צילום: מארי רוזנבלום 
ההצגה המסיבה של ג'קי בתיאטרון אלפא
/ מארי רוזנבלום

 

ההצגה "המסיבה של ג'קי נעשתה  עפ"י המחזה  "הבחורים בדלת ממול".

תיאטרון "אלפא לאומנויות המופע" נמצא ברחוב אלפא, ממוקם לא רחוק מתיאטרון תמונע.

זהו תיאטרון פרינג'.

אז מה זה תיאטרון פרינג' ובמה הוא שונה מתיאטרון אחר?

מדובר בתיאטרון שוליים, תיאטרון הקורא תגר על המקבילה הממסדית. אם תיאטרון רגיל מקובע מבחינת מראהו, תפקודו ואופן הגשת המסר, הרי שתיאטרון פרינג' חופשי מכל נורמה או סטנדרט קבוע מראש.

תיאטרון פרינג מחויב לאמת שלו ולא לנורמות המושפעות מטעמו של הקהל, עלילות העוסקות בנושאים חריגים ואף מופשטים.

ישראל אימצה אל חיקה את תיאטרון  הפרינג'. כיום קיימים עשרות תיאטראות מהסוג הזה. ביניהם תיאטרון תמונע, צוותא 2, תיאטרון הפרינג' באר שבע, תיאטרון הסמטה, ועוד.

העיסוק סביב עולם היצירה מחבר בין כל שכבות האוכלוסייה – יהודים וערבים, בעלי לקויות, צעירים, נשים וכד'.

ההצגה עלתה לראשונה בתיאטרון הספרייה (מיסודו של בית צבי) ב-1991 הוצגה כ 200 פעם. מאוחר יותר אומצה ע"י התיאטרון הלאומי הבימה ל-300 הצגות נוספות.

 

"המסיבה של ג'קי"- תום גריפין כתב את המחזה המשובח, דור פלס הבמאי. המחזה תורם, ללא כל ספק להסברת צרכיה של אוכלוסיית המאותגרים שכלית והצגתה באור סימפטי ואוהד.

 

בהצגה משתתפים 11 שחקנים:

הדר לוין, כלנית כץ, רימון איצקוביץ, שרון וייסבראט, אנה רוזמן, דניאל מושס, שלום וסרשטיין, ג'וני רוזנבלום, ליאור שלפן, ראובן טייכמן, ארז פלוטניקוב.

בדירה רגילה חיים ביחד ארבעה בחורים חריגים- ארנולד, לוסין, נורמן וברי.

נורמן ולוסין הם מאותגרים שכלית ברמת תפקוד  בינונית, ארנולד הוא גבולי עם נטייה קשה לדפרסיה וברי מוגדר כסכיזופרן. הם נמצאו על ידי הגורמים המטפלים כמתאימים להשתלב בקהילה בדירה משלהם ועליהם לתפקד בעצמם ולהתמודד עם בורותם וזרותה של האוכלוסייה מסביבם.

ג'קי , מדריכת הקבוצה, מצליחה לבנות אמון בינה לבין הבחורים עד לרגע בו היא מודיעה להם שהחליטה לעזוב אותם לטובת עבודה אחרת.


משך ההצגה כשעה וחצי. הקהל יושב מסביב לבמה (הלא מוגבהת) כמו בזירה, השחקנים רצים בכל מקום לכל מקום כל העת. לעיתים בו זמנית מתבצעות כמה סצינות. במהלך ההצגה השחקנים מכבדים את האורחים בסופגניות, בלונים כובעים, מקימים אותם לרקוד במסיבה, ובכך גורמים להם ליטול תפקיד בהצגה ולהיות מעורבים

 

ארבעה השחקנים הראשיים מתרוצצים על הבמה, כל אחד תקוע בחלומו וכל אחד אינו זז מחלומו.                                                                                 דניאל מושט שמיטתו הייתה קרובה לכסאי שבה אותי במשחקו. והתמדתו בתפקידו האצבעות, מימיקה, תחתוניו... ובעיקר הקטע בו הוא אמור לשכנע קצין סיעוד על התאמתו למגורים משותפים.

 

לכל אחד מארבעת השחקנים היו רגעים נפלאים בהם בכיתי איתם, גם שכביכול אלו היו רגעים שהייתי אמורה לצחוק.                                                       משחקם של כל השחקנים היה מעניין אם כי לעיתים נדמה לי שאבדתי קשר בין כל הדמויות שהתרוצצו על הבמה.

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים