סיפור:
יתמות/ אושרית מינץ 

 

בתיה כבר יושבת במושב המטוס, שורה עשרים ושבע ליד החלון. בהתראה קצרה כל כך לא ניתן היה להשיג מושב במעבר שאותו היא מעדיפה. הרבה יותר נוח לה לקום כשאחרים מבקשים מאשר לבקש מהם לקום בשבילה.

היא לוקחת כמה נשימות עמוקות ומתרווחת במושב שלה. לפחות תוכל לראות את הנוף מעליו יחלוף המטוס, את ההרים המושלגים של שוויץ, למרות שעכשיו תחילת חודש אוגוסט ואת הירוק של מישורי דנמרק כשיגיעו, בתנאי שעננים לא יכסו את הכול. היא דווקא לא תתנגד למעט גשם לאחר חום יולי אוגוסט הישראלי שממנו היא נפרדת עכשיו לעת קצרה.

ושוב מבזיקה לעיניה ההודעה על צג הטלפון. היה כתוב שם בפולנית: "אבא גוסס, בואי מיד!" ומתחת למילים האלה שמו של אחיה סטפן. סטפן הוא אחיה למחצה; האבא המשותף שלהם עומד לעזוב בקרוב את גופו השמן, עם הכרס שהלכה תמיד 'שבועיים לפניו' כמו שהיה נהוג לומר בזמנו.

סטפן הוא בנה של אשתו השלישית של אבא, אירנה הפולניה שמוצאה מהשלכטה, האצולה הפולנית. פעם סיפר לה סטפן שאמו הייתה למעשה רוזנת, וכי הממשלה הפולנית הציעה לו לקבל בחזרה את בית האחוזה שנותר מאחוריהם בפולין. הקומוניסטים החרימו אותו, ועכשיו, לאחר שעידן הקומוניזם תם, הם רוצים להשיב לו את רכושו וגם את האזרחות הפולנית שנלקחה ממנו כאשר משפחתו עזבה את פולין בסוף שנת 69 לאחר ההפגנות של 'סולידריות', שבראשה עמד לך ואלנסה. לא ההפגנות הן שגרמו להם לעזוב, אלא האנטישמיות שבאה בעקבותיהן. הפולנים רצו את פולין לפולנים, והיהודים שוב לא היו רצויים. שלא כמו מלכם, קָזִימְיֵש הגדול, הפולנים של מאה ה-20 לא השכילו להבין את הברכה שהיהודים מביאים לפולין. וכך אביהם, שהיה מהנדס מצליח ועמד בראשו של מפעל ארצי גדול, פוטר ממשרתו והיה מובטל וממורמר. ולמרות זאת, לא הוא היה זה שביקש לעזוב את פולין מולדתו, אלא דווקא אירנה, הרוזנת הפולניה! והם עזבו ובקשו מקלט בדנמרק שפתחה את שעריה בפני המדוכאים.

הדברים נודעו לה כשחידשה את הקשר עם אביה וכתבה לו שהיא עומדת להינשא. הוא אפילו שלח לה ואזה ענקית מקריסטל צ'כי משובח, שעמדה שנים על הכוננית הנמוכה בביתה, זאת למרות שבתיה לא אהבה כלי קריסטל, עד שהכלב השחור והמתולתל שלה, יהושפט, הפיל אותה כשקשקש בזנבו בהתלהבות, והוואזה היקרה התנפצה לרסיסים. עוד ימים רבים אחר כך בתיה הייתה מוצאת רסיסי קריסטל במקומות שונים ומשונים בסלון, רסיסי זיכרון שלא ניתן למחותם.

והנה המטוס כבר באוויר. בתיה משעינה את כסאה לאחור, מיטיבה את הכרית מתחת לראשה ועוצמת את עיניה. מבעד לשמורות עיניה העצומות היא שומעת את הוראות הבטיחות המוקרנות על המסך הקטן שלפניה ומבלי מישים נישאת על כנפי חלום. בחלומה היא רואה את אביה גורר מזוודה ענקית העשויה עץ. מתנשף, הוא מעמיד אותה במרכזו של חדר ופותח אותה לרווחה. היא מלאה בבגדים ובחפצים שונים ומשונים כגון מכשירים אלקטרוניים שונים, נעליים וכדומה. בחדר עומדת מזוודה אחרת, קטנה יותר, העשויה קרטון. אביה פותח אותה מתוך כוונה להעביר לתוכה חפצים מהמזוודה הגדולה. אלא שכל חפץ שהוא לוקח לידיו, שעה שהוא מביט בו, מתברר לו כי אינו באמת שלו והוא מותירו במזוודה הראשונה. כך קורה לכל החפצים, והמזוודה הקטנה יותר נותרת ריקה. בכל זאת, אביה סוגר אותה וגורר אותה בעקבותיו לעבר דלת החדר. כשהוא פותח את הדלת, אין מאחוריה דבר מלבד חלל ריק, שהוא נופל לתוכו.

בתיה פוקחת את עיניה בזעזוע. היא מסתכלת סביבה ורואה את הבחור הצעיר שלידה כשאוזניות גדולות על ראשו והוא מנענע את גופו מעט לקולה של מנגינה כלשהי הבוקעת מאותן אוזניות. החלום הברור כל כך מעיק עליה, ובתיה מחליטה להביט מבעד לחלון. אבל שם היא רואה את אותו חלל ללא ענן שראתה בחלומה, ובתחתיתו משתרע ים מבהיק ומרצד באור זהבהב.

מה היא רוצה להשיג בנסיעה הזאת? היא חושבת. לסגור מעגל? למצוא את האב שלו התאוותה במשך כל ילדותה ולא נמצא לה? היא זוכרת כיצד לאחר גירושיה, כשליבה כמעט הפסיק לפעום, היא חיפשה את אביה באמצעות השגרירות וכשמצאה את כתובתו, כתבה לו מכתב ארוך, מכתב ראשון לאחר למעלה משלושים שנות פרידה, מלבד אותו מכתב שבו הודיעה לו על נישואיה. היה לה קשה להתבטא בשפת ילדותה שכבר לא הייתה שגורה על פיה. וכתשובה, שלח לה האב האובד שנמצא, כרטיס טיסה, והיא טסה לדנמרק כדי לפגוש אותו.

כמה דאגה אז, כמו עכשיו אבל בצורה אחרת. אז לא הייתה בטוחה שתכיר אותו בין הממתינים לנוחתים. אלא שלהפתעתה הרבה הכירה אותו במבט ראשון – אותו איש מקריח ועגלגל שכרסו צועדת מרחק רב לפניו. פניה כה דומים לפניו. הוא לא השתנה כמעט מאז אותה הפרידה בתחנת הרכבת בוורשה, שבה היה נוכח גם סטפן הקטן, אשר לא הבין כנראה מה בדיוק קורה. אלא שהפעם פיו של האיש, אשר הכירה בו את אביה, היה חף משיניים.

וההפתעה השנייה שלה הייתה כאשר גילתה שלאחר גמגומים מעטים שבה אליה שפת אמה, והיא דברה כמעט בשטף. ואז, ברכבת הלילה מקופנהגן, תמה אביה בקול למה אישה בגילה בכלל צריכה אב, מדוע היא בכלל חיפשה אחריו.

מה יכלה להשיב על שאלה שכזאת, של מי שהדבר אינו מובן לו מאליו? איך תפרוש לפניו את כל געגועי ילדותה, את הבור הגדול שנפער במקום שבו היה אמור להיות אב, את אי הנעימות להסביר לחברותיה, מדוע שם משפחתה שונה מזה של אימה שנישאה בשנית? אם אינו מבין בעצמו, לא יואילו הסבריה, והיא שתקה ורק הביטה בו במבט חושש ומלא אכזבה.

אבל אחר כך, בעיר שבה התגורר, הם טיילו יחדיו בפארקים ובחורשות ושוחחו בלי סוף. איכשהו נוצר קשר, אבל לא היה זה קשר מהסוג שקיים בין אב לביתו, אלא דמה יותר לקשר בין ידידים שמצאו שפה משותפת. בתיה גם גילתה שרבים מן ההרגלים שלה דומים לאלה של אביה למרות שלא גדלה בקרבתו. שניהם אהבו להשכים קום, שניהם אהבו את אותם המאכלים ואף אכלו אותם באותו הסדר, כמו למשל קודם כל פרי בבוקר, מיד לאחר הקימה, אחר כך מקלחת ולאחריה קפה עם יוגורט ללא תוספת טעם. ואפילו הטיפול שלהם בקניות ובצד הפיננסי של החיים היה דומה. שניהם ערכו רשימה מדוקדקת ולא קנו מכל הבא ליד כשהלכו לשוק, אלא קודם כל עברו על פני הדוכנים והביטו בכל מה שאלה הציעו ורק אחר כך ניגשו אל אלה שבהם היה הפרי או הירק היפה או המתאים במחירו וקנו את מה שהיה רשום ברשימה.

מהפגישה ההיא עברו כבר שנים לא מעטות. האם לאחר שחזרה מממנה לביתה הרגישה שיש לה אב? קשה לה להשיב על השאלה הזאת, אבל היא ידעה קצת יותר על הצד הזה בתורשתה. לפעמים אפילו חשה שאין הוא אביה, אלא היא הינה אמו, כל כך חסר מודעות נראה לה ושקוע ברצונותיו הקטנוניים.

ועכשיו, מה היא מנסה להשיג מלבד סגירת המעגל. האם הוא זקוק לקבל את סליחתה לפני שהוא נפרד מגופו הנוכחי? אולי זו רק ההרגשה שלה שבידה לשחרר אותו לדרכו. בסופו של דבר מה שהיא רוצה באמת הוא לעצור איזה רגע בחיים, איזה רגש, איזו קרבה שהייתה או לא הייתה ולהנציח אותה איכשהו בזיכרון לתמיד. אולי רצונה לצייר בנפשה תמונה אחרונה שאותה תוכל לשמור ולהתרפק עליה בשנים שיבואו.

המטוס נחת לבסוף ובתיה עברה את ביקורת הדרכונים ומצאה את המזוודה שלה במהירות ובקלות רבה. כשיצאה לאולם קבלת פני הנכנסים, ראתה מיד את סטפן ונופפה לו בידה. סטפן היה כה שונה בשערו הכהה והגלי מבהירי השער הרבים שהמתינו שם. קומתו ממוצעת ואפו נשרי. למרות אמו הרוזנת הפולנייה, סטפן נראה יהודי, על פי אב-הטיפוס המקובל.

הם התחבקו בחזקה ובתיה הניחה את ראשה על כתפו לרגע קט של התאחדות. ז'קט העור השחור שלבש, היה קריר כשלחיה נגעה בו.

-         איך הייתה הטיסה? את עייפה?

-         לא אני בסדר. ספר לי פרטים על מה שקורה עם אבא.

-         תני לי את המזוודה שלך וניסע מיד לבית החולים. אין לנו הרבה זמן. אני מקווה שנספיק. אספר לך בדרך.

-         נספיק?

-         נספיק עוד לראות אותו בחיים.

-         עד כדי כך?

-         כן. הוא מחובר להמון מכשירים. בלעדיהם כבר מזמן לא היה מחזיק מעמד.

והם נסעו מיד אל בית החולים. התנועה הייתה דלילה והם והגיעו תוך כעשרים דקות.

כשנכנסה לחדר במחלקה לטיפול נמרץ, בתיה ראתה איש עב בשר השוכב במיטה כשחזהו הלבן חסר השיער מגולה, ואליו צמודים חיישנים שונים. צינור הנשמה וצינורות רבים אחרים יצאו מגופו, שנשימותיו הקולניות והכבדות נשמעו לה כחריקת משור.

הזהו אבא שלה? מה עובר מתחת למצח הגבוה? האם הוא יודע את מצבו? האם הוא מפחד? עליה לעזור לו באותן דרכים המוכרות לה לעזוב את גופו באופן רגוע ובביטחון.

ליד המיטה ישבה אדלה, אשתו הרביעית של אביה, לבושה שמלה כחולה כהה ולצווארה שרשרת פנינים דקה. בתיה זכרה כי זו אותה השרשרת שסטפן קנה לאמו אירנה ליום הולדתה, ועכשיו היא מקשטת את צווארה של אדלה. אדלה הרימה את ראשה כשנפתחה הדלת ומיד פרצה בבכי תמרורים. בתיה ניגשה אליה ולקחה את ידיה של אדלה בידיה שלה. פניה החיוורים והצרים של אדלה הורמו אליה. היא קינחה בממחטה את אפה הדק והארוך מעט ונגבה את עיניה האפורות ששקיות אדומות תלויות מתחתן. לאחר השהות הראויה בתיה בקשה להישאר לבדה עם האב. כולם יצאו מיד, רק אדלה הביטה בה במבט של מי שנגזל, אבל גם היא כיבדה את רצונה לאחר שטסה קילומטרים כה רבים כדי להגיע את מיטת השכיב מרע.

בתיה תופסת את מקומה של אדלה על הכיסא שליד המיטה. היא לוקחת בידה את יד אביה השמנמנה, הרכה והלבנה ואוחזת אותה בין אצבעותיה. היא יודעת שהוא יכול לשמוע אותה וכי הזמן הולך ואוזל. עליה למהר.

-         אני סולחת לך על כל מה שקרה בחיינו ואני לא מנסה לשפוט אותך. מה שהיה היה, עכשיו הייתי רוצה שתרגיש משוחרר מכל זה, חופשי.

והיא מספרת לו מה מצפה לו מרגע שיעזוב את גופו, מה יראה ומה עליו לעשות – חסד אחרון כדי לשחרר אותו לדרכו ולהדריכו בהתחלת חייו הבאים. אין היא מצפה לתשובה, אבל היא לוחצת קלות את כף ידו ורואה את עפעפי עיניו ממצמצים. היא בטוחה שהוא רוצה לומר לה שהבין, שהוא שמח שהיא כאן על ידו, שבאה להיפרד ממנו, להעניק סליחה, לשחרר...

בתיה ממשיכה לשבת כשיד אביה בידה ועיניה בפניו. היא מנסה לחרוט בזיכרונה את הרגע, להטביע בעור ידה את תחושת ידו הצוננת שהיא מחזיקה בפעם האחרונה, בפעם היחידה. כשהרופא נכנס לחדר, היא פונה אליו באנגלית ושואלת על המצב. הרופא מסביר לה שזו הייתה דלקת ריאות שהסתבכה לאחר כמה אירועי לב וכי אין עוד תקווה כלל. אלה למעשה הרגעים האחרונים, הוא אומר ומבטו מלא השתתפות.

-         טוב שהגעת בזמן כדי שתוכלי עוד לראות את אבא שלך.

-         כן, אתה רואה, אבא חיכה לי.

-         כך זה נראה! אומר הרופא בחיוך קלוש. ועכשיו הגיע זמנו ללכת. תצטרכי לצאת כדי שנוכל לעשות כאן את הדרוש.

-         את הדרוש?

-         אנחנו מנתקים אותו. אין לנו שום דרך לעזור לו.

עיני בתיה מתרחבות. דבר כזה לא היה יכול לקרות בישראל. אבל אולי הדבר לטובה הוא. הניתוק יגאל אותו מייסורים מיותרים, שאין לרפואה יכולת לגאול אותו מהם. ודאי טוב יותר מאשר שיהיה 'צמח' לאורך ימים, מחובר לכל הצינורות האלה.

-         ואשתו הסכימה לכך?

-         כן, היא חתמה. היא הסכימה לפרוצדורה.

-         אצלנו בישראל דבר כזה אינו אפשרי.

-         באמת? אז מה אתם עושים.

-         אני לא יודעת בדיוק. מתענים כנראה.

בתיה יוצאת מהחדר שבו שוכב גופו של אביה, אך לפני צאתה היא עוד מביטה בפניו בפעם האחרונה ולוחצת את ידו ברוך. היא חשה ישות המרחפת מסביב לגוף הגדול שנדמה עכשיו בעיניה לצינור ריק.

במסדרון עומדים אדלה, סטפן ושתי בנותיה של אדלה, מגדה ומרינה. בראותה את בתיה פורצת אדלה בבכי מחודש וזועקת זעקות שבר. היא יודעת מה קורה מעבר לקיר. הרי בעצמה נתנה את הסכמתה לכך.

בתיה מקיפה את כתפייה בזרועה ומובילה אותה החוצה מבעד לדלת הזכוכית הרחבה. בחוץ מוריקות המדשאות, ועצים שבתיה אינה יודעת את שמותיהם פורחים בפריחה סגולה כהה וריחנית. בתיה מסבה את תשומת ליבה של אדלה אל העצים, אל הפריחה, אל השבילים ואל כל מה שסובב אותן. כך בדיוק הייתה נוהגת כשילדיה בכו בלא מעצורים ואיש לא ידע כיצד להפסיק את בכיים. וכך לאט, לאט מפסיקה אדלה את בכיה ומוכנה להביט סביבה. היא נשענת על כתפה של בתיה ורק מושכת באפה מדי פעם, כמו ילד שבכה זמן רב מדי.

מרינה, שָטֶנִית גבוהת קומה וצנומה, מצטרפת אליהן ושתיהן מובילות את אדלה אל מכוניתה של מרינה. מרינה מושיבה את אדלה בכיסא שליד הנהג ומטפלת בחגורת הבטיחות שלה, כמו שעושים לילד עייף לאחר שמחאותיו כלו. עיניה של אדלה נעשות מזוגגות. היא מביטה לפניה, אך אין לומר מה היא רואה באמת. ושם הן נפרדות. בתיה חוזרת לאיטה אל מסדרון בית החולים הלבן והמצוחצח שם ממתין לה סטפן. הם אינם מדברים. הם אוחזים ידיים. שניהם מובילים ביניהם גוף כבד חסר חיים שיישרף מחר וכל גודלו יהיה כגודל כד של אפר, ואז הם מתיישבים במכוניתו של סטפן ונוסעים לביתו.

באותה לילה, בחדר שהיה פעם של אנטון, אחיינה, בתיה חולמת. בחלומה אביה הולך במנהרה ארוכה ומאחוריו משתרכת אדלה וגם היא וסטפן. המנהרה אפלה. לאחר הליכה ממושכת הם מגיעים להתפצלות. אביהם לוקח את הפיצול השמאלי ואדלה הולכת מיד אחריו. אבל כשהיא וסטפן מבקשים ללכת לשם אף הם, לפתע קיר זכוכית עוצר אותם מלהמשיך. הם נדבקים לקיר ורואים את אביהם ואת אדלה מתרחקים ואין הם יכולים ללכת בעקבותיהם. בתיה מתאוששת ראשונה ולוקחת את הפיצול הימני. היא מושכת בידו של סטפן אשר נגרר אחריה. אולי בהמשך הדרך ההתפצלויות שוב יפגשו...?

בבוקר מרינה מתקשרת ומודיעה כי ההלוויה תהיה בשעה עשר ושלושים וגם מציינת את המקום המדויק של בית ההלוויות. סטפן מניח את האפרכסת.

-         אני מכיר את המקום, גם אימא שלי קבורה שם. כבר תשע, כדאי להתכונן. יש לך בגדים שחורים להלוויה?

-         כן, הבאתי שמלה שחורה, לקחתי את זה בחשבון, הרי כתבת ...

-         כן, אני יודע. וכובע שחור יש לך גם?

-         לא! צריך כובע? אצלנו הולכים להלוויה בבגדים הכי פשוטים. אתה יודע שלבני המשפחה הקרובים, ילדי המת למשל, קורעים את החולצה, לאות אבל.

-         מה את אומרת! אני לא יודע שום דבר על יהדות. כאן לובשים את הבגדים הטובים ביותר – הכול בשחור. דורה יכולה להשאיל לך כובע מתאים. היא לא רוצה ללכת בכל מקרה.

-         למה?

-         אה, היחסים בינה לבין אבא היו מסובכים. אדלה לא אהבה אותה. חשבה שאשתי היא סוג של מתחרה על האהבה של אבא, ומזמן הקשר ביניהם נותק. גם אני לא הלכתי אליהם שנים. אם לא היית באה, גם לא הייתי הולך להלוויה.

-         אני לא מאמינה! זה הרי אבא שלך, לא חשוב איזה אבא הוא היה.

-         לי זה כן חשוב! גם סבא הוא לא ידע להיות. אנטון כתב לו מכתבים כשהיה ילד, ואף פעם לא קיבל תשובה. גם הוא אמר לי שלא יבוא לבית הקברות. הוא לא מרגיש שזה סבא שלו. כמה פעמים הוא ראה אותו בכלל?

-         אני מבינה לגמרי, אבל אני מרגישה אחרת, למרות שאבא לא כתב לי שנים כל כך רבות. איכשהו אני מסתכלת על זה עכשיו מבחוץ ואני מרגישה טוב עם זה שבאתי.

 

לבושה בשמלתה השחורה ובכובע שחור רחב תיתורת ששאלה מדורה הולכת בתיה לצידו של סטפן הלבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה וענוב עניבה. היא מחזיקה בידה זר חבצלות גדול שקנתה במרכז העיר. מדוע חבצלות דווקא? ראשית היא אוהבת אותן, וגם יש בהן משהו האומר טוהר. האם הטוהר הוא של הנפטר או של מי שמניח את הזר? לזה אין לה תשובה.

את המכונית החנה סטפן במגרש החניה הגדול והמסודר המוקף עצי ערמון ודולב. עכשיו הם הולכים בשביל הרחב שמשני צדדיו מדשאות מוריקות בירוק עז, ופה ושם כמה פרחי זכריני כחולים, הצצים כאורחים לא קרואים.

מקום ההספדים נמצא ליד בניין גדול ואפור. זהו מעין אמפיתיאטרון שקוע שבתחתיתו במה. על הבמה מונח כבר ארונו של אביהם. הוא עטוף בבד קטיפה שחור ומסביבו זרי פרחים. גם על הארון מונח זר ענק ומאורך של ורדים אדומים ולבנים השזורים בשפע ירק. ליד הארון ניצבת אדלה לבושה בחליפת מכנסיים שחורה ומחויטת ועל ראשה כובע שחור עטור פרחים באותו הצבע. מתחת לרוז' שמרחה בשפע על לחייה, לחייה חיוורות והיא אוחזת בידה ממחטה לבנה רקומה ברקמת תחרה.

אדלה מתעלמת מהם כשהם מניחים את זר החבצלות ליד הזרים האחרים המקיפים את הארון. קהל גדול כבר נאסף וביניהם מגדה ומרינה. שתיהן לבושות שמלות שחורות הדורות וכובעים שחורים, המשלימים את הלבוש ומכסים כמעה את הפנים המאופרים בקפידה.

בתיה מבקשת לגשת אליהן, אך הן עסוקות בשיחה עם מנחמים שאינם מוכרים לה. היא וסטפן עומדים רגעים אחדים וממתינים לתורם. לבסוף סטפן מאבד את סבלנותו ומושך את בתיה בידה. הם עולים אל השורה העליונה באמפיתיאטרון הקטן ויושבים נבדלים מן הקהל ההומה. כול אחד שם מכיר מישהו; לכל אחד יש משהו לומר, וההמולה נישאת כלפי מעלה.

כשמנהל הטקס עולה על הבמה וניגש אל המיקרופון מתנפלת אדלה על הארון ומשתטחת עליו, וקולה נישא ומגיע עד מקום מושבם. בתיה שומעת אותה קוראת שוב ושוב בשמו של אביה. כשמרינה ניגשת אליה ומנסה להרימה מהארון, היא מסרבת להינתק, אבל לבסוף היא מרשה לביתה להושיבה על כיסא פלסטיק שמישהו החיש אל הבמה.

קשה לבתיה להתרכז בטקס שחלקו הגדול נערך בדנית. סטפן מתרגם לה פה ושם את דברי 'הנכדות' הבוכיות המהללות את 'הסבא' הנפלא שאיבדו זה עתה. גם מרינה נושאת נאום שבמהלכו היא מנגבת שוב ושוב את עיניה. כך זה נמשך כעשרים דקות. כשמסתיימים ההספדים, ניגש הקהל לנחם את האבלות. אדלה, מגדה ומרינה ובנותיהן מוקפות בכל אלה המבקשים להשתתף בצערן.

בתיה וסטפן קמים ממקומם, עומדים כמה רגעים ומביטים במתרחש כלא מאמינים. אחר כך הם יוצאים מהאמפיתיאטרון והולכים לאט בשביל המוביל אל מגרש החניה. בתיה מסירה את הכובע השחור בשתיקה ומחזיקה אותו ביד אחת. היא וסטפן מחזיקים ידיים, ראשיהם מורדים כשהם עוזבים את בית הקברות.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים