מנוי לפורטל בכיוון הרוח



לחפש את הנחת עם בלפור מור/ צדוק עלון


בלפור מור הוציא לאחרונה את ספרו הראשון-"רגע של נחת" ( קובץ סיפורים בהוצאת ארגמן-מיטב)

.ספר הכולל בתוכו סיפורים קצרים המורכבים הרבה מתהיות על החיים וחיפוש משמעות בהם.

מור, מנהל בכיר בחברה מסחרית, הוא יליד פתח תקוה, נשוי ואב לשלושה, תושב פרדס חנה.

חלק מהרעיונות לסיפוריו הוא שואב במהלך הפקקים הארוכים בין פרדס חנה לתל אביב( מקום עבודתו), ושהות זו עוזרת כנראה לשבח גם את הרעיונות והכתיבה כאחת.

 

 

הגעת בגיל מבוגר יחסית לפרסום סיפוריך. מדוע" וביתר פירוט: באיזו מידה הדבר נובע מנסיבות חברתיות (חשש שהחברה לא "תכיר" בך), ובאיזו מידה הדבר נובע מסיבות אישיות (חשש פנימי שמא כתיבתך אינה ראויה לפרסום, וכדומה)?

 

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" אמר  קהלת. זה מתאים גם לי. אני מרגיש שיש ביכולתי היום לשלב בין האיפוק (היכולת לדחות סיפוקים) לבין האיזון  והמינון בין עיסוקיי השונים. בהכשרתי אני מהנדס תעשיה וניהול. בתחילת דרכי המקצועית עסקתי בייעוץ ניהולי לחברות שונות. לאחר מכן בחרתי לעבור לצד השני של המתרס ולנהל בעצמי חברות. אמרתי לעצמי 'הנה קיבלת את ההזדמנות ליישם על עצמך את כל העצות שנתת לאחרים'. בשנים הראשונות לא ידעתי אם הייתי יועץ גרוע או שאני מנהל גרוע. לקח לי זמן למצוא את האיזון והיכולת לשלב בין השניים.  בערב ההשקה שאלת אותי מה זה "רגע של נחת" בשבילך . עניתי שזה אותו רגע קוסמי, סינגולרי שבו נדמה לי שהבנתי את הפרינציפ, ומעכשיו אני מחשב מסלול מחדש שבו הכול יהיה אחרת. זה לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף המסלול. גם אם שנייה לאחר מכן הכול מתהפך ושוב אני נוכח לדעת  שלא הבנתי כלום וזו הייתה רק אשליה. אותה נקודה בזמן הוא הרגע של נחת שלי. הייתי צריך להגיע לגילי (השנה אחגוג שישים  וחמש) כדי להגיע לתובנה הזו להבין את המשמעות שלה ולתת לה ביטוי דרך הסיפור, ודרך הסיפורים שבספר. הייתי צריך גם לרכוש מיומנות ספרותית אלמנטרית שתאפשר לי לכתוב את הסיפור  באופן שיעניין אותך כקורא ויגרום לך לגבש עמדה לגבי הדמויות שבסיפור. ( בארבע השנים האחרונות אני משתתף אחת לשבוע בסדנאות כתיבה).  לא אחת נעזרתי בך ובחברים נוספים כדי לקבל משוב, חיזוק וביקורת כדי לתקן ולשפר. אין כאן חששות פנימיים שמא החברה לא תכיר בי או שכתיבתי אינה ראויה לפרסום. אני מרגיש בשלות להגשים חלום ילדות, להראות למורה שלי בכיתה יא' שנתנה לי בסוף השנה 'מספיק בקושי' בחיבור ונאלצתי לעשות בקיץ בחינת מעבר כדי לעבור לכיתה יב' בשלום. שהצלחתי לכתוב סיפור עם משמעות ושהיא יכולה להיות גאה בתלמיד שלה.

עכשיו, אני עוד יותר משוכנע שקהלת צדק. אני מתחיל להבין למה הוא מתכוון. אני ממש נהנה מהנופים, מהאנשים ומהסיפורים  החדשים שאני פוגש בדרך.  וגם אם אגלה שזו הייתה רק אשליה

ואצטרך שוב לחשב מסלול מחדש, מה אכפת לי? הרווחתי ביושר עוד רגע של נחת."

 

 

 

גוף ראשון וגוף שלישי בסיפוריך – מה הנחה אותך? האם "קול פנימי" כיוון אותך בבחירה? האם הבחירה הייתה מכוונת (למשל, בסיפור חושפני יש העדפה טבעית להשתמש בגוף שלישי)?

 

"כדי לענות לשאלה שלך חזרתי לספר, לסיפורים ובדקתי אילו מהם כתובים בגוף ראשון ואילו בשלישי.

כלומר איני יכול לענות באופן לוגי מתוך תובנה ברורה ומוגדרת. אני נוטה לקבל את ההנחה ש"קול פנימי" הנחה אותי. לעיתים התחלתי בגוף ראשון ועברתי לשלישי ולהפך. במרבית הסיפורים לא הייתה התלבטות. הסיפור החושפני ביותר בספר הוא "יודלה" והוא כתוב בגוף ראשון. הסיפורים החושפניים  האחרים כמו "מרגישים את השינוי באוויר- או בבשר החי" ,"חלקת הדקלים" ו"אני מוכן" כתובים גם הם בגוף ראשון. וזה בניגוד למה שאתה מציין כי בסיפור חושפני יש העדפה טבעית להשתמש בגוף שלישי. "חשבון הנפש של יחזקאל" הוא חושפני מאוד וכתוב בגוף שלישי.

אני חושב שהכתיבה בגוף שלישי של מספר יודע כל מאפשרת התבוננות מנקודות מבט שונות בדרך מסוימת  כמו שבאה לידי ביטוי בסיפורים: "רגע של נחת" , "ארץ אחרת" ו"המנטור שלי" .

ככל שאני מעמיק בשאלה שלך ומנסה להבין בדיעבד למה כתבתי אותם בגוף ראשון או שלישי

אני חוזר לדילמה הנצחית שלי : אני יועץ או מנהל?  ומה אני מגלה בזכות שאלתך ובחכמת ה 'בדיעבד'?

בסיפורים הכתובים בגוף שלישי, אני היועץ המלומד שחושב שרואה ומבין הכול . יש לו תשובה לכל שאלה וברור לו מה הפתרון והדרך בה צריכים הגיבורים שבסיפור לבחור. היועץ לא מבין למה הגיבורים לא מצליחים למצוא את הדרך וליישם את הפתרונות הפשוטים והברורים שלו. בסיפורים שכתובים בגוף ראשון, אני המנהל, לי יש הסמכות והאחריות, הקישקע בבטן מתהפכת, אין לי התשובות לכל השאלות, אין לי בטחון בדרך, אבל אני לא מתחרט - אני לא אעשה שגיאה שנייה."

 

באיזו מידה ה'מבקר' שבך מבקר את הכותב שבך בעת הכתיבה הראשונית? האם הכתיבה היא לאחר שה'מבקר' שבך אמר דברו או האם הכתיבה היא ספונטנית ולאחריה מגיע קול המבקר?

 

"ואווו, אתה מסבך אותי. אני נאלץ לשחזר את התהליך שעברתי עם עצמי בעת כתיבת הסיפורים.

ספונטנית לחלוטין כתבתי בגילאי שמונה עשר עד תחילת שנות העשרים (צבא, מלחמת יום הכיפורים, אהבות, אכזבות)-  מקום לברוח מעצמי אל עצמי.

היום לכל סיפור יש גורם מניע שמזניק אותו, אחר כך אני מתחיל לבנות תסריט שלם. אני לא מאלה שקל להם לכתוב ואני בפירוש נמצא במקום שהמבקר שבי מבקר את כתיבתי בעת הכתיבה הראשונית. אצלי זה תהליך עם זמן הבשלה ארוך. גם אם הדמויות והעלילה דינמיות, משתנות ומתפתחות יש אבני דרך ויש בקרה וביקורת שוטפת. וכדי להיות בטוח  אני מצרף את קולו של המבקר גם בסופו של התהליך כאילו זה היה סיפור ספונטני."

 

  


תספר לי משהו

"אני אדם מאושר. אני בודד כאן בעולמי הנוכחי . חסכתי לעצמי את הגשמת החלום להיות באי בודד.

בבדידותי- כל ספר וכל סופר חדשים שאני מגלה וקורא פותח לי עולמות ומסייע לי להתמודד עם הבדידות.

מדי פעם אני מכור לסופר מסוים עד שנדמה לי שהוא ממחזר את עצמו ואז אני נגמל ממנו.

בתקופה האחרונה הייתי מכור לשטפן צוויג(הנערה מהדואר, קלריסה, בלזאק, עיני האח הנצחי, מנדל של הספרים, היה זה הוא?).  נגמלתי- עברתי לארי דה לוקה( הר אדוני, שלושה סוסים, היום שלפני האושר). מעניין למי אהיה מכור בפעם הבאה?"

 

 

טואול - בניית אתרים