מאמר:
על ספר התנ"ך, על המוסר ועל ליבוביץ'/ משה גרנות


 

התנ"ך איננו ספר מוסרי (הגם שיש בו כללים מוסריים), וליבוביץ' במוצהר איננו מחשיב עצמו אדם מוסרי. מבין שלושת היעדים אליהם יכול לשאוף האדם: המוסר (בגירסה של אלינור רוזוולט), המדינה (הקיסר - בגרסה של גנרל טוג'ו), קרבת האל (על פי גירסתו של מחבר מזמור ע"ג) – בוחר ליבוביץ' באחרון, ומביט בשאט נפש אל שתי הדרכים האחרות. לדעתו להיות יהודי, אין פירושו להיות מוסרי, פציפיסט, מצפוניסט וכד' – להיות יהודי פירושו להיבדל משאר העמים על ידי שמירת שבת, הימנעות ממאכלות אסורים ושמירת נידה. "יהדות מוסרית" היא בעיניו ייבוא משכילי מן החוץ כדי למצוא חן בעיני עמי אירופה.

 

התנ"ך בוודאי איננו ספר מוסרי. כאמור, יש בו חוקים מוסריים, ונביאים כמו עמוס הטיפו למוסר, אבל הגישה הדתית שלו היא בלתי מוסרית בעליל: הסמל המרכזי בדת הישראלית הוא העקידה – האל דורש מהאדם לכלוא בתוכו את כל רחשי המוסר בהקרבה מלאה כלפי אלוהיו – צו האל נעלה על הצו המוסרי. בשם טוהר הדת מצווה הישראלי להשמיד אוכלוסיות שלימות מזקן ועד יונק ("לא תחיה כל נשמה" – דברים כ' 16), וכדי שלא יהיה ספק באשר לדירוג המצוות בהן חייב המאמין – מוזכרות בעשרת הדיברות קודם הדיברות שבין אדם למקום, ורק בסוף הדיברות שבין אדם לחברו.

 

המקרא דורש בעיקר דרישות דתיות (המוסריות – במיעוט מזהיר!), והן רבות, סותרות זו את זו, ובלתי ניתנות לביצוע, כך שהמאמין יהיה תמיד חייב כלפי האל, תמיד אשם, וכל עונש שיוטל עליו משמיים יהיה מוצדק.

 

נכון שבן-גוריון סמך על התנ"ך כשטען את טענותיו המוסריות. לעומתו אפשר להגיד על ליבוביץ' שהביט על המוסר כמעט כמו על עבודה זרה. מה שבטוח הן על התנ"ך והן על ליבוביץ' לא כדאי להסתמך כשמבקשים להטיף למוסר במדינת ישראל. ועוד דבר, מעולם לא הוכחה חפיפה בין שחיתות מוסרית ובין שרידות מדינית – האימפריה הרומית שקעה עד צוואר בשחיתות, ושרדה מאות שנים כאימפריה והשאירה חותם תרבותי אדיר על כל העולם המערבי. אל המוסר צריך לשאוף משום עצמו, ואין בו שום ערובה לגבי תחומים אחרים*).

 

*) המבקש להרחיב – יעיין בספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999

חפש באתר

טואול - בניית אתרים