איך ללמוד מהילדים עם תמר ברנשטיין/ אתי יוחנן
אחרי שנים בהן עסקה בהוראת אנגלית ופסנתר, מגשימה תמר ברנשטיין את חלומה ומוציאה לאור ספר ילדים ראשון, המוקדש לאחותה העיתונאית שנפטרה מסרטן

"יום אחד הוזמנו ליום ההולדת של הנכדה שלנו טליה", היא נזכרת. "הכל היה נחמד ומהנה, עד שהגיע השלב בו היה צריך לחתוך את עוגת יום ההולדת. הנכדה נכנסה לפאניקה ולא הסכימה בשום פנים ואופן שנחתוך את העוגה. לאחר מכן, כשחשבתי על אירוע זה, אמרתי לעצמי שזה יכול להיות סיפור נחמד לילדים. באותו הזמן הייתי עסוקה בהוראה ולא היה לי זמן להקדיש לפרויקט זה, ולאחר שפרשתי הגיע הזמן להגשים חלום זה". כך מספרת תמר ברנשטיין שבימים אלו מגשימה את חלומה הישן ומוציאה לאור את ספר הילדים "עוגה לתצוגה" (בהוצאת "אוריון"), המבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש במשפחתה.

ברנשטיין, 62, תושבת היישוב נוף איילון, אם לשבעה ילדים וסבתא לתשעה נכדים ונכדות, מציינת כי מה שגרם לה לכתוב ספר לילדים ולא למבוגרים זו אהבתה הגדולה לילדים, שבאה לידי ביטוי גם ברמת הכתיבה שלה. "אולי יום אחד, כשארגיש שהעברית שלי מספיק טובה בשביל זה, אכתוב גם למבוגרים", היא אומרת. את ספרה היא מקדישה לאחותה הצעירה דינה רבינוביץ שנפטרה ממחלת הסרטן. "דינה, אחותי הצעירה, הייתה עיתונאית בלונדון וכתבה ביקורת ספרי ילדים ב'גארדיאן'. היה לה חוש הומור מדהים והיא כתבה בסגנון פיקנטי. לפני 11 שנה היא נפטרה, לאחר מאבק בסרטן השד שנמשך ארבע שנים. דינה הייתה אוהבת את הספר שכתבתי, כי היא הייתה מאוד מחוברת לספרי ילדים ולילדים. כנראה שהאהבה לילדים זה משהו שעובר במשפחה".

לברנשטיין יש מסר אופטימי שהיא מעבירה בעלילת ספרה החדש. "כדאי שנתחיל ללמוד מהילדים, שאינם תקועים בדפוסי התנהגות מהעבר. כך למשל, טלי, גיבורת ספרי 'עוגה לתצוגה', שינתה כיוון, ופתאום במסיבת הולדתה החליטה לחלוק את העוגה המושלמת שלה יחד עם האורחים. כתוצאה מכך היה נעים לכולם. בזכות הילדים יש תקווה שעולמנו ייהפך למקום נעים וטוב יותר עבור כולם".

באיורים רבים בספרה החדש של ברנשטיין מופיעות נשים דתיות עם מטפחת ראש ומופיעים גברים עם כיפה על הראש. ברנשטיין מודה כי בתחילה חששה מכך שאיורים אלה עלולים להבריח קוראים חילוניים, "אך מכיוון שאלו הם אורחות החיים שלי החלטתי להיות נאמנה למי שאני – גם אם המשמעות לכך היא שאמכור פחות עותקים מספרי החדש. בסופו של דבר, כסף זה לא הכל בחיים".

ברנשטיין, ילידת ארצות הברית היא ההוכחה הניצחת לכך שהציונות לא חלפה מהעולם, אלא רק השתכללה. היא עזבה ב-1983 חיים נוחים ובטוחים באמריקה, יחד עם בעלה, צבי, ועם שני התינוקות שלהם, ויחד עלו לישראל כדי לבנות את בית הקבע. בדרך לישראל היא שמעה מחבריה ביטויים כמו: "השתגעת? ממה תחיי בישראל?". זה לא עצר אותה, כי "חיפשתי חיים עם משמעות, ואת זה יכולתי להשיג רק כאן", היא אומרת.

היא ובעלה צבי גידלו לתפארת שבעה ילדים: יצחק, נשוי למאיה, אביבה, נשואה לחנן, יעקב, נשוי להדר, בת-ציון, נשואה לאריה, התאומים, בנימין ואריה, נשוי לאמנדה, ושרה מאירה. הבנים שירתו בצבא, בעוד אמן תמר הייתה עסוקה בהוראת האנגלית בבתי ספר וחינוך מוזיקלי. לפני כשנה פרשה ממערכת החינוך, ובימים אלו היא מתמקדת בהוראת פסנתר ובספרה החדש. ברנשטיין מודה כי "זה נכון שיש ירידה בקריאת ספרים, אבל היא פחות מורגשת בגיל הרך. אני רואה הרבה ילדים קטנים שמחזיקים ספר ביד, במיוחד במגזר הדתי, בו שבת נחשב ליום הספר".

כאורתודוכסית שגדלה בארצות הברית, סבורה ברנשטיין שבכלי התקשורת בישראל 'מנפחים' יותר מדי את המחלוקות בין היהודים הרפורמים בארצות הברית לבין מדינת ישראל בסוגיות כמו תפילת נשים ברחבת הכותל, נישואין ועוד. ברנשטיין: "צר לי על כך שבישראל הפכה הדת לכלי ניגוח פוליטי שגורם לשנאה. ביהדות יש כל כך הרבה יופי שלא רואים כאשר מתעסקים רק בשלילי. האיסור כביכול על נשים ללמוד תורה ברמה גבוהה הוא יותר קלישאה ממציאות. אבא שלי, שכתב את סדרת הספרים 'יד פשוטה' על הרמב"ם, עודד אותי ללמוד ולא הייתה לו שום בעיה בתחום. עד היום אני לומדת תורה במדרשת מת"ן ונהנית מכל רגע. הבנות שלנו שרתו בשירות לאומי והבנים שירתו בצבא.  בזכות שירותם האזרחי והצבאי הם הפכו לאזרחים ולאנשים טובים יותר".

כיצד באה לידי ביטוי הציונות שלך?
"תמיד אפשר לראות את חצי הכוס הריקה, אבל חייבים לזכור שאין מקום מושלם והכי חשוב – אין לנו ארץ אחרת. קודם כל בכך שעלינו ארצה. עבור מי שנולד בישראל הציונות פשוט מובנת מאליה, אבל בעיניי מי שעוזב את המקום הנוח שהוא גר בו ועולה לארץ הוא הציוני האמיתי. אפשר להיות ציוני גם בחוץ לארץ, אבל זה לא ציוני עד הסוף. ציוני אמיתי זה אחד שעולה לכאן מכיוון שזה הבית שלנו ומתרגש כמוני בכל פעם שהוא מגיע לתחנת הדלק ושומע את המתדלק מדבר אליו בעברית".

ברנשטיין, שחיה בעבר בארצות הברית, חוששת לא מעט מהדמות השנויה במחלוקת שיושבת בבית הלבן, הלא הוא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. "טראמפ הוא אחשוורוש", היא אומרת וממהרת להסביר. "בישראל מתלהבים מכך שהוא העביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים, שהוא צעד מבורך. אבל נוטים להתעלם מכל מיני צדדים לא נוחים באישיותו של הנשיא. כך למשל, מכך שהוא מעודד גזענות ושנאה. יש סיבה לכך שהאנשים סביבו מפוטרים או מתפטרים על בסיס יומיומי. האיש משנה את דעתו חדשות לבקרים ואינו מתייעץ עם אף אחד. ראינו את זה ביציאה החפוזה של ארצות הברית מסוריה. ככה לא מתנהג מנהיג. ללא ספק, על איש כזה לא הייתי סומכת".  בנוסף, הנוכחות של יהודים בסביבה הקרובה של הנשיא היא מדאיגה. אני מקווה שלא יפרוץ, חלילה, גל של אנטישמיות בארצות הברית, כפי שאירע בעבר במדינות אחרות כשהמצב הכלכלי הידרדר".

מדוע הרמה של האנגלית בארץ נמוכה יחסית למדינות אחרות בעולם?
"זה קורה משום שבישראל הילדים מתחילים ללמוד אנגלית בגיל מאוחר יחסית. פעם שאלתי אחד ממנהלי בתי הספר מדוע לא מתחילים ללמד אנגלית בגיל יותר מוקדם, והוא השיב לי שיש ילדים שקשה להם. אז מה? אז בגלל זה כולם צריכים לסבול? זה פשוט לא הגיוני".

כמורה ותיקה לשעבר, מה דעתך על האלימות בבתי הספר בארץ?
"אחת הסיבות לכך היא הסמכות ההורית שנפגעה במשך השנים, ומנגד יש כיום הורים שתוקפים מורים באופן מילולי ואף באופן פיזי. למזלי, לא נתקלתי ביותר מדי הורים תוקפניים".

במקביל להוראת האנגלית, היא לימדה שיעורי נגינה על פסנתר. "תמיד אהבתי מוזיקה מכל הסוגים, לא ברמה שאהיה מוזיקאית אבל בשביל לנגן וללמד".

כמורה למוזיקה, את אוהבת את המוזיקה העכשווית בישראל?
"אני אוהבת מוזיקת פופ, אבל תלוי איך עושים את זה וגם מה הווליום של המוזיקה. לפעמים אני מרגישה שבשירים רבים מגביהים בכוונה את הווליום, וזה הורס את כל היופי שביצירה. כך למשל, נטע ברזילי, שזכתה באירוויזיון עם השיר 'טוי', היא זמרת מצוינת ובחורה מאוד סימפטית, אבל לא אהבתי את השיר שלה שהיה יותר מדי בשבילי. אולי זה בגלל פער הדורות".  

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים