הַתַּקְלִיטִים

 

 

הַקָּלָטוֹת הַדִיסְקִים וּשְׁאָר

אֳסָפִים הַמֻּשְׁלָכִים עַכְשָׁו

כְּמִמְחָטוֹת נְיָר הַנִּשְׁלָפוֹת

מִקֻּפְסַת הַטִּשּׁוּ וְנִזְרָקוֹת

אַחַת אַחַת‎ מֻשְׁלָכוֹת כְּמוֹ

הָיוּ כָּל אַחַת מִכָּל הַחֲרָטוֹת

הָאֲחֵרוֹת. "

 

מדלגת על שירי עונות ומגיעה לשירת/קינת האהבה. "האם שמעת יקירתי עת לחשתי".

 

כאן מתקיים דו שיח חרישי בינו לבינו לבינה כשהיא איננה, יתכן כי אפילו ישנה את שנתה. דרכה הוא מסתכל על העולם, חייו, אהבותיו.

"

לֹא חַוָּה הָיִית לִי (עמוד 49)

 

"לוּ חַוָּה הָיִית לִי וְאִם

בּוֹרֵא הָיִיתִי לֹא הַצֵּלָע הָיְתָה

הוֹרַתֵּךְ, לֹּא עֲפַר מוֹצַאֵךְ וְלֹא

הַסֶּלַע  מְקוֹר מַחְצַבְתֵךְ.

 

אִילּוּ יוֹצֵר הָיִיתִי, בְּעִפְָּרוֹן

הָיִיתִי כּוֹתְבֵךְ, מְעֲרְסֵל

אוֹתִיּוֹת תָּמוֹת וּמְצַיֵּר מִלִּים

לִדְמוּתֵךְ, אוֹ אוּלַי עֲדַיִן

מִתְלַבֵּט, בְּמִכְחוֹל רַךְ הָיִיתִי

צַר לָךְ קַו מִתְעַגֵּל.

 

רַק לֹא מִצֵּלָע הָיִיתִי גּוֹדֵם

לָךְ גּוּף, לֹא מֵעֲפַר מִדְרַךְ-כָּל

וְלֹא מִסֶּלַע פּוֹצֵעַ

הַר."

 

כאן הוא יוצר אותה, בונה אותה , מצייר אותה, מעגלה.....היא משהו ערטילאי בלתי מושג. נפלא.

 

בשיר האחרון אתעכב על שירו "האם שמעת יקירתי עת לחשתי" בו דוד

מחבר את חיוכה של האם, האזמרגד של האב, אושר אינסופי.

 

הַאִם שָמַעְתְּ יַקִירָתִי עֵת לַחַשְתִּי (עמוד 52)

 

"מַבִּיט הָיִיתִי עָמֹק אֶל תּוֹךְ

עֵינָיִךְ לְשַׁעֵר אֶת צִבְעָן אִם

עִנְבָּר מְחֻיָּךְ הַבְנֵה הַאֵינְסוֹף

שֶׁל אִמִּי אוֹ הַאִזְמַרְגַד שֶׁל

אָבִי הַמֵּת וְלֹא הָיִיתִי

מְבַכֵַּר כָּל גָּוֶן לִצְלֹל לְתוֹכָן

כִּי דַּי לִי שֶׁאַתְּ הִיא.

 

הִנֵּה קֶרֶן אוֹר אֶל צַוָּארֵךְ,

מַרְטִיט כְּאָיֶלֶת כְּמוֹ הָיִיתִי

אֲנִי זֶה הַמֵּמִיס אַהֲבָה

עַל עוֹרֵךְ הַמְּצַפֶּה

חִידוּדִין.

 

נִשְׁבָּע, אֹשֶׁר הָיִיתִי מְתַנֶּה

לָךְ כְּמוֹ נָהָר הַהוֹלֵךְ אֶל

הַיָּם שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מָלֵא.

 

הַאִם שָׁמַעְתְּ יַקִּירָתִי עֵת

רַק לַחַשְׁתִּי דִּבְרֵי אַהֲבָה, מִפַּחַד

עֵינַא בִּישַא, הַאִם חִיָכְתְּ,

יַקִּירָה נֶהֱזֶת, עַד עֹמֶק

מִצְלוֹל עֵינֵי הַשֹּׁהַם אוֹ בָּרֶקֶת

אוֹ תְּכֵלֶת שָׁמַיִם בֵּין קִרְעֵי

עָנָן."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים