מנוי לפורטל בכיוון הרוח


ההצגה אדיפוס. טריפטיכון בתאטרון תמונע/ מירי הבר

ההצגה מחולקת ל- 3 חלקים. בחלק הראשון רואים את השחקנים לבושים בבגדים שמהר מאוד, ברגע שנזרק הטרף, מנמיכים קומתם ומחפשים לצוד עם הפה וטבעו של הגוף נחשף. הפה לא מהווה את המקום של הדיבור אלא של האכילה והנשיכה. הדחף בהתגלמותו. הבגדים מגלים ולא מכסים. אנחנו בלב הג'ונג'ל של היצרים. סצינה ארוכה, ללא מילים למעט שירתו של הרועה שמהווה אתנחתא מהקולות, הנהמות, האנחות, השאגות, זיעת הגוף. השחקנים הם בעלי חיים במלוא מובן המילה. הכל שוקק בפראיותו עד לבלתי נסבל, רעש שלא ניתן לברוח ממנו כל עוד לא תבוא השפה.

זה מזכיר לי שהבן שלי אמר בשיעור מוסיקה למורה בביה"ס "אני לא מעוניין להיות מוצרט" והיא שלחה אותו לעמוד מאחורי הדלת ומשם הוא מהר מאוד מצא את דרכו החוצה, לחצר וכבר לא חזר ללמוד באותו היום ובכך הפר את החוקים של ביה"ס.

המעבר מהיות "כאן" להיות "שם" כה מהיר עד שלא שמים לב.

בחלק השני של ההצגה: "המשתה" של אפלטון. יש כבר משפטים קצרים, השפה נכנסה אך עדיין הגוף שולט והשאלה, מהו ארוס? ארוס של האהבה והתשוקה המינית. האם ניתן להפריד את הבשר מהרוח? השחקנית עירומה למחצה, שואלת את הקהל- "עיניי בשר או עיניי רוח?" באיזה עיניים אנו מביטים בה כעת? אנחנו יושבים בתיאטרון, מוסד תרבותי ומביטים בגוף שלה מתוך מה? מתוך הגוף שלנו...אלקיביאדס מאוהב בסוקרטס וזה אינו משיב לו אהבה מינית. הוא רואה בו כמושלם. סוקרטס לא נתן לאלקיביאדס את מה שהוא רצה- את גופו, אך הוא נתן לו את האיווי desire להמשיך לרצות ולחפש ידע.

בחלק השלישי: המחזה אדיפוס, אנחנו כבר בתוך הטקסטים הארוכים והקשים בלשון המחזה. ברקע, המילים מופיעות על הבד מתוך מקרן. השחקנים שולטים בטקסט, שולטים בשפה, נלחמים בדחף לטעות. נזכרתי שלאקאן אמר שלטעות זה מיני.

תלכו לראות

תיאטרון תמונע

21,22/3/19

עיבוד ובימוי: אריאל וולף
יוצר שותף: שלומי ברטונוב
משתתפים: (לפי הא"ב): רותי בורנשטיין, ישי בן משה, אורנלה בס סבן, שלומי ברטונוב, חן גבעתי, אשוט גספריאן, רותם כץ, ירון מוטולה, יניב סגל, אביב פנקס, נעמה פרייס, לנה פרייפלד, שרון שטרק.  

 

טואול - בניית אתרים