מאמר:
בין חולות הקרב ותהומות הנפש/ יוסף עוזר



ספרה של כרמית רינצלר ייחודי במבנה שלו העשוי שכבות – יומן מלחמה, יומן מכתבים, שיח עם יומן שנוכח כישות בפני עצמה, שיש לו שם פרטי שמובחן בלשון נקבה-  אנה, אליה פונה המחברת ומגלה פן מהלכי הנפש שהוסתרו משאר הנוכחים, קטעי שירה, תיעוד מכתבות עיתונאיות ועוד.

אירועי מלחמת יום כיפור עוברים בתוך סיפור אהבה בין נילי לבין אריאל – דרכם נשמע על טיב אהבתם שמעורבת בשלל ההתרחשויות הקיומיות בחברה הישראלית- בשאלות הגדולות של משמעות החיים ובשאלות המדיניות הפוליטיות.

הקורא בוודאי יבקש לדעת- לאן מגיע הרומן בין הנערה הרגשנית לבין החייל, עד לאן תוליך המספרת את יחסי האהבה, האם האירועים הפוליטיים והצבאיים שמסמנים שבר וכשלון ישתקפו ביחסים כתמונת מראה או שבשורת הדברים היא שבבני הזוג ישתלב חיפוש החלקים לשלם אחד של אהבה בניגוד לשנאה והמוות עליהם סובב הרומן – את זה צריך הקורא לחפש.

לעיתים גורפת אותנו המספרת לרגשנות עזה ורוויה בפעלים של בכי ודמעות, שהקורא עשוי להיות מובך מהם.  

הרקע הנאיבי של הנערה המאוהבת, אפשר שהוא מטונימי להוויה של ישראל של ימי גולדה, שלא ידעה לקרא את איתותיו של סאדאת לשיח.

[הנה המקום להזכר שבן גוריון ציין כי גולדה היא "הגבר היחיד בממשלתו"].

רינצלר עשתה עבודה לַקְטָנִית מרתקת בשילוב כמעט תיעודי של ממצאים וטקסטים מהכתיבה והקולות של אותם ימי המלחמה, שילבה אותם בשיח שבין הנאהבים המתלבטים בניתוח הנכון של המיידע המדיני וההיסטורי ובמיתוסים המכוננים את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

אפשר לראות בנילי הנאיבית, השבויה בשירי ארץ ישראל היפה, בבואה אחת של מדינת ישראל- בחירת המחברת, כרמית רינצלר, בשם נילי מחייבת לזכור את ראשי התיבות- נצח ישראל לא ישקר. ובן זוגה אריאל- הוא כמובן המקדש. אל נזדרז לשפוט לאן יוביל מדרש השמות הזה. הכל מַכְּתובּ שם ויש לקרא.

נילי תביא לאריאל "הוכחות" מהאתוס הישראלי ומהמיתוס העברי לגבי שייכות ארץ ישראל ליהודים. אריאל ילמד אותה להביט באופן מורכב יותר. נילי תוכיח לו כמה תאוות רצח יש לערבים וש"הם התחילו איתנו", והדמויות יתפתחו.

לא נגלה מה טיב משיכתו הרומנטית של אריאל לנילי ולהיכן היא תגיע, ומה מוכנה נילי להעניק לו, אם בכלל.

כך, שני הגבורים הראשיים נראים כתאי ביופסיה שהמחברת לוקחת מהגוף הדווה שלנו ובעזרתם הרומן מנסה לפצח את חידת בריאותינו/חוליינו הלאומי.

מתי תהיה נשיקה?

הסנטימנטליות שולטת ברומן בשפע של פעלים ותארים כולל פנייה של נילי אל היומן בשם פרטי- שמו של היומן הוא שם נקבה: אנה. ומדרש השמות ירחיק עד אנה פראנק כמובן. כך שהחרדה היא עמוקה בספר הזה וקיצוניותה המטפורית מעוגנת בשמות ניל"י ואריאל.

"אנה, אני בוכה. תוכלי ידידת נפשי הרוחנית לאסוף את נאד דמעותי, תוכלי?!" [65]...

והנה המלחמה הפנימית כמו צדדים שהחברה הישראלית עצמה מטלטלת בחוסר היכולת להכריע.

דברים אלה מזכירים את שירו של טשרניחובסקי מצד אחד- רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!/ ...הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת...

ומצד שני את שורותיו של אברהם יאיר שטרן ב- חיילים אלמונים- כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:/ מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

ואת חיים גורי שכמו מסכם את הסיבוך הישראלי:

 

אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים

וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ

אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.

בֵּית דִּין שָׂדֶה, הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,

וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא דּוֹעֲכִים.

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.

וְאַחַר כָּךְ בָּא שֶׁקֶט

 מְצֹרָף מֵעֲיֵפוּת וַחֲשֵׁכוֹת וְתַרְמִילִים רֵיקִים.

 אֲנִי לַיְלָה בְּעִיר פְּרָזוֹת

 לְכָל דִּכְפִין.

 

הנה כך כותבת רינצלר, כשנילי מאלפת בינה את אנה: 

..."אנה יקירה, עתה אני רואה שלא העיקר לאחוז בשטחים שנאבקים בעבורם. אני שונאת מלחמות."...

אני כקורא, אינני רוצה לקבוע אם השיח הרגשני הוא עודף השמור לרעת הסיפור אם לא. לפעמים עודף הבעת הרגשות ברומן של כרמית רינצלר גרם לעיניים שלי לדלג שורות [בוכה דומעת בוכה מדמיעה] ורק הכבוד לספר החזיר אותי אחורה. סנטימנטלי או לא, קחו את ההערה הזו בהסתייגות. טעמו אתם את טעם כתיבתה – האוהב ישמח ומי שלא, לא.

רינצלר אמיצה מאוד בחיבור רומן לא שגרתי זה, שאינו בודק מה נכון להכתב, באיזו פואטיקה ואתיקה.  

ניכרת העבודה של המחברת להקנות אמינות לעולם המתאר את תולדות הסכסוך- "שלום אנה, יומני היקר... שלושים וחמישה חיילים הותעו על ידי רועה זקן ערבי, הגיעו בתעיית דרכם אל מותם. לא נשכח לעולם! " – [63]

 ... "קווי הטלפון תפוסים בגלל שיחות החיילים, וכל התחבורה משובשת. אני חרדה ומדוכאת...".... [עמ' 79].

מגע רינצלר המשוררת נוכח היטב ברומן-

"אחר כך קורה משהו מטמטם האומר לי לנשק את השעון, את הקיר, את פני האנשים העצובים, האבלים, החולפים בלאט על פני, את העולם,... ללכת ולהריח את עשב השדה וצמחי האדמה, א כל הזרימה האנושית, את כל המשתמע מזרם הקיום." [10].

ספר מסוג אחר מונח לפני. מרגש, מרגיז, מפתיע, כתוב בתום לב בלתי רגיל. אפשר לדרוש אותו לשבח או אי אפשר?  אומר כך: כמה בלתי ראוי היה שדרשו חז"ל את נוח לגנאי. אלמלא נוח- לא היו חז"ל נולדים. גם הספר שלפנינו נהרה מהמבול של מלחמת יום הכיפורים... והיילוד הוא זה.

נמצא בו הצדעה לישראליות ומשפע השיר העברי שדרכו מצטיירת התקופה עד1973. המחברת מעניקה לקורא גם מצלילי מכשירי הקשר המשוועים לחילוץ – וחילוץ אינו מגיע, במלחמת יום הכיפורים. היא מצטטת מדברי החייל של גולני שחזר על המוטיב "אמרו לנו שהחרמון זה העיניים של המדינה" ושיח האוהבים נילי ואריאל גולש לסכנת קרע בשאלה- אם המלחמה והמוות מוצדקים או שהחיים מקודשים והם מעבר לכל ערך אחר.

נילי רגישה לשאלת הקיום גם מהזוית החינוכית- היא אומרת: "ילד לומד להתפתח בהתאם למערכת ההטבעות שמטביעים בו. הילד בגילאים אלה פלסטלינה..." [81] והקורא עשוי לחשוב על המסר הסמוי- האם חינוך עשוי לשנות את המין האנושי, להפוך שינאה לאהבה, ואולי המילה פלסטלינה, מעלה במצלול שלה את פָּלֶסְטִינָה-האם אפשר לעצב את פלסטינה מחדש... ואת הילדים המשחקים בה?

אריאל ברומן מכתביו- מתואר כשבלוני למדי. הוא אינו מבחין בדקויות הלשון. כשהוא מבקש להחמיא לנילי המשורת הוא משבח את "מכתביך הכתובים בצורה מליצית". המחברת מניחה, מן הסתם, שהקורא יודע שהביטוי "מליצה" השתנה ממשמעותו בימי הביניים [כמו אצל אבן גבירול: מְלִיצָתִי בְדַאְגָתִי הֲדוּפָה/ וְשִמְחָתִי בְאַנְחָתִי דְחוּפָה...] כשהמילה מליצה חפפה את המילה שירה. כיום מליצה מצביעה על ביטוי נבוב ובעל קישוט עודף, כך שאריאל מצטייר היטב לא כאיש ספר ואכן המחברת שמה בפיו התנצלות: "השיר הקודם שהוקדש לי כלל לא מעט ביקורת על חוסר כתיבת נושאים מעניינים במכתבי הקודמים אליך" ... [139].

ירתק את הקורא לדעת: מיהם/מהם הארכיטיפים, הייצוגים החברתיים, פוליטיים, רעיוניים המיוצגים בגיבורי הספר?

רינצלר כרמית היא סופרת ערמומית. קראו אתה לאט. לפעמים תתקוממו. אין דבר. זה טוב לספר כשהוא לעיתים מעצבן.

 

פסקאות מהספר:

הארוטי- "מעמיקה אני להביט בעיניך הדובשניות... ואני חפצה להעביר את ידי הרכות, הקטנות, אל תוך שערותיך, תלתליך ללטף, למשש עמוק ולטף! לחוש בחמימות תאי המוח, בשורשים...   " [89]

ההגותי- "רוח האדם היא הכוח לקיומו. אני לא עברתי אינדוקטרינציה, אולם למדתי על ברכי הורי את החוש המבחין בין וב לרע. לשמור על קול המצפון הפנימי...כמו זחל, חילזון בתוך קונכית. אתה חושב שארצות הברית מזדהה עימנו, והיא מנסה לסייע..." [עמ 84]

הפוליטי- היא יוצרת מפגש בין ישראלים יהודים חסידי ז'בוטינסקי לתושבי העיר הערבית טייבה ומלהיטה ויכוח- בין הנרטיבים השונים בדבר הזכות על הארץ, מעלה איזכורים היסטוריים משני הצדדים- בר כוכבא-דיר יאסין- ,תגיד, הסופר יזהר סילנסקי...את ההורים שלך בשואה לא גירשו מהעולם? את ההורים שלנו [!] לא גירשו מארצות המזרח? [237] ... ראש טייבה:הערבים היו פה תמיד, לא ייתכן לבנות יישובים  על אדמות פלסטיניות... זה פשע." [240]

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים