סיפור:
כבשה זו על שום מה / מיכאל רייך

 

ידידו הטוב של האדם, נהוג לומר, הוא הכלב. ישנם כמובן האוהבים חתול, או יונים, שפנים, אוגרים ועוד מיני בעלי חיים שונים ומשונים לרבות עכברים ונחשים. משחר ילדותי לא היה בעל חיים אשר אהבתי יותר מכבשה. לא היה זה בשל העובדה שרועה צאן הייתי המחלל בחלילו עת הצאן מלחך באחו המוריק ולבו מתרחב לנוכח מראות הטבע המופלאים שברא אלוקיו למענו. לא זו בלבד שמעולם לא למדוני לחלל בחליל, אף רועה צאן לא הייתי. אהבתיה לא בשל בשרה הטוב וחלבה הטעים לחיכו של האדם. גם לא בשל קרניה ששמשו את עושי השופרות לימי חג ומועד. גם לא הייתה זו פעייתה הנוגעת כל כך ללב שומעיה, שהפעימה אותי כל אימת ששמעתיה והיא שהרטיטה את מיתרי לבי. מדוע, אם כן אהבתיה כה?                                                                     היה זה אך בשל צמרה הנפלא, הרך שחימם את גופי בלילות המלחמה הקרים כשהמדינה שזה עתה נולדה, פלסה נתיבה בדרך חתחתים קשה ומפרכת. היו אלה ימי צינה קשים במיוחד. ואולם כשלבשתי את מיזע הצמר העבה, הכחול שסרגה לי אמי, שהיה גדול ממידותיי, מדות ילד בן חמש וחצי שנים, חשתי על גופי את התשורה הגדולה שניתן להעלותה על הדעת ושנגעה בנפשי עד לבלתי אבד זיכרונה ממני לעד. מתנה זו של הכבשה הצילה כנראה את חיי בלילות הכפור הנורא של שנת 1947 כי לא פעם ולא פעמיים לקיתי בהצטננויות קשות שמיררו את חיי והדירו שינה מעיני ומעיני הורי המודאגים. על כן אסיר תודה הייתי לכבשה וצמרה הטוב. הצמר כידוע, מוסָר מעל גופה של הכבשה בימי הקיץ הלוהטים בפעולה הקרויה : גֵז. נכון שהגֵז המקל על חיי הכבשים, נעשה בידי אחרים ולא בידי הכבשים עצמן. עם זאת, רואה אני בנטילת צמרה של הכבשה מעשה של נדיבות גדולה מצדה של החיה הצנועה בעולם. על כן זוכר אני לה את הדבר ואזכור  לה בהכרת תודה כל ימיי. הכבשה בעיניי היא התגלמות הנתינה ללא תנאי, התום והאהבה הגלומה בעצם היותה חיה עמנו להקל על חיינו וּלְשַמְּחֵנוּ.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים