מנוי לפורטל בכיוון הרוח


עצמון ושי בסלון / חגית בת אליעזר

צילום וידאו: אביב חזק 
עצמון  יניב
- מוסמך במשפטים, עורך דין, נושא בתפקידים ציבוריים רבים, ממלא מקום וסגן יו"ר אגודת הסופרים בשלוש השנים האחרונות, צייר, שהציג בתערוכות יחיד רבות, ומשורר, שפרסם 4 ספרי שירה וביניהם "כחץ מיתר שלוח" בשנת 2015.

 

שי בוזגלו - בעל תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר אילן, לומד לתואר שלישי בספרות באוניברסיטת בן גוריון, מלמד ומחנך בבית ספר יסודי. פרסם עד כה 4 ספרי שירה, "אי האפשר" החדש מיוני 2018.

 

שני המשוררים מיודדים ומכירים זה את יצירתו של זה. כהכנה למפגש בסלון הספרותי של דיזנגוף סנטר, שי בוזגלו קרא בעיון את הספר "כחץ מיתר שלוח" של עצמון יניב, ועצמון התעמק ב- "אי האפשר" של שי.

.

באירוע עצמו בפני קהל קשוב ומגיב, כל משורר בתורו קרא שיר של חברו והשמיע את התרשמותו. כותב השיר הגיב על כך, סיפר בפתיחות על נסיבות הכתיבה, הרחיב על ההקשר הביוגרפי והשיחה נסקה מעלה-מעלה לעבר מחוזות ההגות. היו אלה שעתיים של שיח משוררים מעמיק, ער, כן,והוא זמין לצפיה בערוץ היוטיוב של אביב חזק ב4 חלקים. 

 

אביא כאן את השירים שנקראו בערב ואת התובנות שעלו בעקבות הדיון בהם.

 

שי פתח בקריאת-

הַשָּׁניִם הַשְּׁחוּנוֹת / עצמון יניב

הַשָּׁניִם הַשְּׁחוּנוֹת

הוֹתִירוּ בִּי טַבָּעוֹת דַּקּוֹת

כְּחוּשׁוֹת ורְָזוֹת

כְּטַבְּעוֹת הַשָּׁניִם

מוּעָטוֹת הַגְּשָׁמִים

בְּגִזעְֵי הָעֵצִים.

הַרְאִיתֶם עֵץ

שֶׁכָּל טַבְּעוֹתָיו מְדֻשָּׁנוֹת

רְווּיוֹת טַל וּמָטָר?

וּבְכָל זֹאת

עוֹמְדִים הָעֵצִים זקְוּפִים

ולְֹא נֵדַע טַבְּעוֹתֵיהֶם

עַד שֶׁיּעֲַלֶה עֲלֵיהֶם

הַכּוֹרֵת

 

בזכות ציוריות התיאורים, שאופיינית גם לשירים אחרים בספר "כחץ מיתר שלוח", שי ראה מול עיניו את הטבעות הסמויות, ואף הרגיש איך זה להיות עץ. עצמון התחיל את סיפור הרקע לכתיבת השיר משנת 1890, עת שתל סבא רבא שלו, האגרונום, את שדרת הדקלים של  הפארק בראשון לציון. בשנת 2015 רבים מהדקלים מתו מפגיעה של החיפושית חדקונית הדקל ונכרתו. השיר "השנים השחונות" נכתב לזכר אותם העצים, בני 125 השנה במותם. וגם לאדם תכונות סמויות כטבעות העצים, וניתן לשאול אותו "מה הטבע שלך?", "מה הצבע שלך?" ולעיתים לא נדע עד שבשבעה ידברו על פועלו, בשבחו.


גם בשירו של שי, בפתח ספרו "אי האפשר", עץ אנושי מאוד, מרים ידים וזועק:

 

אב / שי בוזגלו

בְּכָל עֵץ

לוֹחֶשֶׁת

מִרְכֶּבֶת הָאֵשׁ.

                   

זֲעַקַת

יְדֵי הָעַנָפִים

אִלֶּמֶת

עוֹלָה הַשָּׁמַיְמָה

בְּאֵין נְחָמָה

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

 

"כמה עוצמה בשלוש שורות: מרכבה שלמה של אש, בעלת פוטנציאל הרסני, אסוני" – אומר עצמון,  ומוסיף, שרואה את שרפות קליפורניה של החודש שעבר, המכלות יערות ויישובים. עצמון מדגיש את הפן האקולוגי של השיר: לאדם יד באסונות הטבע ובתמורות אקלימיות, וגם על כך מחאת העץ. לשאלתו של עצמון בדבר שם השיר  - "אב", שי אומר שהכותרת דואלית. אב ואם מופיעים ברבים משירי "אי האפשר", להם מוקדש הספר הזה, וגם כל שלושת ספריו הקודמים.

 

כשלא באים / עצמון יניב

כָּכָה זֶה כְּשֶׁלֹּא בָּאִים

הַדְּלָתוֹת נִשְׁאָרוֹת נְעוּלוֹת

וְהַחֲדָרִים לֹא נִפְתָּחִים

אֲפִלּוּ הַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים

וַחֲרַכֵּי הַתְּרִיס

כְּעַפְעַפֵּי עֵינַיִם צְנוּחִים

 

כָּכָה זֶה

כְּשֶׁלֹּא בָּאִים

 

השיר מעביר לשי בוזגלו תחושה עמוקה של בדידות וצער על אובדן. בהקשר הזה, שי אומר ששיר טוב הוא כמו קרחון: רק חלקו (תשיעית) גלוי ורובו חבוי, מסקרן, מושך. שי רואה יד, הנשלחת מתוך הדף, תופסת אותו כדי שיעמוד, יקשיב לשיר, שאומר משהו מהותי על הבדידות.

 

עצמון סיפר שכתב את השיר מתוך הסתכלות על אנשים מבוגרים, שלא זוכים לביקורים של ילדיהם. ההמתנה שלהם מעיקה ומאכזבת. אך גם הצעירים מפסידים מכך, שבגלל קשיי חייהם לא מגיעים לבקר את ההורים. עצמון מסכים עם שי, שקרא בשיר כמיהה לזוגיות, שלא מתממשת. את המילים המרכזיות "לא באים" ניתן לפרש גם כהעדר יחסים זוגיים. עצמון יניב נהנה מאפשרויות הקריאה השונות, שעלו בשיחה, וציין, שהן תומכות בטענה, שכל אחד בעצם קורא שיר בדרכו, מהרהורי לבו.

 

עצמון קורא את השיר הבא של שי, אשר מתכתב עם השיר שלו:

 

גג בודד / שי בוזגלו

כָּל שָׁעָה

הִיא

צִפּוֹר חַכְלִילִית

דּוֹעֶכֶת

עוֹרֵב שׁוֹאֵג

בְּצַמֶּרֶת הַלַּיְלָה.

 

2 ציפורים שונות במהותן ב-6 שורות. "חכלילית היא  ציפור שיר בעלת קול נעים. העורב הצורמני מחליף אותה" – אומר עצמון ומוסיף באופטימיות, שיש מקום לכולן. ואם ציפור היא סמל לשירה, אז לא תמיד נקשיב לחכלילית המצייצת המתיפיפת, אלא גם לקריאות העורב, במיוחד בעיתות חירום.

 

שי אהב את הפרשנות של עצמון, והוסיף, שכתב על הציפורים כמסמלות את מצבי הנפש: את השמחה ואת העצב, ואת המתח המתמיד ביניהם.

 

חֲפֵץ חַיִּים/עצמון יניב

אָסַפְתִּי חֲפָצִים

כָּל חַיַּי אָסַפְתִּי חֲפָצִים

וְכָעֵת אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֶם

כִּי חֲפֵץ חַיִּים אֲנִי.

 

השיר מסתיים בנימה אופטימית ובאהבת חיים ומשמח גם המשחק החביב בשורש ח.פ.ץ. עצמון העיד שהוא אכן אוסף חפצים, ממש אגרן: יש לו ארכיונים שלמים של מכתבים ומסמכים של 150 שנות בני משפחתו, והוא עדיין נאחז בכל החפצים שאסף. סיום השיר, למעשה, מתאר לא את המצב הקיים, אלא את משאלת לבו.

 

אז, בהקשר של  החיים העוברים, שי, במלוא הזהירות, הציג שאלה קשה: האם עצמון מרגיש שמתקרב לסוף היצירה. עצמון ענה בביטחון, שאינו חש כך, שאף ממציא את עצמו מחדש, ויש באמתחתו עוד כמה המצאות. הוא הזכיר לנוכחים, שרק לפני 3 וחצי שנים התחיל לצייר, והצביע על אחד הציורים, שהיה על השולחן, שעון על הקיר מאחורי ספרי השירה.  הציור מתכתב עם השורה "ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה" מתוך שירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף", ומתאר אנשים בלבוש צבעוני חגיגי, כששמי האופק מתקדרים.

שי המשיך והקשה: האם עולה מהשיר תחושה של הדחיפות להספיק? על כך עצמון הביע רעיון מעניין: המוות קוצב את החיים, ובכך הוא מחולל את היצירה: מי שרוצה להספיק, חייב להתגבר על הנטייה הטבעית לדחיינות, לפעול וליצור.

 

קוּם,לךְ./ שי בוזגלו

יַרְכְּתֵי

אִדְרַת הָאוֹטוֹבּוּס

הֵן אָדָם

נִבְלָע בִּמְעֵי הַלַּיְלָה

וְיָם גּוֹאֶה

ושפל בו

וּמְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר

וּבכל בית שֶׁעָבַר

עַל פָּנַי טָבַעְתִּי

בְּגַלֵּי יוֹמְךָ

וּמִשְׁבְּרֵי לֵילִי

וְטוֹב לִי

מוֹתִי מֵחַיַּי.

 

השיר מתכתב עם ספר יונה, שמוכר לרבים, כי, לפי דבריו של עצמון, הספר קצר - בעל 4 פרקים בלבד, כתוב בשפה פשוטה יחסית ונקרא בבתי הכנסת ביום הכיפורים. בהמשך, עצמון אומר, שמשוררים מזדהים עם הדמות הטרגית של הנביא, המנסה לברוח בתפקידו, ומשלבים בשיריהם רעיונות וציטוטים מספר יונה.

עלתה השאלה, האם הדורות הבאים ישמרו על הקשר עם המקורות והאם יוכלו להינות מעושר הרבדים של יצירות ספרות. שי, שמחנך ילדי בית ספר יסודי, ובפרט מלמד אותם כתיבה יוצרת, הביע אופטימיות בנושא, והוסיף, שלסיפור טוב תמיד תהיה אוזן קשבת.

 

עצמון חש באוירה המתוחה, הרעועה של השיר, הביטוי "אִדְרַת הָאוֹטוֹבּוּס"

הזכיר לו את האוטובוסים השרופים, המפוגעים. שי הביר , שהשיר נכתב בעקבות פרדה קשה, אותה יזם ופקד על עצמו "קום,לך".

 

ים של כוכבים/עצמון יניב

מַה מֵּאִיץ בּוֹ בַּלַּיְלָה

 שֶׁהוּא יוֹרֵד מַהֵר כָּל כָּךְ

 עַל הַשָּׂדוֹת?

           

בְּדַל יָרֵחַ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ

 נִרְאֶה כְּתָלוּי עַל בְּלִימָה

 

מַעֲרֶכֶת חָרְפִּית אַחַת

 הָלְכָה לְמָקוֹם אַחֵר

 

רַק גְּוִיּוֹת הָעֵצִים

 הַכְּרוּתִים מִשֹּׁרֶשׁ

 עֵדוּת אִלֶּמֶת

 לְאִבְחַת הַסְּעָרָה

 

כָּעֵת קָרִים הַלֵּילוֹת

 וּבְהִירִים

 וּשְׁלוּלִיּוֹת הַפְּזוּרוֹת

 סָבִיב זְרוּעוֹת יָם

 שֶׁל כּוֹכָבִים.

 

שי אהב את התיאורם הציוריים, את האחדות בין ההפכים: מעלה-מטה, חדש-ישן, חיים-מוות. על השאלה של שי, האם אלה המראות , שהוא חווה, ענה עצמון בהרחבה. מזלו, שהוא מתגורר בישוב  "כרמי יוסף" ליד תל גזר, ולא חוצץ דבר בינו לבין הנוף של גבעת זתים וכרמים. הוא רואה את כיפת השמיים וחש בתנועת כדור הארץ מיום ללילה ובין עונות השנה, כיושב "על חוג הארץ", כנאמר בשיר השירים. הוא רואה את תל גזר, המוזכר בתנ"ך, לעומק היסטורי של  אלפי שנים וברוחב גיאוגרפי מעזה ועד לתל אביב. האם עצמון בחר לגור בישוב הזה? אבותיו התגוררו בו, והוא ממשיך אחריהם. גורל או בחירה? על כך אמר לו אביו הבא בימים: מה שאדם בוחר – זהו גורלו.

 

מושב / שי בוזגלו

 

הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם

בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם

עַל כָּל מַחְסוֹם

שָׁלוֹם בְּמַעֲרֻמָּיו

בָּנוּ וּבְכָל עַמּוֹ

 

יפה השיר הארוטי עם הרבדים החברתי והפוליטי, ממנו עצמון עשה מטעמים פרשניים מתוך הבנה דקה-מעמיקה.

 

להערה שנזרקה מהקהל "הרי אתם מיצגים דורות שונים", עצמון הגיב בעוצמה, בהדגשה, ובקול חגיגי, כמסכם ערב מפעים, עשיר ברגשות וברעיונות: שי ואני דוברים את אותה שפת השיר, הנסמכת על המקורות העתיקים של תרבותנו. ועל כך הוסיף שי מתוך הידע הרחב שלו בספרות העולם: "חויה אנושית לא רואה גיל, לכתיבה עליה יש יסוד אוניברסלי ועל-זמני."

 

טואול - בניית אתרים