מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
אודיסיאה שלי/ בלפור מור

 

 

" ככל אשר יעמיק האדם להביט אל תוך החיים, כן יעמיק להביט גם אל תוך הכאב "

כך חש סרתוסטרא בוקר אחד, כאשר השכים עם שחר, הביט בשמש היהירה  והשחצנית ואמר לה:

"אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר!"

אני מהרהר בדברים ששם ניטשה בפיו של זרתוסטרא, בעודי מתענג על הפואמה המוסיקלית "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס הפותחת את הפרק "שחר האדם"  בסרטו של סטנלי קובריק  "2001- אודיסיאה בחלל"

כשראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כחמישים שנה התלהבתי מהתמונות, מהנופים המדבריים המופיעים בתחילת הסרט. הזדהיתי עם קופי האדם שגורשו מחלקת המים שלהם ושבו אליה לאחר שגילו את יכולתם להפוך עצם לכלי עבודה ובאמצעותו להרוג  קוף מהקבוצה היריבה ולהשתלט שוב על מקור המים. לא השקעתי  מחשבה רבה מדיי  מה מסמל לוח האבן השחור.

התמכרתי לתמונות החלליות, התייחסתי למערכת היחסים והשיחות בין דויד ופול למחשב האל בתור מדע בדיוני. חרדתי לגורלו של דויד לאחר שהמחשב הרג את כל חבריו למסע והוא נותר מחוץ לחללית האם. שמחתי על התושייה שגילה ועל יכולתו לנטרל את האל באמצעות מברג בעוד הוא בוכה כמו תינוק ומתחנן על גורלו. נהניתי מאוד מתמונות החלל הפסיכודליות והצבעוניות, אבל לא הבנתי את סופו של הסרט.  במהלך השנים קראתי את ספרו של ארתור סי קלארק שנכתב אחרי שהסרט יצא לאקרנים. הבוקר החלטתי לקחת פסק זמן ולנצל את פלאי הטכנולוגיה. הורדתי את הסרט למחשב והעברתי  לטלוויזיה. ניצלתי את זמן התקנת הסרט ליציאה לחצר. בארגזי קרטון בפינה ממול המתינו לי לשתילה צמחי הרקפות, אמנון תמר וירקות החורף שקניתי אתמול במשתלה. פעמיים בשנה במחזוריות קבועה בקיץ ובחורף אני שותל את אותם הפרחים והירקות. החתולים שכבר מכירים אותי מייללים לקראתי. "זרוק משהו לאכול" הם מבקשים. אני ממלא להם את הצלוחיות ודואג להשלים את קערת המים. שלא כמו בני האדם הם שמחים לקראתי, יודעים לבקש באסרטיביות את מזונם. אני נהנה לראות איך בלילות הקרים הם מתכרבלים אחד עם השני וסופגים כל אחד את חומו של השני. עם השנים פיתחתי איתם יחסי אמון הדדיים. בזכותם אני לא מרגיש בודד. נפרדתי מהם ונכנסתי למטבח, הכנתי לי כוס קפה הפוך, וחתכתי  לי פרוסה עבה מעוגת הגבינה שקניתי אתמול בערב. התיישבתי בסלון  הקטן שלי ולחצתי על השלט.

כך החלטתי לחגוג את יום הולדתי.

כשאני מתבונן בקופי האדם כשהם שוכבים זה לצד זה במערה רגע לפני שיופיע המונולית ויעניק להם את היכולת והאפשרות לדעת. אני מבין שהם אינם יודעים שהם לא יודעים.

אני מקמט את מצחי, תומך בו בידי השמאלית, עוצם את עיני וחושב על כל אותם הפעמים בהם לא רציתי לדעת והעדפתי לראות צל הרים כהרים. שואל את עצמי האם השתנה משהו בעולם ואצלי מאז קופי האדם האלה?  משל המערה של אפלטון שסוקרטס ממשיל לחברו על האסירים הכבולים במערה שאינם יכולים להפנות את גבם, ורואים רק את הצללים שעל הקיר מהשמש שבחוץ תקף לגבי  גם היום. גם הם לא ידעו שהם לא יודעים והתייחסו לצללים כמו אל המציאות. הם הרגו את האסיר שהשתחרר, יצא החוצה וחזר לספר להם שיש שמש בחוץ והמציאות היא אחרת.

כמה פעמים בחרתי להישאר באזור הנוחות שלי ולא להקשיב לשליח המבשר לי כי טעות בידי, ועלי לחשב מסלול מחדש?

 כשאודיסאוס נאבק באויביו שנים ארוכות כדי לשוב הביתה לפנלופה אהובתו הוא שמר תמיד על כבודו  וכבודם של אחרים כאדם. אני לא השכלתי להבין בחיי את מה שזרתוסטרא הסביר לשמש על הסיבה לאושרו. אני בחרתי לברוח ולהתנתק, לא לחשוב ולעשות למען אושרם של ילדיי, הוריי, משפחתי וחבריי הקרובים ביותר.  וכשרציתי לשוב הביתה אחרי שנים לא מעטות, לא הייתי רגיש לכבודם.

גם הפעם כשאני צופה בסרט אני נהנה מתמונות הנחיתה על הירח ומהמונולית המתגלה שוב.

כשאני מגיע לתנועת הריקוד בין החלליות בשעה שדיויד מנסה לחזור לבסיס האם ולהשתלט על  האל מחשב  העל שלא נותן לו לפתוח את דלת  החללית, הטלפון מצלצל.

"מזל טוב אבא, איך אתה חוגג את יום ההולדת?" שואל אותי בני, היחידי ששומר איתי על קשר. הבנות וגרושתי ניתקו מגע. אינן סולחות לי על הבגידות, עזיבת הבית כשהיו קטנות. איני מכיר את נכדיי ונכדותי.

"אני רואה את 2001- אודיסיאה בחלל." אני עונה לו

"נהיית מכור," הוא צוחק ומיד ממשיך ,"אני שולח לך לינק לכתבה ב "ynet" הם כותבים שם  על מוח מרחף שהחל לפעול בתחנת החלל. אני נשאר על הקו. תגיד לי מה אתה חושב."

הוא שולח, אני פותח וקורא:

"'סיימון, סייען אינטראקטיבי לאסטרונאוטים המבוסס על בינה מלאכותית של IBM . הופעל לראשונה בתחנת החלל  הבינלאומית. איש צוות תחנת החלל, האסטרונאוט אלכסנדר גרסט, הוציא את ההתקן המשוכלל ממארז האחסון שלו, ולאחר כמה בדיקות נתן לו את פקודת ההפעלה הראשונית: "סיימון, התעורר". סיימון "פקח את העיניים." המופיעות על הצג הקדמי שלו, זיהה את גרסט, הישיר אליו מבט והשיב: "מה אני יכול לעשות עבורך, אלכסנדר?"

 

הסייען, Simon, שנראה כמו כדור פלסטיק לבן עם כפתורים ומסך בחזית, פותח ונבנה על ידי איירבאס עבור סוכנות החלל הגרמנית. הוא הוטס לתחנת החלל ביוני וזוהי הפעם הראשונה שבה הוכנס לפעילות. סיימון, ראשי תיבות של Crew Interactive Mobile CompanioN, אמור לסייע לאסטרונאוטים לבצע בדיקות, לנהל רשימות, לבצע ולעקוב אחר ניסויים מדעיים וגם להשמיע מוזיקה ולהקרין סרטים.

 

"מדהים," אני אומר לו, "חמישים שנה אחרי הסרט הצלחנו לייצר מחשב על."

"רק  שהפעם יפתח להם את הדלת ." הוא מתלוצץ איתי.

 

"' הנה אני מורה אתכם את תורת האדם העליון, היה האדם דבר, אשר עלינו לעוז עליו עד היכחדו, מה עשיתם לבעבור  לעוז עליו?"' שאל זרתוסטרא.

'האם מחשב העל זו התשובה או הפתרון לשאלתו' אני מהרהר לרגע קט.

הפעם המסע אל צדק ומה שמעבר לו הוא לא רק תמונות פסיכודליות מרהיבות. אני מבין שדיויד חוצה חורים שחורים הוא מחפש את הנקודה הסינגולרית  שמעבר לאופק.

גם שאני עושה את חשבון הנפש שלי בעצמי, ולעצמי, לא נוח לי להסתכל אל ועל  החורים השחורים שבחיי. ' האם כדי למצוא את נקודת הסינגולריות שלי. הנקודה בה הכול חייב להשתנות ומעכשיו זה יהיה אחרת, אני חייב לחזור ולצלוח את החורים השחורים שלי' ?   אני תוהה.

אני רואה את דיויד האסטרונאוט נוחת בחדר ענקי בסגנון לואי הארבעה עשר. הוא מביט בפניו הזקנות, ובעצמו שוכב על המיטה על ערש דווי. מעליו מרחף המונולית. תמונת הסיום של הסרט שבה העובר החללי  של דיויד באומן המרחף בסמוך לכדור הארץ , מזכירה לי איך בוקר אחד הקיץ גריגור סמסא בסיפור הגלגול של פרנץ קפקא מחלומות טרופים, וראה את עצמו נהפך במיטה לחרק ענקי. למרות ניסיונותיו האינסופיים לשוב לעבודתו, לביתו, לאביו ולאימו, ננעלת הדלת עליו על בריח, אין לו מוצא ,אלא להיעלם, לנפוח את נשמתו, ולפטור את משפחתו מעולו .

אני חוגג שבעים, ועצוב, עצוב לי כל כך.

גם אני כמו אודיסיאוס, כמו גריגור, כמו דיויד באומן רוצה לשוב הביתה, לאימא.

'זה לא הזמן לשקוע בדיכאון, אחזור לקרוא מה אמר זרתוסטרא ואשאב אנרגיות חיוביות. אהיה אופטימי,'   אני מבטיח לעצמי.

'" וְלָכֵן הָבוּ אֵרְדָה לְמַעֲמָקִים: כַּמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה בָּעֶרֶב בְּבֹאֲךָ אֶל-מֵאַחֲרֵי הַיָּם וְאֶת-אוֹרְךָ אַתָּה מֵבִיא גַם לְיוֹשְׁבֵי תַחְתִּית – אַתָּה הַכֹּכָב גְּדָל הָעשֶׁר!

כָּמוֹךָ אֶשְׁקַע גַם אֲנִי – כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ בְנֵי הָאָדָם בִּשְׂפָתָם, אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹרֵד.

הָבָה אֵפֹא בָרְכֵנִי נָא, כְּלִיל הָעַיִן הַשּׁוֹקֶטֶת, אֲשֶׁר תַּבִּיט אשֶׁר גַּם בְּגָדְלוֹ וְקַנֵּא לֹא תְקַנֵּא בוֹ!

בָּרֵךְ אֶת-הַכּוֹס, אֲשֶׁר מְעַט עוֹד וְעָבְרָה שְׂפָתָה, אָז יִזְלוּ מֵימֶיהָ כְּעֵין הַזָּהָב וְנָשְׂאוּ אֶל כָּל עֵבֶר אֶת זִיו נְעִימוֹתֶיךָ!

רְאֵה הַכּוֹס הַזֹּאת תָּשׁוּב וְהָיְתָה רֵיקָה וסָרַתּוּסְטְרָא יָשׁוּב וְהָיָה אָדָם".

– כָּכָה הֵחֵל זרַתּוּסְטְרָא לִשְׁקוֹעַ '"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים