אירוע השקה לספר מציאות נקלפת/ רון דביר אסתי בר

ביום שני, 11.2.2019, ערב יום הולדתו ה-63, ערך דויד מנשה את ההשקה של ספר השירה שלו, שהוא גם ספר הביכורים שלו, "מציאות נקלפת". האירוע נערך באודיטוריום היפהפה של ה"קתדרה רמת-השרון", עם כיבוד נדיב ובאווירה של התכנסות משפחתית חמה. בין היתר השתתפו בערב המשורר ארז ביטון, טל איפרגן ופרופ' עופר עציון, יאיר בן חיים, עורך "מסדרון", מבקר השירה חיים יוסף ואורחים רבים אחרים.

 

בניגוד למקובל, הנחה דויד מנשה את הערב בעצמו והסביר זאת בדברי הפתיחה שלו, שהוא עושה זאת כדי להמנע מן המבוכה שבישיבה פאסיבית, "בזמן שמדברים עלי ועל הספר כפי שמספידים מת - הנוכח לגמרי על הבמה".

 

הערב נפתח ברצנזיה מרשימה ביותר של שמעון רוזנברג, העורך-המשותף של כתב-העת "נתיבים". המיוחד שבה, לצד הניתוח המבריק של הספר, היה שהדברים הוקרנו על המסך בווידיאו, מאחר שרוזנברג שוהה כעת בניו יורק במסגרת שנת שבתון. רוזנברג עמד על ההיבט האקזיסטנציאליסטי הבולט והמאפיין בשירתו של דויד מנשה ובסיום דבריו ציין, כי ניכר שמדובר בכותב מעמיק בעל שירה בשלה ובוגרת וכמו היה זה סיפרו הרביעי ולא הראשון.

 

לאחר הקרנת הרצנזיה, ערך מנשה מחווה לא שגרתית במעמדים כאלה כאשר הזמין אל הבמה את ידידו זאב רז, המנהל את קבוצת הפייסבוק "גייסות הרוח". רז, טייס קרב לשעבר שהוביל את הטייסת שהשמידה את הכור הגרעיני בעיראק ב-1981,  קרא סיפור פרי עטו מתוך ספרו העומד לצאת לקראת סוף השנה.

היה לנו  הכבוד להיפגש ולהכיר יותר מקרוב ומשיריו את דוד . גם את ארז ביטון המשורר הלאומי ועם אשתו , ולראות את חברינו  טל איפרגן, ורדה אליעזר, עופר עציון, דליה שנבל. יחזקאל שהכרתי רק בפייס. יוסי ארדי שיריו  של  דויד מנשה הם  מהיפים והחכמים של בשירה העברית  עם הרבה תהיות על החיים ומהותם שירה על אהבה עמוקה לבית ,לאמא ,שירת ילדות נשכחת וגעגועים עזים אליה .

 

 

אורח הכבוד המרכזי של הערב היה המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2015.  המשורר, תושב עירו של דויד מנשה, רמת השרון, שיבח את הכתיבה של מנשה וציטט בע"פ, באופן מרשים, שניים משיריו של דויד מנשה, שבהם הוא מעלה את זכר אמו, שאחד מהם היה "ואני אבוא":

 

וַאֲנִי אָבוֹא

 

אֶמֶשׁ,  

רָאִיתִי אוֹתָךְ אִמִּי

בַּחֲלוֹם הוֹלֶכֶת מִמֶּנִּי

לְחַפֵּשׂ אֶת יְלָדַיִךְ, נֶעְלֶמֶת

בְּעַרְפֶל הַחֹרֶשׁ וַאֲנִי עַד

בֹּקֶר יָשַׁבְתִּי דּוֹאֵג עַל

מִדְרָכָה, מְחַכֶּה לְשׁוּבֵךְ

וְלֹא שַׁבְתְּ. עַכְשָׁיו, בַּחֲלוֹם

הַזֶּה, אַתְּ הִיא הַמְּחַכָּה

לִי וַאֲנִי אָבוֹא. אוּלַי אָבוֹא

עוֹד הַיּוֹם וְאָשִׁיר לָךְ

מַלְיַאן כּוּל גַּלְבִּי חַצִ'י,

כְּמוֹ  שֶׁשַּׁרְתְּ אָז אֶת

סַלִימָה מוּרָד.

 

ביטון המשיך וריתק את הקהל בדבריו על משמעות השירה והמעיינות שמהם היא שואבת עמד על הקושי העומדים בפני המשורר. 

 

מרצה נוספת בערב המרתק, היתה המשוררת טובה זלוטוגורסקי, שכתבה מאמר מקיף על שירתו של דויד מנשה. היא התייחסה לשירתו באמצעות המסה הידועה של המשורר ח.נ ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון". בהצגת הדברים, שנעשתה בצורה מלאת פאתוס ורגש, חשפה זלוטוגורסקי את הרבדים הסמויים שבשירתו של מנשה, שמתחת לרבדים הגלויים – באופן מבריק.  

 

המשוררת, הסופרת והמחזאית – וכן עורכת כתב העת "בין סגול לבין תכלת".

טל איפרגן, קראה את השיר "תנועת העננים":

 

תְּנוּעַת הָעֲנָנִים

 

תְּנוּעַת הָעֲנָנִים בִּשְׁמֵי זֶה

הַמִּתְדַּמֶּה לִהְיוֹת חֹרֶף, כְּמוֹ

הַחַיִּים, נוֹדֶדֶת בֵּין שִׁעֲמוּם

לְעֶצֶב קִיּוּמִי עִם הַבְלָחוֹת

שֶׁל צְחוֹק. אֲנִי זוֹכֵר

צְחוֹק, גַּם מִתּוֹךְ

הָעֲנָנִים.

הַחַיִּים, מִתְבָּרֵר, הֵם מַהוּת

הַחַיִּים, בְּכָל זֹאת חַיִּים. אִם

תִּרְצֶה, סוּג שֶׁל

חַיִּים.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהַסְכִּים לְכָל

זֶה אִלְמָלֵא כָּל הַכְּאֵב

הַזֶּה. אֲבָל מִי

בִּכְלָל שׁוֹאֵל

עֲנָנִים.

 

פרופ' עופר עציון, העורך הראשי של "בין סגול לבין תכלת", עמד בדבריו על משמעות השתיקה, שלכאורה היא סוג של תקשורת המבטאת קירבה, אך בשיר "אל השתיקה", עומד דויד מנשה על השניוּת שבשתיקה:

 

אֶל הַשְּׁתִיקָה

בַּשְּׁתִיקָה הַזּוֹ שֶׁנָּפְלָה פִּתְאֹם

בְּלִי שׁוּם סִימָן מַקְדִּים זָכַרְתִּי

הַכֹּל.  נִזְכַּרְתִּי שֶׁתָּמִיד שָׁתַקְתְּ

וְגַם אֲנִי.

כָּל כָּךְ קָשָׁה עַכְשָׁו הַשְּׁתִיקָה

שֶׁלָּךְ. מֵעִיק לִי מְאֹד לִשְׁתֹּק

כָּךְ לְבַד וְרַק זִמְזוּם הַזְּבוּב

אֶת הַשֶּׁקֶט מֵפֵר. זוֹכֶרֶת אֵיךְ

אָהַבְנוּ כָּל כָּךְ בְּיַחַד

לִשְׁתֹּק?

 

את הערב חתמה סקירה מקיפה של חיים יחזקאל, סופר, משורר ומבקר שירה מצויין, שעמד, בדומה לשמעון רוזנברג, על היבטים שונים בשירתו של דויד מנשה ובמיוחד האקזיסטנציאליזם והשווה אותו לאלבר קאמי ולסארטר, דרך שורה של שירים. סקירה זו, ציין יחזקאל, הוא מתכוון לפרסם במלואה בקרוב, באחד מכתבי העת לשירה.

הערב נחתם בהקראה מרגשת של המשורר, דויד מנשה, את שירו "אחרי שלושים שנה":

אַחֲרֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה  

כֵּן, אַתְּ אוֹמֶרֶת וְשׁוֹכַחַת,  אוֹ

אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי

שֶׁלֹּא שׁוֹמֵעַ. כָּל כָּך הַרְבֵּה

זְמַן, אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ, שֶׁמָּא

פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע, אוּלַי

יוֹתֵר.

עַכְשָׁו קְצָת קָשֶׁה לִי לְהַבְחִין

בַּחֹשֶׁךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט

הָאוֹר. נִרְאֶה לִי שֶׁבַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִקְדִּימוּ אֶת הַשְּׁקִיעָה.

יוֹתֵר קַל, אֲנִי חוֹשֵב, אִם רַק הָיִיתִי

יָכוֹל לַעֲבֹר עִם הָאֶצְבַּע עַל קַוֵּי

פָּנַיִךְ. הִיא בָּטוּח זוֹכֶרֶת. כִּי מַה

זֶה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, לֹא חָשׁוּב אִם

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, בִּשְׁבִיל אֶצְבַּע?

 

     

 

 

   

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים