כותב למען אהבת החיים עם אהוד נוה/ אתי יוחנן

בימים אלו הוא מוציא לאור ספר שירים בשם: "זה לא שייקספיר!" ובקרוב יוציא ספר שירים
נוסף בשם "צריך ספונג'ה". ראיון טרנס-אטלנטי מפלורידה עם הסופר והמשורר אהוד נוה

"בסך הכל כולנו כותבים כדי שאנשים יקראו, המחמאות הן אחלה תוספת. כשזה זורם זה ממש קולח לבד. המוח עובד, היד רק זזה ורושמת. אתה אפילו לא חושב, השיר כבר בנוי, קיים". במילים אלו פותח האמן הרב תחומי והמשורר אהוד נוה, 68, שנולד, גדל ועבד בירושלים במשך שנים רבות ומתגורר בפלורידה, ארצות הברית, את ספרו החדש "זה לא שייקספיר!" (בהוצאת "אוריון"). הספר כולל יותר מ-150 שירים, הכתובים בסגנון כתיבה חריזה ייחודי, מרגשים, נוגעים ללב ומצחיקים, ויוצא לאור בימים אלו בחנויות הספרים ברחבי הארץ.

בימים אלו עובד נווה על ספרו השני "צריך ספונג'ה" (בהוצאת "ארגמן-מיטב"), שיכיל שירים העוסקים במערכות מסואבות ממשלתיות או פרטיות, באוכלי חינם לסוגיהם ומנהיגים רק בתואר. נווה מקדיש את "צריך ספונג'ה" ל"כל הנלחמים בבזבוז, חוסר יעילות, כפילות וטמטום בכל מערכת בירוקרטית – בין אם היא ממשלתית או פרטית". בהקדמה לספר "צריך ספונג'ה" שייצא בקרוב הוא כותב: "אֶרְצֶה אֹמַר לָאֲנָשִׁים, אֶכְתֹּב הַרְבֵּה גַּם קִשְׁקוּשִׁים, פֹּה אֵין שׁוּם פָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, לִכְתָב כֻּלָּן מְאַפְשְׁרוֹת, אִם חֶבְרָה גַּם מֻסְכָּמוֹת, אֵין כָּאן עִנְיַן שֶׁל עֲלֻיּוֹת, כִּי זוֹ הִיא מִן הַמַּעֲלָה, חֶבְרָה חָפְשִׁית מַעֲנִיקָה, אָז שְׁבוּ לָכֶם וְהִתְרַוְּחוּ, הָעֲבוֹדָה מִלִּים יִתְּנוּ, קְחוּ הַטּוֹב וְהַמַּצְחִיק, זִרְקוּ בַּפַּח אֲשֶׁר מַזִּיק".

נוה הוא אמן רב-תחומי ויוצר בנשמתו – שזכה בפרסים על יצירותיו בתחומים רבים ומגוונים כמו: צילום, עיצוב תכשיטים, מוצרים, אתרי אינטרנט, גרפיקה, עיצוב קטלוגים, חנויות, מסעדות, ריהוט ועוד. הוא גם יזם ואיש עסקים מצליח בארצות הברית, שבבעלותו חברה המספקת חלקי מטוסים לחברות תעופה. הוא גם מוסמך להשיט ספינות ולהטיס מטוסים קטנים.

בשנת 1998, לאחר 20 שנים בהן התגורר בעיר אוונטורה שבפלורידה, ארצות הברית, החליט אהוד לחזור לירושלים, כור מחצבתו, עם רעייתו לסלי ועם משפחתו. לשם כך מכר את ביתו ואת את העסק המצליח שהיה לו: סטודיו לעיצוב תכשיטים. המשפחה התגוררה בירושלים במשך שש שנים, ובמסגרת עבודתו כמנהל  פרויקטים בעיריית ירושלים היה אחד האחראים על פרויקט המיגון בשכונת גילה, ניהל את חדר המצב בעיר בזמן ביקורו ההיסטורי של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל בשנת 2000 וגם את אתר האינטרנט במסגרת מנהלת 2000.  

אהוד, מדוע החלטת לעזוב את ירושלים ולחזור לארצות הברית?

"הסיבה האמיתית לעזיבת משפחתי את ארצות הברית הייתה האינתיפאדה השנייה, שהשפיעה לרעה לא רק על תפוסת בתי המלון בירושלים בפרט ובישראל בכלל, אלא גרמה לירידה משמעותית בהיקף התקציבים והמשאבים שהוקצו לפרויקטים שונים בכלל. בשל הנסיבות, לאחר שש שנות מגורים בירושלים, נאלצנו אני ורעייתי לחזור לארצות הברית, ומאז אנו מתגוררים בעיר הקטנה פארקלנד שבפלורידה. לסלי היא אמנית המציירת ומפסלת חפצי אמנות ייחודיים בתלת ממד. הגעתי למסקנה שקשה להרוויח מאמנות – גם בארצות הברית. אמנות עושים בשביל הנשמה – ולא עבור הכסף".

אהוד ולסלי הכירו במהלך בילוי בבר, בו פגש אהוד שתי בחורות צעירות נאות וביקש לרקוד עם אחת מהן. "היא ענתה לי: 'תרקוד עם בת הדוד שלי', ומאז אנו רוקדים ביחד הרבה שנים", מספר אהוד בראיון טרנס-אטלנטי מפלורידה. הוא אף הקדיש ללסלי שירים רבים בספרו החדש, כמו גם לחבריו הרבים באשר הם.

ספר קצת על ילדותך הירושלמית.

"מאז ומתמיד הייתי סקרן ואהבתי ללמוד כמה שיותר, וכמובן קריאת ספרים הייתה אהובה עליי במיוחד בילדותי הירושלמית. הייתי הולך לבית ההסתדרות ברחוב שטראוס בירושלים, משאיל מהספרנית ספר אחד, ומחזיר אותו כבר יום למחרת. בשל כך קיבלתי ממנה אישור מיוחד לקרוא שני ספרים ביום, והייתי מחזיר את שניהם לאחר יום. קראתי כל מה שאפשר, בכל מקום שאפשר ומתי שרק אפשר – עם הרבה צימאון לידע וסקרנון בלתי נדלית".

לאחר שירות קבע בחיל האוויר, טייל בחו"ל, עבד בכמה עבודות מזדמנות, ולאחר מכן כדייל באל-על במשך חמש שנים. הוא ביקש לקבל חופשה ללא תשלום במשך שנה, ומשום שלא אושרה לו גם לזמן קצר  יותר, התפטר ולאחר שלושה ימים בלבד נחת בלאס וגאס עם מזוודה אחת וכמה גרושים בכיס. "רציתי לדעת וללמוד מה זה לחיות בעיר שכולה סביב הימורים. חייתי שם שנה שלמה בווגאס. בלילות עבדתי כנהג מונית, ובימים למדתי אנגלית ומינהל עסקים באוניברסיטת UNLV".

במשך שנים רבות הוא עבד כמעצב אמנותי של תכשיטים, דבר שהחל לגמרי במקרה: כשעבד כסטייליסט וכצלם בחברה שהפיקה קטלוגים, אהוד והצלם שעבד איתו קיבלו משימה להכין לאוסקר דה לה רנטה, אחד ממעצבי האופנה המובילים בעולם, צילום עבור מגזין מקצועי. נוה עיצב אותו והשתמש לכך בחרוזים. מנהלי החברה היו מאוד מרוצים מהעיצוב הייחודי שלו, ובעקבות זאת זומן לשיחה וליום ניסיון למשרת מעצב תכשיטים, והתקבל. לאחר קצת יותר משנה, בה עיצב תכשיטים רבים שהוצגו בתוכניות טלוויזיה, ברשתות חנויות כלבו אמריקניות וקטלוגים נבחרים כמו: מייסיס, סיקס פיפט אוויניו ואחרים, החליט נוה לפתוח חברה משלו אך בשל התקציב הזעום שהיה לו עיצב ליין ייחודי של מתנות לא יקרות עשויות מצדפים: מנורות לילה, שעונים מגנטיים למקרר ועוד. בהמשך, כשרווח לו מעט, פתח גם חנות וסטודיו לעיצוב תכשיטים, בה עבד עם לסלי במשך 18 שנה.

נולדת וגדלת בירושלים שמופיעה בהרבה שירים בספרך החדש.

"בספרי החדש מככבות בשירים רבים דמויות ירושלמיות מתקופת ילדותי ובגרותי, כמו למשל: גבריאל האיש שאת רוב זמנו בילה בכביש, ששון שהיה רוכב על וספה, עמירם שבח ז"ל שהיה קומיקאי וחבר בלהקה צבאית, ורבים אחרים. משום שלא אהבתי את מסגרת הלימודים בבית הספר ברנדייס בירושלים, בו למדתי מכניקה עדינה, ובשל אהבתי הגדולה לתעופה כבר מגיל צעיר, עזבתי לראשונה את עיר הקודש בגיל 16 – לטובת לימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר. שם נבחרתי עם עוד 20 נערים בלבד להשתתף בקורס הראשון של מומחים למנועי סילון. אחרי הקורס הוצבתי לשרת במחלקה יחידה, ניסיונית וחלוצית לשיפוץ מנועים בבסיס תל נוף".

הוא ביקר בפעם הראשונה בארצות הברית במסגרת שירותו הצבאי בגיל 19 וחצי, לאחר שבמשך יותר משנה היה ממונה על צוות ההרצות של המחלקה. מפקדו בחר בו ובחייל נוסף כדי ללמוד על שלושה מנועי סילון חדשים שנוספו לחיל האוויר. לאחר כשנה בארצות הברית, חזר לארץ ועם צוות מצומצם שעמד לרשותו היה אחראי על מערך הקליטה של המנועים בחיל האוויר. בהמשך מונה למפקח מנועים ראשי ביחידה בה שירת – הסמכות העליונה המאשרת בחתימתה כל מנוע הראוי לטיסה בסיום עבודות השיפוץ.

"כְּתִיבָתִי אֵינָהּ שִׁירָה, תִּמְצָא זוֹ מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ, פֹּה חַיָּה וּבוֹעֶטֶת, אֶל בְּנֵי עַמִּי הִיא מְדַבֶּרֶת. מִכָּל אֲשֶׁר הוּא בְּלִבִּי, כָּאן בִּכְתָב יוֹשֵׁב חָפְשִׁי. אָז שְׁבוּ כֻּלְּכֶם וְהִתְרַוְּחוּ, הָעֲבוֹדָה מִלִּים יִתְּנוּ, הַתַּעֲנוּג הוּא שֶׁלָּכֶם, בַּחִיוּכִים שֶׁעַל פְּנֵיכֶם". ("לא שייקספיר אני", אהוד נוה).

אהוד אינו מפסיק לכתוב מדי יום, לעתים גם 3-2 שירים ביום. הוא אינו יודע להסביר מדוע הוא כותב בעיקר בחרוזים, אבל חובבי שירה וספרות רבים בישראל וברחבי העולם אוהבים מאוד את שיריו ואת סגנון כתיבתו הייחודי. רוב השירים נכתבו על מקרים ואירועים שקרו לו ולאנשים שהוא מכיר, ולכן קרא לספרו החדש: "זה לא שייקספיר!". שירים רבים מפרי עטו הולחנו – חלקם במסגרת המיזם המוזיקלי "שיר-א-שיר" שנערך ביוזמת הסופרת, המשוררת והדוברת לשעבר של אגודת הסופרים העבריים שרה אהרונוביץ' קרפנוס. השניים מצאו שיש להם הרבה מן המשותף, ואף מכנים האחד את השנייה: תאומי ותאומה.  

מדוע החלטת להוציא ספר שירים ראשון בגיל כה מאוחר?

"אולי הגעתי לבשלות בגיל 67. אינני יודע להסביר, אבל לשיריי יש קצב משלהם, ולי יש דחף פנימי לכתוב. אני יושב ומתחיל לכתוב שורה או שתיים, וכך מתחיל כל שיר. לשם הנוחיות וכדי לא להחמיץ רדע של השראה, פיזרתי ניירות ועטים בכל מקום בבית. הכתיבה שלי אינטואיטיבית, מגיעה מהראש ומהלב, וכשהשיר נכתב היד רצה לבד וכותבת. לא למדתי לכתוב שירים או ספרות בכלל במסגרת מסודרת. אני כותב מה שיש לי בראש ועל כל נושא. אין אצלי 'פרות קדושות'. כולם עולים על המזבח. אנשים רבים אומרים לי  שאני מזכיר להם בסגנון הכתיבה שלי את דידי מנוסי ואת שמשון מלצר שני ענקים – ועבורי זו מחמאה גדולה מאוד".

אהוד מתכוון להוציא לאור בעתיד הקרוב ארבעה ספרים נוספים: "צריך ספונג'ה וזהו!" שבימים אלו נמצא בעריכה בהוצאת "ארגמן-מיטב", "משורר ובון בון" שכבר מוכן לעריכה, "אז בא לי מנטלי!' שמוכן ומחכה לצאת בזמן הנכון, וספר רביעי שמתבשל בימים אלו ועדיין אין לו שם.

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים