מאמר:
המשורר יעקב יעקב בן בתו לאימו/ בלפור חקק


התבוננות בשיריו של המשורר יעקב יעקב, מאז ראשית כתיבתו,  מגלה שהמשורר עוסק בשאלות של זהות אישית ובוחן את שורשיו ואת משפחתו. יש חטיבה גדולה של שירי אהבה, שירים שבינו לבֵינה. ומה שצד את תשׂומת לבי בכתיבה שלו על נשים, היא הכתיבה על אִמו ועל בִּתו. בכתיבתו יש הערצה של המין הנשי, גם במישור המשפחתי: האם, הבת.

אני מבקש להציג כאן שני שירים: שיר על בתו ושיר על אמו.

 

השיר על הבת

 

והיא יותר בתי   / יעקב יעקב

 

יֵש לִי בַּת גְּדוֹלָה

עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת

ויֵש לָהּ עֵץ בַּחַלּוֹן

וּפַעַם אָמְרָה לִי

אַבָּא רְאֵה אֶת העֵץ בַּחַלּוֹנִי

וּמֵאָז הוֹלְכִים בִּי עֵצִים

וְהִיא יוֹתֵר בִּתִּי וַאֲנִי יוֹתֵר אָבִיהָ

 

השיר מתאר יחסי אב ובת. נקודת הראות היא של הדובר השירי המתאר את בתו ואת יחסו לקשר המיוחד הנרקם ביניהם. השיר קצר מאוד ( 7 שורות בלבד) והתמונה המוצגת בו היא סמלית לקשר הבין דורי הנרקם ביניהם.

 

בשיר שלושה היגדים הנובעים זה מזה.

היגד א : שורות 1-3

היגד ב : שורות 4-5

היגד ג :  שורות 6-7

 

היגד א

 יש לי בת גדולה / עיניה גדולות

השורות מתארות את בתו של הדובר השירי . התכונה המודגשת בה :  הגדלות . היא גדולה ועיניה גדולות. הדובר אינו מוצא לנכון להביא שום  פרטים מאפיינים   של בתו מלבד גדלותה.

בשורה 3 מובאת עובדה טרִיוויאלית ,כביכול: ויש לה עץ בחלון. שום פריט אחר בחדרה של הבת אינו מעורר עניין ואין לו משמעות. רק פריט אחד הנשקף מחדרה הוא בעל משמעות: העץ הנשקף מבעד לחלון.

 

 

היגד ב

ופעם אמרה לי

אבא רְאֵה את העץ בחלוני

 

 הניסוח של הבת הופך את העץ לפריט שהוא חלק מן החדר ולא לפריט הנמצא בחוץ :

העץ בחלוני. העץ נתפס בלשונה של הבת כחלק מן החלון.  העץ מבטא כוח רב משמעות בחייה של הבת , ורק אותו היא מייחדת מכל העצמים סביבה כעצם שיש להראותו לאביה.

 

היגד ג

ומאז הולכים בי עצים

והיא יותר בִּתי ואני יותר אביהָ

 

הדובר השירי קרוב מאוד לבתו והוא קולט את דבריה מעבר לרובד המילולי שלהם. דבריה של הבת מחדדים אצלו את התפיסה על משמעות הקשר המשפחתי של אב לבתו ושל אדם לדורותיו. העץ הופך באחת לסמל לכל הגיניאולוגיה המשפחתית. התחברות בתו לָעץ כסֵמל מְחברת גם את הדובר השירי לעץ כסמל. מכאן ואילך הוא רואה את הסתעפות העצים לדורותיהם , וממילא הוא רואה לעומק את זיקת בתו אליו ואת זיקתו אליה. הקשר ביניהם מתעצם לְקשר בין דורי , לְקשר של חלקים מן העץ המשפחתי. העץ בחלון נמצא אומנם על אותו קו אופקי שעומדים עליו הדובר השירי ובתו. אך השתקפותו הסמלית של העץ חושפת את הקו האנכי של שרשרת הדורות, שהעץ מסמל אותו : מכאן גם הביטוי "אילן היוחסין".

השורה המסיימת של השיר מבטאת את המהפך בתפיסת הדובר השירי:זה קורה ברגע שהוא מביט על הדו שיח עם בתו לא כדו שיח מקרי , אלא כדו שיח בין-דורי  המתחבר לקשר של שניהם (של האב ובתו) לעץ המשפחתי של כל שרשרת הדורות. וכאשר היחסים בין האב לבתו מתעלים לרמה זו של קשר , ברור גם שהוא מרגיש "יותר אב" לבתו ובעיניו היא "יותר בת" עבורו.

מכאן, אני רוצה לעבור לחוליה נשית אחרת: דמותה של אמו.

 

השיר על האם

 

אִמי  /      יעקב יעקב

 

אִמִי היְתָה טובָה:

כִּבְּסָה אִמִי

אָפְתה אִמי

בִּשלָה

הֶאֱמִינָה אִמי

בֶּאלֹהִים וּבְטוּבוֹ

אֲבָל אִמי זָקנָה

וּמַשָׂא קִברָהּ

כָּבַד

אָז הָלכָה

אִמִי לָנוּחַ

וַאֲנִי יודֵעַ

שֶעוֹד תשוּב

אִמִי

והַמֵתים יְהלְלוּ-יָה

וְאִמִי

וְאִם תֵשֵב

אִמי עַד שוּבָה

בּטוֹב

לִפנֵי כִּסא כּבודְךָ

אֲהַלֵלְךָ גם אֲני

אלֹהִים

יִתגַדַל ויתקַדַש

שְמֵה רַבָּא

אֱלֹהי

וֵאלֹהי שֶלי תִּהיֶה

בִּמנוּחתָה

ויִתעלֶֶה ויִתהַלָל

שְמֵה

דקֻדשָא בְּריךְ הוא

לעֵלָא מן כָּל בִּרכָתָא בְּעַלמָא

ואִמרִי אָמֵן

אִמִי

 אָמֵן

 

 

השיר "אמי" הוא שיר הספד של הדובר על אמו לאחר מותה. השיר מתאֵר את האם בחייה , ועם  מותה מביע הדובר השירי געגועים אליהָ ומייחל לשוּבהּ.

 

השיר כתוב בשטף שירי רצוף , כמו עומד הדובר ואומֵר את דבריו על קִברהּ ללא הֶפסקים בַּנשימה. אם  נעיין בַּשטף המתפרץ של הדברים נוכל להבחין בחמישה חלקים של ההספד:

שורות 6-1 : איפיונים לדמות האם

שורות 11-7 : מות האם

שורות 16-12 :  הדובר מייחל לתחיית אמו

שורות 22-17 : הדובר נוֹדר להַלל לאל אם תשוב האם

שורות 34-23 :  קַדיש על מות האם

 

חלק א: איפיונים לדמות האם

הדובר השירי מאַפיין את אמו בכמה מלים. בלשון מאוד לקונית וחסכונית הוא מבליט תכונה אחת בלבד בדמותה (" אמי הייתה טובה  “( ומונה מספר פעלים:

כבסה אמי

אפתה אמי

בישלה

פעלים אלה מבטאים פעולות מתחום המטבח : כיבוס, אפייה ובישול נתפסים בחברה המסורתית כעבודות הקשורות לאִשה כמנהלת משק בֵּיתה. לפְעלים אלה מצרף הדובר השירי פועַל המבטא פעולה רוחנית: "האמינה אמי באלוהים ובטוּבו".  אִם האופי הטוב של האם מפרש את יחסה לבריות  , הרי האמונה באל מסבירה את הדלק המניע את האם בחייהָ. וגם כאן מציין הדובר שוב אותה תכונה , אך הפעם היא מיוחסת לאֵל :

האמינה אמי

באלוהים ובטוּבוֹ

מתברר שהאם  מִתדמה לבוראהּ  , והיא מאמצת לה את תכונתו של האל.

 

חלק ב : מות האם

מות האם מתואר כתהליך טבעי של זקנה והשלמה עם הגורל. התחושה היא שהיא הולכת אל המוות מתוך מחויבות לקברה שמחכה לה: "ומשא קברה כבד" (שורה 8).  הניסוח כאן מפתיע ומדהים: לא מדובר בכך שמשא החיים כבד עליה , אלא משא קברה הכביד עליה עוד בחייהָ . זו תפיסה גורלית לפיה המוות מלווה את האדם עוד בחייו. אין כאן  נסיון להתקומם נגד המוות או לראות בו איוּם על חייו של האדם. המוות נתפס כאן כמנוחה : "אז הלכה אמי לנוחַ". נראה שהדובר השירי כותב את הדברים מתוך אמפתיה מלאה עם תחושות האם, והוא מביע בכך את תחושתה של האם שציפתה בזקנתה למוות וראתה בו מנוחה.

 

חלק ג : הדובר מייחל לתחיית אמו

הדברים  נכתבים מתוך אמונה של תמימה של יהודי מאמין . המסורת היהודית מאמינה בעקרון תחיית המתים, ועיקרון זה נכלל בי"ג העיקרים של הרמב"ם. הדובר מאמין שאמו עוד תשוב "והמתים יהללו יה". בניגוד לספקות של המשורר המקראי "כי אין במוות זכרך, בשאול מי יודה לך " (  תהלים ו',6  ) וכן גם "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" ( תהלים קט"ו, 17 ).כאן הדובר השירי מביע בוודאות את תקוותו שהמתים עוד ישובו ויהללו לאל  בשובם. ולמעשה אין סתירה בין השיר ובין הכתוב המקראי : הכתוב המקראי מדגיש שבמוות אין  למתים אפשרות להלל את האל. המשורר מתייחס לתקופה שלאחר המוות: בתקופה זו המתים אכן יהללו יה, ובכלל המתים גם אמוֹ של הדובר השירי.

 

חלק ד : הדובר נודר להלל לאל אם תשוב האם

הדובר מביע כאן את אהבתו הגדולה לאמו . צערו על האם  נחשף בין השיטין: הוא כה מייחל לתחייתה שהוא מבטיח להלל לאל  בשובה לארצות החיים. עד אז למעשה אין הוא מבטיח לומר דברי הלל. נראה שצערו בשלב האבל כה רב, שהוא שקוע בצער ובתקווה לשובה ולא בשירי שבח לאל.

 

חלק ה : קדיש על מות האם

הדובר השירי  אומר את תפילת הקדיש על האם , אך מכיוון שזוהי תפילת יחיד הוא שוזר בתוך הנוסח המקובל של הקדיש את מחשבותיו ומשאלותיו,  תוך שהוא משמיט קטעים מן הקדיש המקורי. כדי להבחין בין שני הנוסחים ,  מופיע כאן הנוסח הקנוני של הקדיש ובצדו בסוגריים מחשבותיו של הדובר השירי:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא ( אלוהי, ואלוהי שלי תהיה במנוחתה ) ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא, בעלמא (ואמרי אמן, אמי, אמן).

נוסח הסיום קרוב לנוסח המקורי של הקידוש:  בעלמא ואמרו אמן.

השינויים שעושה הדובר השירי ממחישים את אהבתו לאמו.  היא עצמה מתעלה למדרגת אלוהות במותה. הוא מוכן לאמץ את האלוהים כ"אלוהי" אם האל יעניק לאם מנוחה במותה. וגם בסיום הקדיש הפנִייה היא לאם לאמר אמן ולא לציבור המאזין לקדיש. ה"אמן" של האם כמו מאשר את כל הנאמר בשיר.

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים