סיפור:
כיס בגופיה/ אירית זילברמן

 

את הכיס בגופיה תפר לו בסופו של דבר דודי החייט, יחזקאל, זה שיש לו חנות קטנה בפסז'. חנות. טוב, לא ממש חנות: מדפים אין, קולבים אין, ארונות ודאי  שאין. אין ריהוט ואין שם הרבה סחורה. כל הסחורה מגובבת בשניים שלושה קרטונים. בפינת החנות מוטלים, זה על גבי זה, ספוגים אבק, כמה בדים לחליפות, על ידם שולחן גיהוץ ומניקן שנקנה מיד שלישית.  במרכז החלל, מוקפת בשני כסאות מתקפלים, ניצבת מכונת התפירה: המכונה שפעם הייתה הכי הכי חדישה ומסובכת ומלאת אפשרויות. אינטרלוק הייתה מילת הקסם. כל תופרת שרצתה להיות בקו הראשון הייתה צריכה להבין באינטרלוק, לעבוד באינטרלוק, וכל חייט על אחת כמה וכמה. ודודי, כשקנה לפני שנים את החנות הקטנה הזאת מכספי פיצויים על תאונת דרכים, קנה לו גם מכונה כזאת, עם אינטרלוק.

אהבתי לעבור דרכו כשהזדמן לי, להחליף מלים מספר, לראות איזו סחורה חדשה קבל, לשמוע סיפורים מהווי  המקום. כי החנות הזאת ממוקמת  בצורה בעייתית מעט, היא מאוד צדדית, למעשה היא נמצאת בפסז' שמסתעף מפסז' אחר. ומי שמגיע אליה בסופו של דבר רק במקרה מגיע  או מתוך ששמע עליה ממישהו אחר… כמו למשל הצעירים של ראש העין, אלו שאהבו מכנסיים צרים והדוקים ומותן נמוכה נמוכה כך שיראו עוד יותר דקיקים ממה שהיו באמת.

שם, בראש העין, היו מספרים על דודי מפה לאוזן, ואחר כך מגיעים אליו בחבורות. היו מדפדפים בזלזול בקומץ הסחורה המונחת בקרטון ואחר כך מוציאים משקית את המכנס שנקנה במקום אחר והובא אליו לתיקון. והוא, יחזקאל, שגילו כגיל אבותיהם, ואפילו יותר, ניסה בדרכו המעשית, המסחרית, להפיק מהביקור את מקסימום התועלת (הכסף): משלא הצליח לשכנעם לקנות מכנס או חולצה או מעיל  ניסה לשכנעם לעשות איזה תיקון מסובך במכנסיים עליו יוכל לגבות סכום כפול. והבחורים הדקיקים היו מתרצים ונענים לשכנועיו בייחוד  אם אלו הבטיחו להם חזות גברית, מושכת, בעיני הנשים, הנערות. כפם הייתה נפתחת והפקידו בידו את הסכום שנקב.

אך שלום לא נמנה עם הבחורים האלה שלפעמים, בשיא ההמולה שיצרו, היו גונבים איזה חולצה מהקרטון וכך ביקורם המבטיח היה יוצא בהפסדו של דודי. שלום היה בעצם שכן של דודי החייט. הוא גר מעל קומת החנויות, בפסג'.  היה שומע את המולת הצעירים מראש העין  ומציץ להביט מה הביא אותם לפינה הנידחת. ואז גילה כי חייט עובד מתחתיו.

פעם ראיתי אותו חולף על פני החנות, מניף יד לשלום ודודי משיב בחיוך רחב, לא מובן.

"מי זה?" הזדרזתי לשאול.

ודודי ספר לי על הכרותם: שלום עבר כמה פעמים ליד החנות, מניד את ראשו לשלום. מפעם לפעם ניד הראש נעשה מודגש יותר עד שדודי החליט  להזמין אותו להיכנס. שלום נענה להזמנה. סקר במבט שטחי את החנות, ודקות מעטות אחר כך המטיר על דודי סדרת שאלות אישיות.

"אני רואה שאצלך תמיד יש מבקרים. מי זה היה היום בבוקר שעזר לך עם החבילות? הבן שלך? הוא נראה דומה לך."

"כן זה הבן. ויש לי גם בת."

" אהה… ויש עוד בן אדם מבוגר שבא אליך…"

" כן, אתה בטח מתכוון לאח שלי."

שתיקה.

"את אשתך ראיתי פה היום, נדמה לי."

"כן, היא באה לעזור לפעמים.."

"יופי, באמת יופי, שיהיו בריאים."

 

ואחר כך גם דודי שאל, בתורו:

"ואתה גר פה למעלה, נכון? אז תכנס לפעמים לשתות תה, בשעה עשר בערך, תמיד שקט פה."

"באמת תודה רבה, אם אני לא עובד משמרת בוקר על המונית אז למה לא. מכל הלב."

"אז עכשיו אנחנו שותים תה ביחד, פעם, פעמיים בשבוע" סיכם דודי את המצב.

אז התחוור לי לראשונה כי הפסג' הנידח הזה יש בו גם דירות מגורים, מעל לחנויות. ובאמת יש הגיון בדירות יותר מאשר בחנויות, כי הרי רעשו של הרחוב לא הגיע לחצר הפנימית הזאת.

חברים, כמעט חברים, נעשו לבסוף, שלום ודודי יחזקאל. למה כמעט? כי  כל אחד מהם בעל משפחה היה, ומוקף טרדות יום יומיות ואין זמן או נפש לחברות, אז במעט שהיו יכולים  - נעשו חברים. וגם הבדל הגילאים היה רב: שלום כמעט כמעט יכל להיות בנו של יחזקאל.

את הספורים על שלום שמעתי מדודי, אך בעיקר מאשתו. היא נתרצתה לספר עליו יותר מאשר דודי. בדרמטיות ספרה, הוסיפה נופך  משלה.

וכך סיפרה: בבוקר אחד של תה, של השעה עשר, שקט בפסג' הנידח, גשם מטפטף, השכנה הקוסמטיקאית אפילו לא טרחה להגיע ולפתוח את המכון. בבוקר הזה החליט שלום לשטוח את בקשתו בפני החייט המומחה (תופר חליפות, מעצב מכנסים ומכפלות, מתקין רוכסנים ):  בקש  כי יתקין לו כיס בגופיה.

לבקשתו המשונה טרח והקדים דברי חנופה לא מעטים. החמיא לדודי על התפירה היפה, על מומחיות הגיהוץ שלו, על טביעת העין  המקצועית שיש לו לגבי כל בעיה בגזרת הבגד, על התיקונים הקטנים שהוא מפליא לעשות וכך להפוך את מראה הבגד יפה פי שבע.

"אני הכי מבסוט" אמר "לראות אותך עושה בחמש דקות מכפלת. מומחה, אתה ממש מומחה, ועם פטנטים גם. איזה רעיונות!  קודם לגהץ את המכנס לפי האורך שרוצים ואחר כך, בדקה , שתים לעשות את התפר מסביב. בשיטה הזאת אפילו אני יכול לעשות מכפלת.. לא בחמש דקות אבל ברבע שעה.. כל הכבוד לך, אתה בעל מקצוע אלף אלף.."

יחזקאל התענג על המחמאות, חיוך מאופק על פניו הרזות, פלט מדי פעם: "כן, ככה זה, כן..", אך ידע כי עליו לחכות גם לספיח, שיבוא, ודאי יבוא, למרות ששלום הוא חבר וכו'.

ואז שמע את שלום, כמעט לוחש:"…כיס בגופיה". ויחזקאל חשב:" זה מה שהוא רוצה בסך הכל? אז למה הוא לוחש?   נכון שזה מוזר, זה גם לא פשוט לעשות עיבוד של כיס בבד של גופיה, אבל זה  המקצוע, העבודה שלי."

"כיס בגופיה?" חזר יחזקאל על הבקשה, בקול רם.

"כן, אני ממש צריך את זה. אתה יכול לעשות לי? " חזר שלום על בקשתו, לא לחש כבר.

"בטח, בטח, אבל זה עבודה לא פשוטה כל כך. אתה מבין, לא?" יחזקאל קידם את השיחה לכיוון המעשי, התמחירי.

"לא חשוב. כמה שזה צריך לעלות אני אשלם, אין בעיה. אם אתה יכול לשים גם רוכסן קטן או תיק-תק או כפתור.  מה הכי נוח לך לעשות?"

"אני? אני יכול הכל לעשות, זה המקצוע שלי. תלוי כמה אתה רוצה לשלם. רוכסן זה הכי יקר. תיק תק זה הכי בזול."

"טוב, שיהיה תיק-תק" 

"אני אעשה לך גם אינטרלוק מסביב, המכונה הזאת טובה מאוד " אמר דודי והעביר יד מלטפת על גוף המתכת המעוצב. "היא תופרת כל סוג של בד: משי, טריקו, שיפון... יוצא תפר יפה, אני אעשה לך משהו יפה."

"וככה הוא עשה לו את הכיס בגופיה, ומאז הם חברים קרובים קרובים" סכמה אשתו של דודי את ספורה.

*********

יחסי שכנות נעימים היו לדודי עם שכנתו בפסג', יהודית, הקוסמטיקאית. נשים יפות ומטופחות היו מאירות בנוכחותן הזוהרת את הפסג' הנטוש. רובן הגיעו בשעות הבוקר. אלה השעות של נשות הסוחרים,  אשר כסף שחור מתגלגל דרכם ובכל בוקר נשותיהם מציבות לעצמן משימת בזבוז אחרת: יש בוקר מניקור ובוקר פדיקור, ובוקר קוסמטיקאית ובוקר ספרית, ובוקר במעדניה של הנקניק/ דגים/ מיני מאפה… וכמובן, איך לא, בוקר בחנויות הבגדים. סליחה יש לדייק: בבוטיקים. וכך עובר לו השבוע , החודש. יהודית רואה אותן אצלה לטיפול אחת לשבועיים. קבוע. גם יחזקאל ושלום רואים אותן, בשעת שתית התה. (עכשיו הם כבר מכרסמים, יחד, גם איזה מציה, ביגלה… משהו מלוח הולך טוב עם התה הכהה והממותק המזכיר את הבית, בעיראק. שלום דואג למציות ויחזקאל לתה. מעדכנת דודתי) עיניו של שלום מופנות לפסג', שלא יחמיץ את הצללית הריחנית, עטופה במחלצות, מתקדמת בנקישת עקבים לחנות הסמוכה.  עם הזמן החל שלום להיות דרוך יותר ויותר לשמע הצעדים האלה. יחזקאל ידע כי עד שלא תחלוף הצללית של הבוקר לא יוכל להחליף עם שלום מלה של טעם. לעתים שלום היה כל כך חסר מנוחה עד שנטש את כיסאו וניצב בפתח החנות מגניב הצצות לקצה הפסג', להספיק להעיף מבט יסודי, רעב משהו, בלקוחה  של השעה עשר_   יחזקאל נסה להאיץ בו להיכנס פנימה, אך תחינותיו נפלו על אוזניים ערלות.

כעבור חודש במקרה הגעתי לפסג', לפגישה עם יהודית. בתי למדה יחד עם בנה, שתינו היינו בועד ההורים של הכתה והתנדבנו להכין יחד את ארועי יום המשפחה. כשסיימנו את הפגישה התלוותה אלי לחנות של יחזקאל.  ברכה אותו לשלום ואחר כך, כשחיוך חביב על פניה, אמרה:

"יחזקאל שמעתי שיש לך חבר חדש, מבקר אותך כמעט כל בוקר, שלא יהיה לך משעמם, וגם צעיר…"

"אה, שלום את מתכוונת… כן, אנחנו שותים לפעמים כוס תה ביחד… ראית אותו?"

"לא, לא ראיתי, מה הוא קרוב משפחה שלך?"

"לא, הוא גר פה למעלה, הכרנו, הוא רצה שאתפור לו כיס בגופיה ומאז אנחנו חברים."

"כיס בגופיה?? בשביל מה לו כיס בגופיה? לא שמעתי על כזה דבר!"

"אה, אני לא יודע, עוד לא שאלתי אותו, אבל אל תדברי על זה. אולי הוא לא רוצה שידעו."

"בסדר יחזקאל אל תדאג. כבר יש לנו עוד כמה סודות חוץ מזה… חה חה…אבל, יחזקאל, בחייך! חלק מהבנות ספרו לי על המבטים שלו… קצת מפחידים.. תרמוז לו על זה, כמו שאתה יודע, תתן לו רמז שזה קצת מפריע… תגיד לו, בחייך…   שיהיה לך יום טוב…"

דווקא רציתי לנצל את ההזדמנות ולשאול את דודי על שלום אך ראיתי כי פניו  חתומות וידעתי כי למרות מראהו העדין, נעים ההליכות והכנוע משהו, אין כמוהו לעיקשות. ואם פניו חתומות סימן הוא כי אינו רוצה לדבר מלה וחצי מילה על שלום.

********

יהודית הקוסמטיקאית הייתה בשנות השלושים המאוחרות לחייה. פניה מאירות בגוון של שזוף קל וחלקות כמו שכבת דבש דקה יצוקה על רובד של חמאה. עיניה, בגוון הירוק המוכסף של עלה הזית, ושיערה החום בהיר השלימו תווי פנים מעודנים לכלל יופי נדיר, מלא נועם. עדיין דברה במבטא הונגרי, אחרי כל כך הרבה שנים בארץ. עם יחזקאל, דודי, הקפידה להחליף מדי בוקר כמה מלים ושניהם נתנו אחד לשני שרות קטן פה ושם (אם צריך ואם התאפשר) (לא חובה) (בלי לפתח צפיות).

דודי ספר לי כי קרה והגיעו להתעניין במכון והיא לא הייתה שם, היה מנדב להן פרטים מוסיף מילה טובה על הלקוחות המרוצות שלה. וגם היא, הוסיף, גמלה לו ופעם אפילו שלחה אליו מישהו שהזמין אצלו חליפה לחתונה.

נדיר היה לפגוש בה פנויה מעיסוקים בעשר בבוקר ולכן את שלום פגשה לראשונה רק אחרי כחודשיים, ספרה לי דודתי.

בזמן הזה כבר הספיקו יחזקאל ושלום לשתות תה עשרים, שלושים פעם… הסתבר כי שלום מעדיף לעבוד בערבים (כדי לבלות פחות זמן עם אשתו) ובקריו הפנויים רבים.

בזמן הזה יחזקאל כבר הספיק לתפור לשלום כיס לתפארת: עם אינטרלוק ותיק תק. ושלום כבר הרהר בגופיה הבאה שיתן לו לסידור…

  

בזמן הזה כבר הספיק שלום להכיר את מרבית  הלקוחות הנוצצות (יותר או פחות) של יהודית וכבר סקר אותן בעין של מומחה: לפעמים רק לפי נקישת העקבים ידע לתאר את הגברת שתעבור. את משקלה בטוח. הן כבר לא נבהלו ממבטיו…

" וואלה את יותר יפה מכל הלקוחות שלך ביחד!! אצל מי את מקבלת טיפול?" אמר שלום ליהודית כשפגש בה בחנות הקטנה, בבוקר חורפי, גשום. יחזקאל נבוך מהחרות שנהג חברו בשכנתו אך נרגע משראה חיוך של שביעות רצון מחליף את התמיהה שצייר פיה הפעור. יצאה את החנות עם אותו חיוך… "נעים להכיר אותך סוף סוף, שלום" אמרה.

********

באותו בוקר, ספרה דודתי, התארכה שתיית התה ולוותה באנחות רבות מהרגיל (של שלום)… בקש מיחזקאל שיתפור כיס בגופיה אחרת, שיוכל להחליף, עוד מעט חם, מזיעים_

"בשביל מה לך כיס בגופיה?"

"כי אני רוצה להחביא מאשתי כסף שחור שהרווחתי ממשמרת לילה, אני רוצה ללכת פעם לבלות טוב… אני מתכנן ללכת פעם לבלות טוב, אתה מבין? אולי נערת לווי או משהו כזה… כשיהיה לי כסף שלי.. בכיסים היא מחטטת כל הזמן אבל הגופיה עלי, אני יושן איתה"

"מה זה נערת לווי?"

"אתה לא יודע? באמת?! זאת בחורה שמבלה עם גברים…  בכסף, כן בכסף, אבל יפה ואולי גם צעירה…"

 

יחזקאל קם (מותיר את שלום מזיע וסמוק) , מזג תה לשניהם, סוכר, בחישה רעשנית, וחזר לשבת לצדו של שלום, שולח יד ומגביר מעט את הרדיו…   אם חלפה באותן דקות לקוחה, בדרכה למכון היופי, הרי שלום לא ראה אותה: באותה שעה הביט שלום אל נפשו פנימה ואולי ראה שם נערת לווי בדמות אחת הלקוחות של יהודית או, אם תרצה: לקוחה בדמות נערת לווי.

יחזקאל הניח כף יד כחושה על כתפו של שלום ואמר: תשתה, לפני שמתקרר. אחר נטל מפינת החדר ערמת בדים והניחה לפני שלום.

"מה אתה אומר שלום איזה בד יפה בשבילי לחליפה? הבן שלי מתחתן ואני רוצה לתפור לי חליפה."

שלום נענה לו והחל למשש את הבדים, לפרוש אותם, בסופו של דבר המליץ לו על בד אפור כהה.

********

כשדודתי ספרה לי על פרישת הבדים ומישושם דמיתי בעיני רוחי את שלום, נהג המונית, רוכן על מכונת התפירה, ממשש בדל של יריעת בד, זאת או אחרת, מבין ערימת יריעות בדי חליפות מלופפות במלבנים או בגלילים. שלום, חשבתי, עד שהכיר את יחזקאל, לא משש מעודו בדים. היה מעיף מבט שטחי בבגד שחפץ בו, מודד אותו בבהילות מה וקונה או לא קונה. הכל בפזיזות ובפיזור הדעת. מעולם לא טרח לחשוב כיצד היו נראות מכנסיים אלו לו היו עשויות מבד כותנה במקום מסורלין, או ויסקוזה. מובן שמעולם לא הטריד אותו אם במכנס היו שני "פנסים" או שלושה או לא היו בכלל… לא ידע מה זה "פנס".

 

 

יחזקאל ושלום דיברו רבות על מזג האוויר, מעט על עצמם, מעט על פוליטיקה, כסף, פרנסה…אך כששלום פגש את יהודית, בפעם השניה, לא דבר כלל על הנושאים האלה, אלא פתח בשיחה של ידידים משכבר הימים. כשפגשתי את יהודית, באסיפה של ועד הכתה, ספרה לי על כך. ואני השלמתי בדמיוני כמה פרטים.

על מה דיברו? ראשית על הלקוחות שלה, כמובן.  שלום הספיק לצבור הרבה ידע בנושא ויהודית הקשיבה וסיכמה בחיוך: "העיקר שזה לא יהפוך לרכילות!".

ושלום המשיך ונידב במהירות כמה פרטים על עצמו, מפלס כך דרך לשאלות אשר רצה לשאול אותה…

ספרה לו כי בעלה שוהה בניגריה כבר שנתיים, והיא בארץ עם שני הבנים.

את שאלותיו ירה לעברה קצרות וחדות כמו חצים, גם קולעות למקום בו רצה לפגוע, ויהודית, נדהמת, ענתה בצייתנות, על כולן, רק פניה האדימו והאדימו. אחר כך התעשתה וקטעה אותו בקול גבוה ועליז:

"אז מה אתה אומר על יחזקאל?"

"כן, הוא בן אדם נחמד." קצר בתשובתו, חושב לחזור לשיחה עליה.

"אתה יודע שפעם סידרתי ליחזקאל לתפור חליפה לחתן? כמה שהוא היה מאושר! הוא חייט טוב, ממש מקצועי… כל התיקונים האלה שהוא עושה זה קטן עליו, זה רק בשביל הפרנסה… עכשיו הוא רוצה לתפור חליפה לעצמו, לחתונה של הבן, סיפר לך?"

"כן, סיפר." ומיהר להוסיף  "יהודית, לא קשה לך להיות לבד? הוא לא בא לחופשות?"

"כן, הוא בא, פעם בחצי שנה" נכנעה באי רצון  לשאלותיו המקשות.

"אני מסתדרת לא רע. אני עובדת…"

"עבודה. עבודה זה לא חוכמה… בלויים זה חוכמה, ערבים לבד, סוף שבוע   עם זה את מסתדרת?" דחק בה, מתעלם ממצוקתה.

"מסתדרת" סיכמה.

"אני עובד על המונית בערב, אז אם תרצי אני יכול להסיע אותך לבילוי, לחברה… אם תרצי"

"תודה, נחמד מצדך להציע, נחשוב על זה…"

**********

ויהודית חשבה על זה ובמיוחד חשבה על הכיס בגופיה.

בשבוע לאחר מכן הגיעה למכון כבר בתשע, הלקוחה הראשונה הייתה מוזמנת לעשר אך יהודית מצאה דברים אחרים לטפל בהם. דקות אחר כך שלום כבר נקש על הדלת הפתוחה למחצה. הוזמן פנימה בתנאי שבחמשה לעשר יעזוב. "בטח, בטח, אפילו בעשרה לעשר, אבל תזמיני אותי לכוס קפה בינתיים?" הוסיף בחיוך.

"ומתי תשתה את התה העיראקי שלך? ומה יגיד יחזקאל?" הקניטה.

 

שבוע אחר כך תיאמה עמו, בערב גשום, כי ייקח אותה לבית הוריה. הייתה עייפה מדי לנהוג עוד שעה בעיר הפקוקה. שלום שלב את הנסיעה לשם בסידור העבודה שלו ללא כל בעיה. ישבה במושב הקדמי עטופה במעיל ארוך וצעיף כרוך לצווארה. כמעט ולא דיברו, היא מרוב עייפות והוא, כנראה, מרב התרגשות: היה מופתע מהמהירות בה קיבלה את הצעתו. לא חזר להציק לה בשאלות על בעלה. עצר ליד דוכן בדרך וקנה שתייה חמה לשניהם, לדרך.

"שלום אבל אני תכף מגיעה להורים שלי ושם יכולתי לשתות משהו חם. לא היית צריך.."

"טוב, אבל רציתי לכבד אותך בקפה. אסור?"

"מותר, מותר " מלמלה והידקה את המעיל לגופה, סידרה את הצעיף.

שלום הפנה אליה מבט קצר, סקרן.

"אני רואה שקר לך! אולי הקפה יחמם אותך… את רואה, לא סתם קניתי לך קפה!"

"נכון. תודה."

כשאסף אותה בחזרה ירדה ובידה מפית נייר כרוכה על עוגת אגוזים רבת רבדים .

"אימא שלי שלחה לך!"

מכיוון שהוריה גרו באזור המרכז ושלום יכל לשלב בקלות את הנסיעות לשם בסדר העבודה שלו, הפך הדבר לשגרה.

באחת הנסיעות גילו כי הם בני אותו גיל. ויהודית, סקרנית, שאלה אותו אז מדוע אין לו ילדים.

"כי התחתנתי בגיל מבוגר, אני נשוי רק ארבע שנים"

"טוב, זה מספיק זמן להביא ילד" הקשתה עליו.

"כן, אבל אני לא בטוח. קשה לי עם האישה. אולי אני אשם. אולי אני לא אוהב אותה מספיק, לא נמשך אליה… את יודעת למה בכלל הלכתי ליחזקאל? למה התיידדתי אתו? כי רציתי שיתפור לי כיס בגופיה, בגללה, בגלל אשתי… אני צריך להחביא כסף בגופיה."

"אני לא מבינה"

"מה את לא מבינה? היא מחטטת לי בכיסים אז אני מחביא כסף בכיס בגופיה. שם היא לא תמצא אותו."

"למה לך להחביא כסף?"

"למה לי?  כי אני צריך כסף משלי. אני לא רוצה לתת לה דוח על כל שקל שאני מוציא."

"אל תגזים… היא לא בודקת כל שק.. "

"דווקא כן"

"אז גם זה לא נורא, אם רוצים להתקדם בחיים.."

 

למחרת, במשמרת הערב, לאחר שהטיל את המטבעות הספורות למראשות הקבצן שאדי אלכוהול חגו סביב ראשו, הודפים בצפיפותם את אדי הבנזין, לא חזר למונית. בחר להמשיך לאורך הרחוב, מוציא עוד מטבעות מהכיס, ומטיל אותן על השמיכות המרופטות של חסרי הבית הפזורות ברחוב השכוח הזה...

כשחזר מהורהר לכיוון המונית כבר שמע מרחוק את קולו של סדרן התחנה: "שלום, שלום,  איפה אתה?"  בלי משים נער קלות את כתפיו, ספק בשל צמרמורת ספק כדי לגרש מחשבה טורדנית.

 

 

כשלקח את יהודית כעבור שבוע לבית הוריה, אמר, מיד כשנכנסה למונית:

"את יודעת, הכסף בגופיה, אני מתכוון ללכת פעם לנערת לווי!"

"כן? זה מה שחסר לך? נערת לווי?"

"אולי. מה את אומרת?"

"כלום."

ובפעם הבאה שאל:

"יחזקאל הזמין אותך לחתונה של הבן שלו?"

"כן, גם אותך?"

"כן, אבל אני אלך רק אם תבואי אתי"

"אתה יודע הוא בסוף לא תופר לעצמו חליפה… חבל לו לבזבז בד יפה כל כך כמו שהמלצת לו, גם ככה אין לו הרבה רווח מהחנות הזאת"

"נכון, אין לו הרבה רווח… יהודית, את אישה טובה, לא רק יפה, את יודעת את זה? בעלך אומר לך את זה לפעמים?"

"מתי הוא יכול להגיד לי?"

"בטלפון, כשאתם מדברים."

"הוא לא אומר דברים כאלה בטלפון"

"גם אשתי לא אומרת דברים כאלה."

"אבל אתה איש טוב בכל זאת."

"לפי מה את יודעת?"

"אני רואה. אתה טוב אבל אין מי שיפרגן לך… אתה צריך לפרגן לעצמך דברים…"

"איך אני אפרגן לעצמי? מה את מציעה?" חייך חיוך ממזרי, מקווה.

"איך? אתה יכול למשל לקנות לך איזה בגד יפה… או לתפור לך חליפ_"

"חליפה???!!!" קטע אותה בקול צרוד, בחצי צעקה, נרעש כולו.

"הבד האפור ההוא אצל יחזקאל אתה יודע איזה חליפה משגעת אפשר לעשות ממנו!" המשיכה בקור רוח  "וכמה זה יתאים לך, יש לך גוף יפה, כמו דוגמן תהיה. ויחזקאל הוא חייט מומחה, אתה יודע_"

"מומחה" חזר אחריה ולא יסף.

*******

בכיס הגופיה היו לשלום שלוש מאות שקלים, את ארבע המאות הנותרים חלק לו יחזקאל לארבעה תשלומים. אשתו כעסה עליו, על הבזבוז, וסירבה להתלוות אליו לחתונה. את יהודית הוא אסף עם המונית והגיעו לחתונה ביחד, כמו שרצה.

כבר כשנכנסו יחזקאל התעקש על תמונה, ביחד: הוא יחזקאל, נשען הפעם על מקל (מרוב התרגשות ותשישות), יהודית, קורנת, בשמלה  בצבע הזית המוכסף של עיניה ושלום הדור ויפה בחליפה האפורה, מכופתרת לפי הכללים, התפרים המדויקים מדגישים חטובים גבריים (כמו שיהודית הבטיחה). מתחת לחליפה חולצה בצבע ירוק זית ומתחת לחולצה גופיה חדשה, בלי כיסים.

********

בעודם עומדים לפני הצלם התקרבה בצעדים נמרצים אחת מהדודות, עיניה ממוקדות בשלום, התקרבה והצמידה שתי נשיקות מצלצלות על לחיו, ובקולניות נלהבת הסבירה לדודי: "זה הבן של כתון, השכנה שלנו, מהמעברה… הוא נולד אחרי שעזבנו…עכשיו הוא נהג מונית…"  

   

חפש באתר

טואול - בניית אתרים