מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
חודש אשפוז במחלקה הסגורה/ אולגה זדורוב

צילום: יהורם גלילי
כחודשיים לפני שרומן הורשע לראשונה התמוטטתי נפשית. מעולם לא הכינו אותי להתמודד עם לחץ נפשי כה עצום – לגדל ילד לבד, להתפרנס מעבודות מזדמנות ולהתמודד עם מאסר שווא שנחת על בעלי. אני אדם פשוט ופרטי שלא מעוניין כלל בהמולה סביבו. נאלצתי להתמודד עם חשיפה רבה. כל צעד וכל משפט שלי זכו לפרשנות רחבה. היו רגעים שחשתי שאני חיה בסיוט מתמשך שאין לו סוף. המוצא היחיד שראיתי לנגד עיניי היה טיפול פסיכיאטרי.

לא נעים לכתוב את זה. לא נעים להיחשף כך. עם זאת, חשוב לי מאוד שתדעו מה עברתי במשך השנים. איך אדם בריא בנפשו מחליט שהחרדות חזקות ממנו. זו הייתה התמוטטות בלתי נמנעת. לא היה לי אכפת מה יגידו. הבנתי שהבריאות שלי חשובה הרבה יותר. לאחר טיפול קצר, הפסיכיאטר שעימו נפגשתי רשם לי כדורים לנטילה באופן קבוע. בזכות הכדורים הצלחתי איכשהו להפיג מעט מהלחץ עד להכרעת הדין. לא האמנתי שאצטרך אי-פעם ליטול תרופות נגד לחץ ודיכאון.

גם לאחר הכרעת הדין המשכתי ליטול את הכדורים. הם סייעו לי להתמודד עם חוסר הוודאות שאפף את חיי. אחרי חודשים של נטילת תרופות מונעות דיכאון, הפנמתי את גודל הנזק שגרמה לי הפרקליטות. לא מדובר רק בהגשת כתב אישום בדיוני נגד בעלי, אלא גם בתהליך ארוך של חקירות מלאות טינה, לילות רבים של בדידות והשמצות חוזרות ונשנות בתקשורת, מצב שקשה מאוד להתמודד איתו כשאת הצד המותקף. משהו נשבר בתוכי בזמן שתובעת צווחנית דיברה על רצח, לוגיקה ונסיבות, והציגה את חיי כשקר אחד גדול. גם כשידעתי שמדובר בהבלים, המעמד הביא למתח רב ושרט את נפשי.

כשהייתי מגיעה לבקר את רומן בכלא, השתדלתי להיות חזקה עבורו. הוא התעניין המון בחייו של לאון וביקש ממני להיות כל הזמן עם היד על הדופק. הוא פחד שמא יתנכלו לילד במסגרות השונות. הוא מילא את תפקידו כאב כמיטב יכולתו, ודאג לשלוח לנו כסף, מהמעט שהרוויח מעבודתו בכלא, בכל הזדמנות. לאון הרגיש היטב בחסרונו של אבא שלו. בביקורים שערכנו הוא תמיד היה פונה לרומן ושואל: "אבא, אתה אוהב אותי הרבה? אבא, אתה תקנה לי הפתעה? אבא, אתה תוכל להרים אותי גבוה על הכתפיים?" יכולתי לראות על רומן שהוא נאכל מבפנים. אלו רגעים קטנים שצרבתי בזיכרוני, ואין מילים המסוגלות לתאר את תחושותיי. כל אחד מכם, שמגדל את ילדיו – רק שינסה לדמיין מצב כזה.

מצבי הנפשי החמיר בהדרגה. הייתי הולכת לטיפולים מדי תקופה, נאחזת בכדורים עם שמות מוזרים כדי להישאר עם הראש מעל למים. למרות השכלתי נאלצתי להתפרנס מעבודות ניקיון. הייתי חייבת כסף זמין עבור הגנתו המשפטית של רומן. אולם הדבר שהכאיב לי יותר מכול היה אי-יכולתי להעניק ללאון ילדות נורמטיבית. בשלב מוקדם מאוד ויתרתי על הנקתו ועל פעילויות חברתיות עימו. לא הצלחתי למצוא זמן וכסף מיותרים כדי להותיר לו זיכרונות טובים משנותיו הראשונות. בזמן שאימהות אחרות קנו לילדיהן צעצוע חדש, כרטיס להצגה או בגד יפה, אני השקעתי את מיטב כספי בתשלום עבור חוות דעת של מומחים במשפט פלילי.

שיא הקושי הגיע בשנת 2012, כאשר בעקבות מצבי הנפשי הוחלט לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי. הייתי שם כמעט חודש ימים, במהלכו יצאתי הביתה פעמיים בלבד. כמעט שלא ראיתי את לאון, שהיה אז בן שש. ברור לי שהוא היה זקוק לחום ולאהבה, אך באותה תקופה לא הצלחתי להביע שום רגש חיובי. בסופו של דבר הצלחתי לחדש אנרגיות. הבנתי שאסור לי לוותר. אם אני מרימה ידיים – זה הסוף, פשוט כך. לאחר שהשתחררתי בחרתי לא לספר לרומן על מה שעבר עליי. ידעתי שאם אציג בפניו את החולשה שלי הוא עשוי להתפרק לחלוטין ולאבד תקווה. רק בזמן כתיבת הספר הזה שיתפתי אותו במשבר ההוא. המשכתי להילחם, ושאבתי עידוד מהתומכים הרבים. אני עדיין נוטלת כדורים, גם היום. הם מאפשרים לי להמשיך לתפקד ומונעים ממני לשקוע בדיכאון עמוק.

* אולגה זדורוב-אשתו של רומן זודרוב המורשע בפרשת רצח תאיר ראדה שהדיעות חלוקות מאוד לגבי הרשעתו 

טואול - בניית אתרים