פרק מספר:
לא יוצאת עם ערסים/ נתן תמרי   
   
 
"ליאת או "קורנליה." - כך ביקשה שיקרא לה כשדיברו בטלפון -  התעוררה למחרת, פקחה עיניים ושאלה את עצמה.

"ההיה או חלמתי חלום?"

הכל התערבב לה, סקס "רוחני" וסיום פיזי כה חזק שמזמן לא חוותה.

"פיתיתי אותו? או הוא אותי?" ניסתה לשחזר את מהלך העניינים.

אני כנראה נואשת (לסקס) והוא זיהה את זה. הוא ויתר על זיון אמיתי ונשאר איתי, ומי היא הזיון שעליו ויתר? ואיך פתאום בני נעלם אתמול בערב ונשכח.

     כן, במציאות בגלל בני נעשיתי עצורה ומתרחקת.

"די ליאת, תעיפי כבר את בני לכל הרוחות."

ואיך אתמול עם סמי בטלפון הייתי כל כך נועזת?

"מתוקה אמרת? אתה אוהב ללקק?"

והוא מיד הבין וענה לי, "מאד אוהב ללקלק," ללקלק הוא אמר שזה כבר לגמרי שונה מללקק שאפשר לפרש לכל כיוון, ללקלק זה אחרת, והתחיל להיות לי נעים בגוף, הרגשה שכבר מזמן לא חוויתי.  לא היה שם שום דבר פיזי שיכול לקלקל או לפגום, כמו תנועה לא נכונה במקום לא נכון שתכבה אותי. לא היה שם שום דבר מרתיע, הרגשתי בשליטה, לא חששתי, הייתי אנונימית, הייתי קורנליה. בכל רגע יכולתי לנתק, לא גוף ולא צורה רק מילים ודמיון. "הליקלוק שלך נעים לי אמרתי לו -  עודד... הליקלוק שלך  עושה לי צמרמורת."

       אתמול בטלפון היה לי טוב, שמרתי את מספר הטלפון וכתבתי לידו 'סמי' אבל לא נראה לי שאצלצל שוב. גם אין סיכוי שניפגש, הרי אם במציאות היינו יושבים נניח בבית קפה ומשוחחים, מה היה קורה? על מה מדברים עם אחד שלא קורא ספרים? הוא היה מספר לי אולי על הפועל או מכבי תל אביב ואני הייתי מצטטת שורה של נתן זך או שימבורסקה. לא, אין לזה סיכוי. אה, אולי סרטים? הוא אוהב סרטים - מכנה משותף - אבל אני כנראה הייתי משעממת אותו במונחים כמו אירוע מחולל, רבדים, שוטים וסאב קונטקס.

       המחשבות הסנוביות האלה לא מתאימות לי: "שימבורסקה, רבדים וסאב קונטקס," נזכרתי בחבר הראשון שלי, אלי, שהיה עוזר המציל בחוף גורדון. הוא היה בן עשרים ואני הייתי תלמידה חולמנית בתיכון. זה היה ביום קיץ קצת לפני החופש הגדול, הייתה כבר אוירה של סוף שנה. אני ותלמידות נוספות הברזנו והגענו לחוף. ישבנו שם על החול והסתכלנו על הגלים והאנשים. חלק מהבנות העירו על הבנים שעברו, צחקו וחילקו ביניהן מחמאות, "הומו, קוף, חנון, גמד, חרמן, שחצן."

        פתאום הוא יצא מהמים, אלי עוזר המציל, דנה סיננה "אפולו," וזוהר אמרה "ואו," ורק אני שתקתי והתבוננתי בו, בגופו המוצק השחרחר השזוף והשרירי. כשעבר לידינו טיפות המים החליקו על עורו השחום שהבריק בשמש. הייתי בת שבע עשרה, תולעת ספרים, במיוחד ספרי שירה ואלי? לא היה בו שום דבר אינטלקטואלי, אבל נמשכתי אליו. "אנטיגונה? מי זאת?" "ביאליק?" זה שם של רחוב ומיתולוגיה התחרזה לו עם גניקולוגיה. אבל זה היה הקיץ החם שלנו, הייתי מגיעה לחוף לפנות ערב מתיישבת על שובר הגלים וצופה בשקיעה, וכשירד הערב שחיות לילה, סקס במים החמימים נשיקות מלוחות מתוקות, סקס על החול הרך ובסוכת המציל, והכוכבים נצצו בשמיים. אלי היה הראשון שלי. זה היה קיץ נפלא של אהבה, אבל החופש עבר והלימודים התחילו ואלי התפוגג וגם האהבה. אבל עד היום אני נמשכת לחוף גורדון, לשובר הגלים ולשקיעה.

     אולי סוף סוף גם בני נגמר? אולי אתמול בערב מחקתי אותו? הכרתי את בני לפני שנה בקאמרה אובסקורה בחוג לכתיבה יוצרת. הסיפורים הקצרים שכתב הקסימו אותי. מהסיפורים שלי לא הייתי מרוצה. תולעת ספרים שכמוני. רציתי לכתוב כמו הסופרים האהובים עלי: מאיר שלו עמוס עוז, אברהם הפנר או לפחות כמו אתגר קרת שהיה אז פופולרי. רבים בסדנאות ניסו לכתוב כמוהו. לי יצאו סיפורים קצרים שלא הייתי שלמה איתם, ותמיד כשהגיע תורי לקרוא התנצלתי קודם.

"זו רק סקיצה, הסיפור עוד לא גמור, אני עוד צריכה להעמיק את הדמויות."

     באחת ההפסקות ניגשתי אליו.

"אתה מצייר יפה," אמרתי, "כשאתה מקריא סצנות אני ממש רואה אותן."

"זה לא אני שמצייר," זה אומר יותר עלייך.

"מה זה אומר עלי?"

"שיש לך דמיון ואת מסוגלת 'לראות' כתיבה"

"תמיד כתבת?" שאלתי.

"תמיד כתבתי, אבל מאז שהתגרשתי לפני שנתיים נכנסתי לזה חזק. הכתיבה שלי התחילה לזרום, הכתיבה עשתה אותי מבין יותר, רגיש יותר."

"הסיפור שלך, הסיפורים שלך ממש מרגשים אותי," הוא אמר לי כשירדנו יחד במדרגות.

"הסיפורים שלי?"

כמובן שגם הערב כשהקראתי את הסיפור הקצר שלי לא פסחתי על ההקדמה.

"אבל למה את תמיד מתנצלת לפני שאת מקריאה?"

     סיפרתי לו איך אני מרגישה מול הסופרים האהובים עלי, התברר שהם אהובים גם עליו, חוץ מאברהם הפנר.

"אברהם הפנר סופר? ידעתי שהוא עושה סרטים, שמעת על הסרט לאן נעלם דניאל וקס?" הוא הבטיח לקרוא ספר שלו שהמלצתי (כמו אבלאר – כמו אלואיז)"

בני נראה כבן ארבעים, חנון כזה, אבל חתיך, פנים בהירות, גבוה, שיער שטני מתולתל ואסוף כקוקו ועיניים חומות שהביטו בי ברוך.

"את כותבת הרבה?"

הגענו לרחוב.

"אתה פה עם רכב?"

"לא, אני תופס אוטובוס לפתח תקוה."

הצעתי להקפיץ אותו לתחנה.

"את כותבת הרבה?"

"כל הזמן, אבל למגירה."

הגענו לתחנה חשוכה ברחוב המסגר, עצרתי והמשכנו לדבר.

על נועה פז שהייתה בטוחה שככל שהסיפורים שלה מעורפלים יותר, מסתוריים ולא מובנים, הם טובים יותר, וגילי שכתבה סיפור בנאלי על חיילים במחסום שמכים פלסטינאית בהריון, ושרון שהחמיאה לה ואמרה. "כמה מקורי ונוגע ללב." רגע קודם היללה גילי את הסיפור של שרון שהגיבורה החולמנית בסיפור שלה פוסעת בשדרות בפאריז כשעלי שלכת נושרים לרגליה. "מדהים." היא אמרה. "נורא יפה תפתחי ותרחיבי את זה לספר."

"קליקות." הוא אמר לי, אחת מחמיאה לשניה על כלום ולאחרות הן שולחות ביקורות ארסיות והמנחה שותקת. צחקנו ואחר כך השתתקנו. הוא כל כך נחמד ומבין, שאלתי את עצמי, 'מי מתגרשת מאחד כזה'?

בני הביט בי בחושך.

"אז נתראה בשבוע הבא." אמרתי.

הוא הניח את ידו על כתפי קירב את פניו ולחש לי

"אני מת לזיין אותך"

הופתעתי, זו הדרך שלו לחזר? ניסיתי לחשוב איך להגיב, לצחוק, לענות בהגיון, להדוף אותו ממני?

"את צריכה זיין" אמר וחיפש את שפתי.

היסטתי את פני אמרתי לו.

"לא ככה בני, לא."

ידו נכרכה סביבי בכח ובידו השניה החל ללטף את חזי, ניסיתי להשתחרר.

"לא בני אמרתי, לא, עוף ממני, צא מהמכונית"

הוא הצמיד אותי בחוזקה למושב, אצבעותיו פרמו כפתורים במכנסי, שפתיו שוב חיפשו את שפתי.

"לא, לאאא, לא," ניסיתי להתנגד. אצבעות חזקות מתחת למכנסי ניסו לפסק את רגלי. אוטובוס מאחורינו צפר והבהב באורות. בני התנתק במהירות ואמר, "אז נתראה בשבוע הבא," ומיהר לאוטובוס.

סידרתי את מכנסי וחולצתי ונסעתי משם.

 

כל הזכויות שמורות למחבר – נתן תמרי                           

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים