מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 

פרק מספר:
 המונולוג האחרון של יעל/ יוסף כהן אלרן  
(מתוך הרומן "תהילה אחרונה" בהוצאת "צבעונים" 2011)


הנה גם אני כותבת. חנן כתב על ערגה גדולה ואני כותבת עליו. למענו אני כותבת. למעני אני כותבת. כמה צדק חנן, אכך כבה ברח ההיא. והנה עכשיו אני שקטונתי כאילו ממשיכה לתת לו חיים. אני כותבת ומתייסרת, כותבת ומזדככת, ואני אוהבת את ההתייסרות הזאת ואת ההזדככות, ואני מתמסרת. שוקעת בזיכרון ובחזרה אל החסר ואל החסך שנותרו בי, אל ההחמצה של למצוא ולאבד, של לאחוז ולהרפות, של לצמוח ולקמול. והכמיהה הבלתי מתפשרת וחוסר החמלה. אותה חמלה שהאל הטוב לא ידע להעניק לנו, אבל אולי כן העניק לנו. אולי בדרכו העניק לנו. העניק במה שהעניק ובדרך שהעניק. אולי אל אף הכול זכינו בהתעלות התחושות, בציפת הרגשות. עוד חשה, ואני שוקעת וצפה, יורדת ועולה, והולכת ובאה, ובוכה וצוחקת ודולה עוד רגעים ורושמת. הרבה רגעים היו והרבה דברים נאמרו. מאין לי היכולת לכתוב את כולם, מאין לי למצוא חמלה למען עצמי? אך יותר למען אלה שדאגו לי ואהבו וידעו לכאוב למעני ולהיות מאחוריי כל השנים האלה. ובתוך כל אלה לחוש אותו הולך עמי תמיד, כמעט מושיט לי יד וכמעט נוגע ואולי שומע את נשימותיי. זה שידע לאהוב בשתיקה וידע ליצור בצנעה וידע לתת חיים מתוך מבוכה.

אלוהים הטוב, איך אוכל להרגיש אם לא אחיה את הרגעים ההם, את השעות ההן, את הימים ואת הלילות. אני רוצה לחיות אותו. אולי אחוש אותו מחדש, אולי יקרה דבר ויופיע ויגע בי. בדרך כלשהי ייגע בי. כי אם יכלו לומר לי שיבוא, אולי אפשר גם ששוב יבוא הרגע המופלא ההוא. אני אחיה את הדברים. הדברים יהיו אתי תמיד. והם יהיו אתי באשר אחיה ובאשר אמות. תמיד ינשבו בי המשבים ההם, תמיד תהיה בי האבן ההיא. תמיד יהיה הוא חלק מחיי, כל חיי.

כך אני שבה בכל פעם ביום הזה אל הגבעה, ובראש המדרון שלנו אני עומדת. ואחר מכן יושבת על האבן שלנו וצופה אל המדרון, אל העמק. ורוח הגבעה הזאת הרואה ואינה נראית, המאווששת על החלונות וטורקת את הסריסים, היא היודעת להחריש ולהקשיב למחשבות האנשים, לזרום מעל לדשא בכנפיים שקופות בין קרסולי הנשים. היא שראתה את הערגה הגדולה בגבעה הזאת, שידעה הכול, וראתה גם את ה איש שבא להתמזג, ידעה את אגדת האיש שבא והלך, צף ונמוג, חרש מגיע וחרש הולך, שורט את החיים ומותיר אותי שרוטה. הרוח ההיא, חנן, אותה הרוח הנושבת והרחש בכנפיה. ויש ששומעים בה לעתים שריקה, ויש ששומעים בה לפעמים אנחה, כי ראתה את כל אלה. והנה עכשיו אין בה כוח לדובב ואולי שוב לא תדובב לעולם. אותי לא תדובב. רק שם במדרון מתנועעים הפרחים בין המצבות המעטות ההן בתמימות אכזרית של הלב. והפרחים עולזים שם ברוח מתוך שובבות אכזרית לא מודעת ומתוך חיות שאינה במקומה.


 

טואול - בניית אתרים