מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
 השפעת הפוסטמודרניזם על החשיבה היסטורית/כרמית רינצלר-אברהמי

 

רוח הזמן הפוסטמודרנית החלה מחלחלת לתוך ההוויה הישראלית אמנם באיחור. אך ניצניה הראשונים החלו כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. שלביה הראשונים הם פתיחתו של דיזנגוף סנטר מחד. ומלחמת לבנון הראשונה מאידך. המעבר המהיר לקפיטליזם צרכני גרם לפרט להעמיד את צרכיו האישיים ובכך גרם לחלום  של השוויון, השיתופיות והסולידריות שאפיינו את החברה הישראלית לאורך עשורים להיוותר מאחור.  מלחמת לבנון שהייתה הראשונה מבין שתי מלחמות טראומטיות הקשורות לאותה ארץ הניעו  את האזרחים לחשוב שגם למיתוס הכוח, הידע הגאווה הלאומית יש מגבלות, דבר שהוביל לקריסתם של המיתוסים האוטופיים, הציוניים ולהתפוררות המרכז שנחשב למרחב הגדול של ההגמוניה הישראלית.  אותם ערכים של "יפי הבלורית והתואר" המשלבים בחייהם מופת של עליונות מוסרית נשגבה יחד עם הדחף הקיומי להישאר  חזקים לנצח הופרך. המרכז ההגמוני מתורתו של בן-גוריון ביקש ליצור בארץ כור-היתוך    גם מיתוס נאור זה שמטרתו הייתה לאחד את כל העם  וליצור זן חדש  - נחל כישלון חרוץ. עתה נבחן ונחקר כיוצר דיכוי תרבותי. כור ההיתוך נתפס כניסיון זדוני לנסות להכפיף את המגוון התרבותי/השבטי תחת מרותה של ישראליות חילונית, מערבית, גברית, ולימים גם עשירה. מודל ודגם כזה לא השאיר מרחב מחייה לכל הפריפריות והפרברים. לא למיעוטים זרים, מגדריים, ערבים, חרדים, רוסים, אתיופים ועוד.

מרגע שנפרץ המרחב הגדול של ההגמוניה – גם הפריפריות התרבותיות הישראליות החלו להשמיע את קולן. גם פוליטית. ולכן הופיעה גם ספרות והוגים היסטוריוניים שפתחו צוהר רחב לפלורליזם רעיוני וסגנוני חדש.

א.         בתחום ההיסטוריה: המונח מייצג תקופה המתייחסת למגמות ושינויים תרבותיים, פילוסופיים ואסתטיים שהחלו בשנות השישים של המאה העשרים. פוסט-אחרי. מודרני – זה החידוש של הגל האחרון. פוסט – אחרי המודרניות. טענה מרכזית היא: תלוי מנקודת ראות של מי היא מסופרת?  אין אמת היסטורית אחת המובעת בתפיסה המודרנית. השאלה אם אכן  "אמת היסטורית" היא "טקסט בדיוני". ואולי היא עוד ז'אנר של ספרות. ההיסטוריונים החדשים, הפוסט-ציונים טוענים שההיסטוריה שונה בתכלית כאשר מסתכלים עליה מנקודת ראות של בני עדות-המזרח ו/או הפלסטינאים.

ב.         "תאוריה אנרכיסטית וחתרנית" בשפתו של גורביץ (1997) : טוענת שהתאוריה הפוסט מודרניסטית שומטת את המרבד מתחת לתיאוריות השכלתניות הקיימות בתפיסה המודרניסטית, מפרקת את האמונה הליברלית באינדיבידואליזם ולא מניחה כל ברירה חיובית עצמאית. וזה סוג אסוני של "סופיזם דקדנטי".

ג.          ה-20 והאלף השני. תודעה ביקורתית כלפי הלגיטימיות של החלום המודרני הרציונלי – שדגל בנאורות ובמדע והאמין שהם יביאו את האנושות לקדמה, לאושר עילאי. הטלת הספק בנרטיבים של סיפורי העל הגדולים כמו: הומניזם, קפיטליזם, קומוניזם וכל "האיזמים" שהתהוו בתקופה המודרנית.

ד.         השיטה המודרנית: כביכול הייתה כמייצגת מציאות ואמת אחת שעפ"י כולם אמורים ללמוד. כלומר, בבואת החברה משתקפת בתוך ההגמוניה המודרנית ועפ"י לנהוג. תרבות אתנוצנטרית המכופפת את כולם לצוויה ודפוסיה ואילו הפוסט – רואה את האמת, את כל הנגלה כתפיסה סובייקטיבית. מדבר על פלורליזם רחב  התלוי  בקונצנזוס חברתי, אישי רחב.  לפי הפוסטמודרניזם אין אמת חותכת אחת. זה תלוי בהשקפת האדם היחידנית מתוך מכלול של פרטים בחברה. הפוסטמודרניזם נותן ביטוי רחב, מקיף ומעמיק גם לקיומן של תרבויות שונות. לדתות ועמים עם דפוסים שונים. לראייה רחבה של העולם בעל סגנונות מגוונים ורבים.

ה.         הפוסטמודרניזם  ייצוג האמת שאנו חווים וחוקרים במציאות. הגישה המודרנית בניגוד לפוסט צודדה  בחשיפת המציאות לפי גישת המראה. אנו חיים בחברה מאד חומרית, טכנולוגית, צינית והיא מאפשרת ייצוג פוסטמודרני לחופש הבדיון באמצעות הגרפיקה, השעתוק, יכולת השכפול והעריכה, המדיה, התקשורת הקדמה והיא פוערת צוהר רחב של טקסטים באמצעות התקשורת קרי, טלוויזיה.

בתחומים רבים נפתחה דלת רחבה למזרחים להשמיע את קולם. לכתוב על החוויה המקורית שלהם. על המוזיקה הערבית ששמעו בילדותם. שניסו להדחיק במנגנון הדחקה פרוידיאני  ולהתכחש לה מפני שההגמוניה עלבה בהם. הנושא החדש בעידן זה התמקד בריבוי אתני, ריבוי מעמדי, לאומי, מיני ועוד. פתאום קם הגולם ומוכן להתמודד עם מערכת הדחקותיו. לפתוח צוהר לילדות אבודה. הריפוי נבע מההכרה הפוסטמודרניסטית שהולידה את ההגשמה העצמית של החלום. ובכך נוצר עורף קשיח כלפי החזון האוטופי. (ד"ר גורביץ – חוקר תרבות ופוסטמודרניזם).

  שאלת מחקר:

בשאלת המחקר אדון כיצד ואיך  ללמד היסטוריה בשיטה מודרנית או פוסט מודרנית ואיך השפיע הפוסטמודרניזם כמחולל מהפכני של העידן החדש כאפליה מתקנת של ההיסטוריה שהתעלמה  מעמים, מעדות מקרב יהודי המזרח והעם הפלסטיני, ממיעוטים על רקע מגדרי. גזע ועוד...

כאשר נבוא לנתח ולחקור את טיעוניהם של הפוסט=מודרניזם ומתנגדיהם. יש למצוא בכל גישה הקשר למחקר היסטורי ונתינת דוגמה מתאימה. המחקר ההיסטורי בנוי משלושה מישורים :

א. מה הם הדברים שקרו בעבר?

ב. אילו אירועים מאותו עבר נסקור במחקר?

ג. איזו משמעות יש להעניק לאותם אירועים?

הראשון איננו רכיב פוסט-מודרניסטי מפני שקיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים בנוגע למציאותו של אירוע מסוים. רק אחד מהם צודק. לפעמים נוצרות מחלוקות בגלל שאין מספיק נתונים לבדיקת העמדה הנכונה. וגם אם יהיו נתונים רבים אין מקום למספר אמיתות. למשל, המחלוקת על קטע מספר "ברית דמשק" שנמצא בגניזה קהירית. שכטר טוען שמדובר בטקסט עתיק שהיה שייך לכת יהודית מתקופת בית שני. במקביל, חוקרים אחרים סבורים שמדובר בחיבור קראי מימי הביניים. לאחר שנתגלו ונחקרו מגילות מדבר יהודה. נמצא גם הספר :"ברית דמשק". ריבוי הדעות שהיו בשלב הראשון של המחקר לא נבע מאובדנה של אמת היסטורית אובייקטיבית אחת. אלא מחסור בנתונים להגיע לאותה אמת; נתונים חדשים אלו הביאו לצוהר רחב  של דעות רבות אל האמת האחת האובייקטיבית.

קיימים נושאים שלא נוכל להכריע לגביהם. ברמה הסובייקטיבית תמיד תהיינה כמה אמיתות. הוגי דעות כמו ניטשה שדיבר על מות האלוקים, דרידה שדיבר על מות הפילוסופיה ופוקו שהצביע על מות ההיסטוריה, הם ואחרים, גרמו לתפנית דרסטית בתהליכי ובדפוסי חשיבה. דרידה קרא תגר על החשיבה המערבית בכך שהעמיד לביקורת את הטקסט כתוצר  המרכזי שלה. הדיאלוג הלוגי/אנלוגי שהביע את החשיבה של היוונים, או הדיאלקטיקה של הגל כצורת חשיבה לא נמצאו מספיקים ונדרשה חשיבה דה-קונסטרוקטיבית. הוא הצביע על הטקסט כמוצר המייצג את הרעיון אך איננו הדבר עצמו. מה שנתבקש מהאדם הרציונלי הוא תהליך של בקורת הטקסט ופירוקו (דה-קונסטרוקציה?). לטיעונו של דרידה בתהליך של פירוק הטקסט, בהיותו מייצג רעיון, נוצר מין כאוס בתוך מרקם הידע שפיתחו הוגים שונים. לכן, לדעתו מה שמתבקש אינו לבחון את הטקסטים החדשים במקביל לישנים אלא, בחינת מהותם וההבדל שבין הטקסטים. פוקו טוען שבדיקתם תעשה מתוך בקורת ההיסטוריה וההבדלים. תביעתו של דרידה  ושל אחרים לביקורת על הטקסט מתוך ביטול דפוס חשיבה מובנה ומתוך קבלה, הכרה של ריבוי – נוצר מצב של שינוי בדפוסי  החשיבה והן במעמד המוחלט של ערכי החברה האוניברסליים שהיו מערביים גרידה כמו: אתיקה, אסתטיקה, לוגיקה, נוצרה תשתית לפרדיגמה תרבותית חדשה שבה הידע האנושי אינו מושתת על אמיתות מוחלטות. אלא חלקיות. אינו החלטי/סופי וקיימת בו מחזוריות/מעגליות של השתנות מתמדת. תרבות המבוססת על הטלת ספק ביכולת של האנושות לשפר את המצב.

טכנולוגיה ופוסט-מודרניזם:

הפוסט מודרניזם הוא צוהר רחב מאד לטכנולוגיה בעידן הנוכחי ויש לה השפעה על עיצובה של פרדיגמה תרבותית חדשה (מע' כללים, נהלים, דפוסים) עידן זה התמקד בחיותו של האדם באשר הוא אדם – נטול כל יחס וזיקה לעדה, אתניות, לאומיות, מגדריות – האדם באשר הוא. ההתפתחות הטכנולוגית בחשיבה המנסה להסביר את ההתנהגות האנושית. אותה מהות והוויה חדשה מאפיינת בעצם את הציוויליזציה הדיגיטלית הפוסט-מודרנית" (עידן, 1999) בה שולטת כלכלת המידע, האינטרנט, התפתחות תרבותית ברוח הפוסט-מודרניזם. טיעונו של עדי אופיר (1996) רשת האינטרנט חושפת את הקשר בין שלושה פרמטרים: 1. היבט כלכלי המושתת על שיווק והפצה ייחודיים, 2. עריכה. 3. עיצוב והמרה דיגיטליים וערוצי תרבות הרשת מאפשרת התייחסות חדשה לידע ולדפוסי החברות האנושית.

כאשר דנים על האמת ההיסטורית, קיים עימות חריף בקרב ההיסטוריונים החדשים המבטאים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מחד, ואת ההנחה שטבעי ולגיטימי שאצל ההיסטוריון היהודי הלאומי הנרטיב הציוני יקבל משקל סגולי גבוה מאשר הנרטיב הפלסטיני מאידך. בעידן הזה הנרטיב של הזר, האחר, החריג הוא קיצוני וגורם להרס בזיקה הלאומית/ציונית – ובקרב העם הפלסטיני  אין פתיחות ובשלות כזו. הדוגמה לכך, עדי אופיר : "סולד מדיבור על ערכים" (ארץ אחרת 14, שם) שימוש כזה יוצר שסע בין המופשט לבין המציאות המורכבת  - דיון זה מידרדר לקלישאות וסיסמאות נטולות תוכן. אידאל פוסט-מודרני מתייחס לקונפליקטים שבין סוציאליזם לקפיטליזם או בין שוויון וחלון הזדמנויות לעומת אפליה, אך בהחלט הייתי קוראת לה : "אפליה מתקנת". אימוץ ערך של היום פוגע בערך של האתמול ולא קיימת "אמת אבסולוטית". הרלטיביזם המוסרי לא נושק לערכי המוסר כהווייתם. אלא כגורם מכריע לאחר ההתנגשות בין ערכים שונים.

עפ"י קאנט – האדם הוא המקור הבלעדי לסמכות השופט של ערכים, נורמות, דעות. אלא שהמחצית הראשונה של המאה ה-20 ניתצה את החלום המודרני הזה. "המתאם הגדל בין יכולת הייצור האנושית לבין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני. היחס של ההודים לבע"ח טוב יותר מיחסו של האדם הלבן.  גורביץ וליוטאר מדברים על האדם ההומניסטי, איש הנאורות, אותו בעצם ניסתה המודרנה לעצב מגיע בעידן זה לסוף הדרך שלו ולמצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול. ז'אן בודריאר מדבר על: שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות, שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, ניכוסם של

כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. אורגיה מוחלטת של הממשי, הרציונלי, המיני, של הביקורת וגם מתנגדיה.

הפוסט-מודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה של ההיסטוריה. הוא פרץ אל השיח הציבורי בשנות ה-70 ו-80 של המאה ה-20 אך ניצניו עוד במאה הקודמת. האדם נתפס כסובייקט רציונלי בתקופה המודרנית הנאורה קיבל מכת חשמל בעידן הזה.  לפי זיגמונד פרויד. הסובייקט האנושי של העידן הוא בעליל אי-רציונלי. ניטשה התכחש לרציונליות אחת או, אמת אובייקטיבית אחת; גם היה ספקן לגבי תקפות השפה כמייצגת מציאות. העולם פתוח לפירושים. הוא מוטט את העולם המודרני. בעיני העידן הזה הוא מבשר הפילוסופי שלהם.

פוסט-מודרניזם נוסח ישראל:

 דוגמא: תהליך אוסלו שייך לעידן הזה, לא היה מתקיים אם לא היה העידן הזה. גם הבחינה/בדיקה מחדש של הציונות עוברות בעיניים פוסט-מודרניות היות שהציונות היא חלק מהמודרניזם. המשבר שעבר המערב עקב שתי מלה"ע  התפתחות הקפיטליזם הגיע גם לישראל באיחור אמנם אך הוא שהוביל לאובדן האמון בקיים. קמה עילית אקדמית שהיוותה את הפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם משנתו של  הפילוסוף קירקגו  העוסקת בתכלית קיומו של האדם  בעולם הניהיליסטי (נהנתנות)  של הפוסטמודרניזם. האדם כבר לא מחפש משמעות -  היא מוגדרת כמו: התאבדות לאומית.  נושאי הדיון  היו: הפלסטינים הכיבוש, הנישול, הקולוניאליזם האחריות לבעיית הפליטים. שהוא מהווה חטא קדמון של הציונות. מעמד האישה. השואה.  עדות לכך שכל הספרים בסוציולוגיה/אנתרופולוגיה נכתבו על בני עדות המזרח טעונים בסטיגמות, סטריאוטיפים ותיוג בקטגוריות מאגיות, כמו הסרט: "שחור" של חנה אזולאי הספרי הטעון אמונות שאינן תואמות את המודל/הדגם של האדם המערבי/רציונאלי – לעומת האוריינטלי/המזרחי.

 אדוארד סעיד מוחה על כך בספרו: "אוריינטליזם" וטוען שלדעתו נותנים כוח לתרבות  אחת השלטת ומציגים אותה כגבוהה ונאורה לעומת שבטים, מגוון תרבויות של עולים שנקלטו והוטמעו בהם אותם ערכים, נורמות ודפוסים שהיו לזרה בארץ הקולטת – לכן, גם נתפסו כמודרים מהשיח ההגמוני. הפוסט-מודרניזם נתן חופש לכל אדם באשר הוא לבטא, לחשוף את נורמות יו, דפוסיו ואורחותיו ואיש הישר בעיניו יעשה!  ראייה לכך שרוב ספרי ההיסטוריה הנלמדים במע' החינוך הנציחו את התרבות המערבית – בעוד שהייתה גם היסטוריה ליהודי המזרח שבאו מארצות ערב. (סמי שטרית), הוא לא ראה בכך רצון לעצב דמות צבר מודרני, מחוספס אלא להשליט אמת אובייקטיבית של תרבות על אחת על מגוון של תרבויות – והיא כביכול הגבוהה והיא המודל והדגם שעליו צריך להישען – וכל השאר הן בגדר תרבויות נחלשות, נמוכות, פרימיטיביות.

הפוסט-מודרניזם עוסקים בחריג, האחר, הזר ומזדהים עמו. "אחר" – כביכול מייצג משטר מתועב וכאמור מרטין היידגר הפילוסוף הנאצי שפתח בשיח הפוסטמודרני אומר: "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצת מימן".  הגענו בעידן זה לוויתור על עצם הקיום הלאומי – גלגול של הרעל המרקסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי.  הבעיה היא גם של פשוטי העם, העוברים שטיפת מוח של פרסומת, טלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת בעידן הפוסט-מודרני – אין משמעות מהותית אין עבר ואין עתיד יש רק נהנתנות של אכול ושתה. יש מצב אנומי של העדר הערכים וביטולם! על סמך הביקורת הפוסט-מודרנית על ה"הגמוניה האירופי-צנטרית" (טאוב, המרד השפוף, 1997, עמ' 221) מבקר סמי שטרית למשל את תכנית הלימודים בישראל המקפחת את יהדות ערב, המזרח. "(שם, עמ'224).  כשלומדים פילוסופיה יהודית בראשית ימי הביניים בתקופת "תור הזהב" בספרד, לומדים על רס"ג. רשב"ג, רבנו בחיי, רמב"ם, ריה"ל וראב"ע. האם חלקם של האשכנזים לא "מקופח"? אלא שבעת החדשה האסלאם שקע ויחד עמו גם יהודי המזרח, והפריצה התרבותית הן בעולם והן ביהדות הייתה באירופה ולכן עוסקים בעיקר בה. ולא מתוך רצון לדכא קבוצות נחלשות אחרות בחברה.

לדעתי, הן המודרניזם והן הפוסט-מודרניזם עורכים הכללה של מטא-נרטיב. הביקורת הפוסט-מודרנית על זוועת מלחמת העולם השנייה לא רלבנטית. גם בתחומים אחרים התעצמות תרבות המדיה פגעה במעמדנו כ"עם הספר" וקיימת רדידות תרבותית.  השילוב של שניהם יכול לתרום בעיצוב מטא-נרטיב אחיד לצד נרטיבים אחרים. ליצור סינתזה בין המודרני לבין הרב-תרבותיות שתכיר בקבוצות, בעדות, בלאומים אחרים ותבטל את הקיפוח, הסטיגמות.

השיטה המודרניסטית הנהוגה כיום:

אסתמך בשני הוגים – רנקה לאופלד ואנרי פירן ודומיהם:

ב-1824 הוא פרסם את ספרו הראשון: "תולדות העמים הרומניים והגרמניים" הספר מדבר על פרקי זמן מ-1514-1494. בהקדמה לספרו הוא כותב את המשפטים החיוניים בהגותו ההיסטורית : "תפקידו של ההיסטוריון לומר רק את האמת העובדתית שלה" הספר שלו מהווה כקונטרס לבני התקופה עצמה ששכתבו את העבר. הוא עורך תיקון להיסטוריונים הפטריוטים ב-1825. הוא במהלך חייו מתמנה לפרופ' להיסטוריה באונ' ברלין החדשה. אוניברסיטה זו הייתה חדשה והושתתה על כלים מחקריים מודרניים. רנקה מגלה באוניברסיטה 48 כרכים -  מסמכים של שגרירים בוונציה לחצר האפיפיור. מבחינתו של רנקה הגילוי של המסמכים הם אכן המקורות הישירים של ההיסטוריה. בעיניו זה היה גילוי מקסים. משום שלראשונה הוא בעצם יכול לחקור את ההיסטוריה בכלים אלה שאגב טבע אותם מהיסטוריונים לאמ"כ. וזו חשיבות בעיניו שנגע במסמכי היסטוריה אותנטיים. עד קץ ימיו עסק בחמישים שישים שנות מחקר ועבודה מחקרית. 

רנקה כתב את תולדות האפיפיורים, תולדות גרמניה, תולדות פרוסיה, תולדות צרפת ואנגליה ועוד. עד קץ ימיו נכתבו על ידו שישים ספרי היסטוריה. ספריתו היום כוללת כמאה כרכים.

אכן מה הפך את רנקה למייסד חקר ההיסטוריה המודרנית? – מה היו עקרונותיו? במה הוא היה שונה מגיבון?

העיקרון הראשון הישענות על מקורות:  והחיוני בתפיסתו ההיסטורית של רנקה היה עיקרון המקורות שעליהם הוא נשען. רנקה ראה בהיסטוריה תחום של חקירה מדעית אובייקטיבית. הדרך האחת והיחידה כביכול להימנע מסובייקטיביות הקיימת אצל הפוסט-מודרניזם במודרניות יש לדבוק במקורות ומסמכים אותנטיים שהם בעצם האמת האובייקטיבית של ההיסטוריה.

הדבקות הדתית שמרנית באותם טקסטים שהם כתב אמת, מזכירה מאד את התפיסה הפרוטסטנטית שממנה עלה וגדל. גם הם מאמינים באמת הכתובה, המילולית של כל מה שנכתב גם בכתבי הקודש. בהקבלה, רנקה טוען שצריך לדבוק מילה במילה בטקסטים מקוריים והיסטוריים – השיטה הנהוגה כיום במערכת החינוך לא שונה אם כי המדיה, הטכנולוגיה, חדרו אל תוכה. הדבקות שלו למקורות היא סוגה של אמונה דתית מושרשת. מוזר שרנקה לא ערער על אותם מסמכים שהוא גילה והוא כהיסטוריון מוכשר לא בדק אם אכן הם מתארים את האמת כהלכתה. דבר נוסף, העובדה שרנקה היה פרוסי – הוא היה עצם כך חסיד של הביורוקרטיה.

הוא מפתח אמונה פרוסית שהמסמכים ההיסטוריים והביורוקרטיים הם אכן תעודות רשמיות. והם משמשים כטקסטים רלבנטיים להיסטוריון בבואו לחקור  היות והם לא פוליטיים. הם דיווחי אמת אותנטית. והוא האמין להם לשגרירים הוונציאנים  ולא הטיל ספק באמינותם ומהימנותם.

רנקה ביקש מההיסטוריונים לפנות לארכיונים הרשמיים של המדינות. לבדוק את המסמכים המקוריים הרשמיים ולא את הפוליטיים/האישיים. תפיסתו זו עיצבה את ההיסטוריה המודרנית באופן שהיום מתגלה לנו כבעייתי. מפני שהארכיונים הרשמיים לא מסתירים את הספקטרום ההיסטורי של החברה  לכן, גם לא ייצגו ולא ניתן למצוא בהם עדות של אלה שלא יוצגו ע"י משרד רשמי, למשל, פשוטי העם שגם להם הייתה היסטוריה. וייתכן גם שלא היה מי שינציח אותה.  גם לא נמצאה עדות להתנגדות לדעות השליט. על אף שתפיסתו לוקה בחסר. מטרתו הייתה נכונה בתפיסתו לתפוס אמת אובייקטיבית שהיא מין מטא-נרטיב של עצמה. רנקה בחל ממעורבות רגשית של ההיסטוריון עם חומר כתוב, או אפילו מעורבות שכלתנית של הבעת דעות. רנקה טען שההיסטוריון צריך להעלים את אישיותו  ככל שייתכן מהתיאור ההיסטורי. בכל ספריו אנו עדים לשימוש במושג : "אני".

העיקרון השני – אובייקטיביות טהורה:  בבואנו לחקור את המקורות עלינו לראות, להבין, לדווח. להפוך את ההיסטוריה למדע עובדתי ללא פרשנות והערכה רגשיים.  ההיסטוריון חובתו  לחתור לאמת אחידה, לומר רק מה היו הדברים באמת. לא לתת פרשנות. לא להביע את דעותיו בנדון. ע"י עקרון זה ישמור ההיסטוריון את אי מעורבותו הרגשית/סובייקטיבית במקורות האובייקטיביים ההיסטוריים.  רנקה הפרוטסטנטי בספרו על האפיפיורים הקתולים, תיאר את חייהם באופן מאד אובייקטיבי. בתוך הקונטקסט של המתח הדתי בין הפרוטסטנטים לקתולים בו הוא חי. באותה אובייקטיביות נהג גם בכתיבת ההיסטוריה של יריבות המדינה שלו כמו: צרפת, אנגליה. עקרון זה היה חשוב לו מפני שבאותה תקופה ההיסטוריוגרפיה הלכה לאספקטים לאומניים לחלוטין. רנקה סלד  מגילויים של לאומנות גרמנית, ובספריו השתדל לשמור על הגינות להיות הוגן לכולם. רנקה היה דמות חשובה במחלקת ההיסטוריה של ברלין שבזכותו היא הפכה למחלקה היסטורית החשובה בעולם. הוא שמר על אובייקטיביות. תלמידיו היו שונים ממנו. הם היו לאומיים כמו: טרייצ'קה.

עיקרון שלישי – אוניברסליות:   רנקה התכוון למושג "אוניברסליות" :

"כל תקופה קרובה לאלוקים באותה מידה" גם התקופה ההיסטורית הנידחת ביותר יש לה ערך היסטורי בפני עצמו. צריך להבין ולכבד כל תקופה היסטורית מתוך עצמה. לא לשפוט בעיניים מודרניות תקופות ישנות ולהסיק מהם ערכים מודרניים (למשל, ההתייחסות לימי הביניים כתקופה חשוכה) אלא יש לבחון כל תקופה עם ערכיה בעיני עצמה. רנקה אומר להיסטוריונים שאסור להכיל את שיפוטי הערך שלנו על תקופות וחברות זרות. מפני שהיה להם סולם ערכים שונה מסולם הערכים שלנו. לכן, אסור לבדוק תקופות אחרות במשקפיים של ימינו.

 מבחינת רנקה אסור להיסטוריון להעדיף את עמו ע"פ עמים אחרים, לכל תקופה ולכל עם יש חשיבות – אלא שבימינו ההיסטוריה המודרנית הנלמדת התעלמה מהיסטורית עמים ועדות אחרות. רנקה אסר על היסטוריונים לנהוג כך - "ההיסטוריה העולמית היא בית הדין העולמי". גם הגל צידד במשפט זה שהיה יריבו של רנקה. ע"פ הגל, עם או אומה שנעלמו מן ההיסטוריה מגיע להם שכך קרה. כי הוא רואה בה חריצת דין אנושית. לדעתו, מה שנעלם לא היה באמת נחוץ לקדמת האנושות. הגל טען שאנו צריכים לקבל תמיד את גזר דינה של ההיסטוריה. כי רק היא קובעת מה נכון ומה לא. רנקה התנגד להנחתו של הגל הוא יודע שיש מקריות אמנם בהיסטוריה, הוא טוען שאם משהו נעלם לא אומר שאין לו ערך. רנקה התנגד לקידוש המנצחים של ההיסטוריה. שטוען שמי שמנצח הוא הצודק. רנקה אהב לחקור את המפסידים, מתוך הבנה שלא תמיד החזק הוא הצודק. גם בצד המפסיד של ההיסטוריה יש ערכים שיש לחקור ולשמר, על אף שאותו עם, רעיון או מהפכה לא שרדו.

עיקרון רביעי – ההיסטוריה העולמית היא של אומות:  בהיותה כזו יש לה לשון לאומית. רנקה הרבה לכתוב היסטוריה של אומות. הוא נהג בהרצאותיו בברלין לומר: "רבותיי, האומות הן מחשבות האל". משמע, שהעובדה שיש כל כך הרבה אומות בהיסטוריה איננה תופעה מקרית אלא העובדה הזו כשלעצמה מעידה שהפיצול והריבוי באומות בהיסטוריה הוא הכרחי להיסטוריה האנושית. הרעיון של רנקה בטענה שאומות הן מחשבות האל, לא משהו דטרמיניסטי מתפתח מצורך שהוא נסיבתי של קבוצות אתניות.

רנקה טוען שלכל אומה בהיסטוריה יש והיה ייעוד משלה. לא רק אופי מיוחד. רנקה סבר שריבוי באומות מעשיר את האנושות כולה. רנקה טוען שהאנושות לא הייתה מתפתחת כפי שהיא היום ללא המאבקים בין האומות הן שעגנו את התרבויות שלהן זו בזו. חבוקות.

רנקה ניסה להגדיל ולעשות ולהגדיר מהו באמת הייעוד של כל אומה מהאומות הגדולות לאנושות. למשל, בריטניה, ייעודה היה להביא את הצדק החברתי לעולם, בעזרת הפרלמנט שלה. שהוא המוסד המשמעותי ביותר שפיתחה בריטניה. רנקה מייחס את עקרון הפרדת הרשויות, הדמוקרטיה לפרלמנט הבריטי  וכך הוא מייחס לבריטניה את הייעוד של הצדק החברתי.

צרפת מבחינתו היא זו שמביאה לעולם את התהילה הלאומית. היא לימדה את האנושות את משמעותה וחשיבותה של חברה לאומית. לגבי גרמניה, רנקה טען שתפקידה של גרמניה היא ללמד את רעיון החירות. ולבסוף רנקה הוא היסטוריון המאמין שלאומית היא המפתח בעצם להבנת ההיסטוריה ולכאורה, מבחינתו כל ההיסטוריה מתקדמת לעידן שהוא  עצמו חי בו. שבו אומות מגבשות ישות מדינית עצמאית והן חותרות לחיות בעידן של שלום.  הוא מאמין שההיסטוריה הגיעה למצב של איזון ושלכל עם תהיה החירות האמתית שלו!

רנקה כמייסד הדיסציפלינה ההיסטורית: האירועים המשמעותיים בתקופה היו המהפכה הצרפתית ולאחריה מהפכות הכיבוש של    נפוליאון הן נלמדות בשיטה המודרנית של היום. בתמורה, העמים שנכבשו ע"י נפוליאון מגיבים בהתעוררות לאומית. יש גם הנחה הסוברת שתחושת הלאומיות היא נצחית למרות שהמושג עצמו הוא מושג מודרני. כבר בעבר אומות ועמים הגדירו את עצמם במונחים אתניים ולאומיים. האידיאולוגיה הלאומית שבה קהילה חייבת להכיר את עצמה כאומה נבדלת וחדשה, היא באה כתוצאה של הזעזועים, הטראומות הפוליטיים שהיו באירופה. והן התפזרו לשאר העולם. כדי להבין את ההתפתחות של ההיסטוריה כדיסציפלינה אנו חייבים להבין את ההגדרות החדשות של עמים בעולם זיקה היסטורית לאומית שלהם. התהליך הזה הוא יותר פוליטי. של האומה בתוך טריטוריה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות ההיסטוריוגרפיה, שהגיעה כתגובה לתהליכים הפוליטיים. ואף שירתה במובן זה את הלאומיות.

השאלה איך ההיסטוריה הופכת לדבר יותר חשוב לאנשים?  ההיסטוריה בהיותה תחום אקדמי נכנסת לאוניברסיטאות ועוד במאה ה-19. באונ' ברלין. בה הוקמה מחלקת היסטוריה לראשונה (1811). וגם באוקספורד ובקיימברידג' מוקמות קתדרות לעיסוק בהיסטוריה מודרנית. היא מהווה תחום חיוני לעיצוב ההווה. הידע ההיסטורי נותן חוקיות לאומות חדשות בהיווצרותן וקיומן כמו: גבולות, מסורות כלומר, יש חותמת לזכויות היסטוריות.

התייצבותן של אומות מבחינה פוליטית גורר מחקר מטעם המדינה. למשל, באיסוף מסמכים מרחבי המדינה ושמירתם בארכיון מרכזי או במכוני מחקר. הדברים מתרחשים בגרמניה ולמשל, במונומנט הייתה  גרמניה היסטו ריקה 1795 ואחרי זה מתחדש 1819. ככל שצמחו מרכזי איסוף ומכונים מסודרים, כך צצו יותר ויותר כתבי עת להיסטוריה לאומית. ומסביבם של ארכיונים נוסף בזה, חשוב מאד קביעת תכנית לימוד להיסטוריה ולהכשרת מורים לכך. ההיסטוריה לא נשארת רק בערכאות הגבוהות אצל אנשי האקדמיה, אלא היא נכנסת למע' ממלכתיות, לבתי-ספר, לגימנסיות ועוד. וכך כל ילד של אומה מסוימת לומד את ההיסטוריה של המדינה שלו, ואת ההיסטוריה הנוספת של עמים שהמדינה שלו בוחרת ללמד!

לא ניתן להסביר את תחייתה של ההיסטוריה והפיכתה לתחום מוסדי אקדמאי וממלכתי;  ללא ההבנה של תהליכים שהתרחשו באירופה של המאה ה-19. מן הראוי  על מצע זה לבדוק את תפקידם של ההיסטוריונים שמחד, צריכים לשרת את התהליכים הלאומיים ומאידך, לשמור על האתוס ההיסטורי שלהם, על אמירת האמת. כלומר, להיוותר היסטוריונים ולא מיתולוגיים לאומיים(הרמן – הגיבור המיתולוגי של הלאומיות הגרמנית). מכאן מגיעה חשיבתו של רנקה כמייצג את האדם שגיבש את האתוס של ההיסטוריון. רנקה מייסד את הכללים האתיים והפוליטיים לעבודתו כהיסטוריון.

ההיסטוריוגרפיה המסורתית: העבר כמציאות ממשית:

הבסיס להפיכתה של ההיסטוריה למרחב חקירה טעון מתודולוגיה מוגדרת מקורו במהלך הולדתה של הגישה ההיסטוריציסטית בגרמניה של המאה ה-19.

"לימוד ההיסטוריה מטרתו להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל, מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו", ואת היסטורית העמים באופן כוללני - הרי  שהוא מבטא בכך את תמצית תפישת עולמו הציונית-חינוכית וכן היסטוריה כללית אלא שהוראה זו נלמדת בצורה יבשה, פרונטלית ולא יוצרת עניין – אלו ערכי היסוד שעליהם צריכים לעמוד בבסיס תפישת עולמם של התלמידים ובכך להשקיע משאבים חינוכיים בבניית מנגנון מובנה להעברת ידע, יצירת הזדהות והפנמת הערכים בקרב התלמידים.  

חקר ההיסטוריה המודרני : הציב לו מטרה לחקור את העובדות על האירועים שהתרחשו בעבר; להעביר אותם כמסר אותנטי, עובדתי לקורא או, להעבירו בצורת סיפור המגולל את מהלך המאורעות באופן הכי פרטני ומדויק. עבודתו של ההיסטוריון דומה לחלוטין לעבודתו של מדען. גם הוא נשען על נתונים אמפיריים (מקורות היסטוריים מגוונים כמו: תעודות, מסמכים, מטבעות, כלים ארכיאולוגיים מתקופות היסטוריות שונות) עצמים אלו מהווים עדות חותכת וניתן על-ידם לבנות תמונת פסיפס המורכבת מפרטים רבים ומהווה מכלול אוניברסלי. יש המניחים שהדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית ממשיכה את דרכם של ההיסטוריונים היוונים הקדומים כדוגמת הרודוטס, תוקידידס והקטיוס. הם חתרו להפריד בין האמת לבין המיתוס, זאת עשו ע"י בדיקה ובחינה של המקורות, אימות של עדויות ועובדות וחקירת הקשרים הסיבתיים בין עובדות.

"להיסטוריה יועד התפקיד לחרוץ משפט על העבר, להורות לקח להווה לטובת הדורות הבאים;  יומרותיו של חיבור זה אינן כה נעלות: כל תכליתו היא להראות מה קרה בעליל".

ביקורת כלפי ההיסטוריציזם: -  רנקה עמד בראשה של הביקורת והיא הגיעה מתוך זווית ראיה חדשה אל מדע ההיסטוריה. מבחינה מדעית אל הבחינה החברתית/ כלכלית/תרבותית ואינטלקטואלית. אסכולת האנאל הצרפתית (1930)  הייתה אחד הזרמים שביקר את הגישה המסורתית. הם הרחיבו את תחומי העניין והמחקר של ההיסטוריה מבלי להכחיש את המתודולוגיה הבסיסית של המקצוע, ולהתבסס על הביקורת של המקורות ההיסטוריים כמקור ובסיס להשערותיהם. גישתם כלפי ההיסטוריה הייתה אוניברסלית. הם לא התמקדו בעבר במלחמות מדינות או מנהיגים אלא חיפשו מבנים חברתיים, מוסדיים המתקיימים לאורך זמן, לכן הכחישו את חשיבותם ההיסטורית של אירועים ספציפיים כנגד הקליאומטריה שאיפתה של האסכולה הייתה למצוא היסטוריה חובקת טוטאלית אשר תביא תשובה היסטורית במובן הרחב, תקיף גם את מדעי החברה במסגרת התפיסה הכוללנית, האסכולה הובילה למעבר מלמדנות כרונולוגית המציינת באופן ספציפי אירועים יחידניים כאלה לתפיסת על הכוללת אירועים במאקרו. מהיסטוריה של אירועים להיסטוריה  רחבה בתוכן ובזמן. זו אסכולה הנוגדת את הפוזיטיביסטית הרואה את פועלם של האישים, המנהיגים, המאורעות הגדולים שעיצבו את האסכולה הטוטלית הרואה בחברה כעין מע' כוללת, החוקרת את המבנים המתמשכים של החברה האנושית ע"י התבוננות מעמיקה בכל דפוסי, רבדי החיים בתקופה הנלמדת.

אסכולת האנאל של בורדל  היא  גם דוגמה לשיטה דיסציפלינת חוץ היסטורית בתחום הכלכלה, אנתרופולוגיה וגיאוגרפיה  בורדל התייחס אל ההיסטוריה הגלובלית  - נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריה המודרנית. שהדגישו גם את הגורמים הכלכליים חברתיים בעשיית ההיסטוריה ובסיפורה – הוא נושא הלפיד של אסכולת האנאל בשיטתו זו עמד המוטיב המרכזי שלפיו מגזרי ההתרחשות שונים ונבדלים ושולטים בכמה מקצבי זמן והוא חילק אותם למשכים שונים מחלק את הזמן ההיסטורי ליחידות :

1.         משך קצר – מתאפיינים אירועים היסטוריים פוליטיים המתוארים באופן ישיר ע"פ המקורות והם: אמצעי התקשורת, כלומר, אירועים בהם מתוארים התרחשויות נטו ללא ניתוח אנליטי. לכן, ע"פ בורדל אירועים אלו הינם ראיות לתהליכים בעלי משך ביניים וארוך.

2.         משך ביניים – במשך הביניים מדברים על מחזורים או, משכים שאורכם יותר מעשר שנים ועד חמישים שנה. משכים אלה מאפיינים את המתרחש בהיסטוריה כלכלית.

3.         משך ארוך ותמידי – מאפיין את ההיסטוריה העוסקת בשינויים בתחומי הגיאוגרפיה, החברה והתרבות מדובר בתהליכי שינוי ארוכים מאד. והם אורכים לפחות אלפי שנים כאשר לשינויים אלה יש השפעה מכרעת על היבטים של חיי האדם.  בורדל רואה בכתיבה היסטורית זו את ייעודו כהיסטוריון שכן ההיסטוריה הדנה במשכים ארוכים מדגישה את המהות של ההתרחשויות ההיסטוריות. התבוננות במשך זמן ארוך נותנת אפשרות לברור את המבנה הפנימי המגדיר את המציאות ההיסטורית המתפתחת לאט. המבנה הזה מארגן את החברה וקובע את היחסים בין אנשיה. היא אינה חוקרת את מעשיהם של יחידים אלא גם היא טוטאלית ועוסקת בכל ההיבטים בחיי האדם למשל, המעבר מחברה אגררית לחברה תעשייתית כלומר, חברה המתבססת על חקלאות לחברה המתבססת על תעשייה, ישנם כוחות לא אישיים השולטים בחיי האנשים ומנחים אותם.

במשך קצר – האירועים מתוארים בעיתונות המדווחים על אסונות, מלחמות, שליטים ואין בהם ניתוח אנליטי.

במשך ביניים – ניתוח של הפעילות הכלכלית כמו: עליות ונפילות הבורסה, שוקי ההון המראים על מחזוריות-מעגליות. חקירות המנסות לעמוד על הסיבות להן.

עבודת ההיסטוריון:  ההיסטוריון מכין מערך של עובדות, שעליו לפרש ולהציג כמערכת של אירועים ומעשים המקיימים ביניהם קשר סיבתי. וכאן מורכבות העבודה שלו. שכן ההרכבה ופרשנות דורשות דמיון יוצר לנגלואה וסניובו לא הציגו מתודה מוגדרת להרכבה של עובדות היסטוריות, כתיבה היסטורית – ההיסטוריון פון רנקה אף הוא סבר כי ההיסטוריה הינה אמנות בנוסף להיותה דיסציפלינה מדעית מחד, ההיסטוריון הוא מדען משום שהוא עוסק בעובדות טעוני קנה מידה ביקורתיים מאידך, ההיסטוריון יוצר תיאור מילולי חדש של האירועים אותם הוא חוקר.

ההבחנה בין עקרונות הפילוסופיים של ההיסטוריציזם והפוזיטיביזם לא ברורה. יש להם קווי דמיון רבים כאסכולות אלא שעל אף המשברים והתהפוכות שעברו על הדיסציפלינה ההיסטורית מן המאה ה-19 ועד לימינו, הגישה ההיסטוריציסטית/פוזיטיביסטית מכוונת את עבודת ההיסטוריון. גם אם שיטות המחקר שלהם התעדכנו ונושאי כתיבתם חרגו מן ההיסטוריה הפוליטית/צבאית וכוללים נושאים חברתיים, תרבותיים וכלכליים.

מסקנות:

א.         אין אפשרות להתעלם מהעיקרון הלאומי.

ב.         אם רנקה בודק במקורות ובתעודות רשמיות, וההיסטוריה שלו עוסקת בלאומים ואומות היא בהחלט פוליטית.

ג.          רנקה לא עוסק בכלכלה, חברה, תרבות או דת. הוא מחד, מעביר מסר פלורליסטי להיסטוריונים, לא להתעלם מהיסטורית העמים הזרים ומאידך, הוא מגביל את חקירת ההיסטוריה. בניגוד לקרל מרקס שטען שהכלכלה והמאבק המעמדי (הפרולטריון) הוא הדבר החשוב ומשמעותי בהיסטוריה, רנקה לא נתן לכך חשיבות.

ד.         הנושא התאולוגי – רנקה האמין שמאחורי כל ההיסטוריה יש השגחה אלוקית. רנקה מאמין בה. הוא מאמין שכל היסטוריון חייב לתפוס את ההיסטוריה האנושית כמו שאנשי מדע תופסים את קיומו של הקוסמוס, העולם. כמשהו מתוכנן, את חוקי הטבע שנוצרו גם על ידי האל. גם ההיסטוריה והתפתחותה נוצרה ע"י חוקי האל.

ה.         ההיסטוריון מצווה לשקף את מטרתו ההיסטורית של האל הטוב והמטיב לפתח את האנושות ולהובילה למקום טוב יותר!

תפקידו של רנקה לא מסתכם בדברים שכתב, שאמר. אלא בהוראתו, בפיתוח האקדמיה, בתפקידיו באונ' ברלין. הוא הפך להיות אבן בוחן ודרך בעולם האקדמאי העולמי. הוא שהמציא את עבודת הסמינריון. יש להעריכו בפרמטרים רחבים של עולם עשייתו ולא רק כתביו ההיסטוריים. אם כי הרבה ממשנתו ואמונתו לא נבחנים במבחן הביקורת המודרנית, אלא שבהשוואה לקודמיו רנקה הוא פורץ דרך בחקר ההיסטוריה המודרנית. בזיקה ויחס למקורות!

 

אנרי פירן   היסטוריון בלגי הידוע כהוגה דעות בעל תזה שעצם הופעתה שינה את היחס לגבי ההיסטוריה – (במחקרו של ההיסטוריון גלבר) כבר בשנת 1931 כתב אנרי פירן שהמחקר ההיסטורי מקיף ומעמיק ככל שיהיה מציב ייצוג מקורב של העבר: "למרות מאמציו, אין ההיסטוריון יכול לרכוש ידע הולם על מה שאירע בעבר. יש כאן מגבלה ועל ההיסטוריון להשלים עמה. הכתיבה של ימינו מאופיינת בביקורת ובזהירות עצמית  מה שלא היה בעבר.

ביקורת על ההיסטוריה הפוסט-מודרנית:  השפעת הפוסט-מודרניזם על ההיסטוריה התאחרה אך השפעתה על הדיסציפלינות אחרות גרמה לזעזוע עמוק בתחום המחקר, והאחרון הוביל למשבר רצוף. ההשקפה הרלטיבי סטית שממעורר הפוסט-מודרניזם מטיל צל כבד על המחקר ההיסטורי האמפירי. האובייקטיביות שלו ועל הרלבנטיות שלו לתרבות המדע, הידע.  המתודה המודרנית המשיכה והרבה התעלמו מהפוסט-מודרניזם שמוביל לתוהו ובוהו ולמבוי סתום.

בספרו : "הדיסציפלינה ההיסטורית ומצבה כיום" – הוא חושף את פגמי הפוסט-מודרניזם ואת השפעותיו ההרסניות על ההיסטוריה. בעקבות הפוסט-מודרניזם הדיסציפלינה ההיסטורית בימינו התפוררה לחלוטין ואיבדה את אמות המידה המקצועיות. מדעי החברה וביקורת הספרות ערערה את הבסיסים המתודולוגיים של המחקר, כל אדם כמעט רשאי להתבטא ולהביע את דבריו בעניינים היסטוריים ואין קשר להשכלה ו/או למיומנות. והכול בשם רעיון יפה אחד : "האינטר-דיסציפלינות"  ההיסטוריה המסורתית המודרנית מעלה על נס את הניסיון המקצועי הנרכש במהלך עריכת מחקרים בפועל;  וכל התבטאות שאיננה באה מהיסטוריון היא נחשבת לסוג של שרלטנות.  הפוסט-מודרניזם מוביל לאנרכיה, לניהיליזם (נהנתנות) אין הוא מבקש לכונן אלא להרוס, לנפץ. אלה שהתייאשו מהשקפות עולם שהיו במאה העשרים: מרקסיזם, סוציאליזם, ליברליזם, הומניזם, קפיטליזם ודמוקרטיה.  ויש כאן התנגדות להגמוניה ולהיררכיה. וקיים פוטנציאל הרסני כלפי המדע והמחקר. כלפי התנהלות חינוכית/חברתית – וכל אלה באים מתוך רצון לתת חוקיות להפקרות, לפריקת עול, למשפט : "איש הישר בעיניו יעשה" (מיתוס או מציאות).

משנתו של פירן:  הוא סבר שהדומיננטיות הרומאית בים התיכון חדלה בעצם בשל הכיבושים הערביים. האיום הגרמני הוצב תמיד כנגד האימפריה. השבטים בחצי האי ערב לא נתפסו כאיום ישיר על יציבותה של האימפריה. התפשטות האסלאם במאה השביעית הראתה אחרת. חלקים רבים מביזנטיון נפלו ליד האסלאם בזכות אמונה חדשה. הערבים הצליחו במטרת התפשטותם. אולי כתשובת נגד לנצרות. הגרמנים לא נשענו על אמונה בסיסית יציבה ולכן קיבלו את הנצרות ונטמעו בה. העברים מבחינתו "שברו את העבר" בניגוד לגרמנים שכבשו בכוח. בעקבות הכיבושים הפך הים התיכון שהיה מרכז העולם הרומאי-נוצרי לגבול בין הנצרות לאסלאם. בחלקיו המזרחיים הייתה השפעה מכרעת של האסלאם הערבי.

השאלה המתבקשת היא: מדוע ביקש פירן להפחית בחשיבות השבטים הגרמנים ולהחליט שהתמורות המשמעותיות באירופה התחוללו רק מאות שנים מאוחר יותר? היסטוריונים רבים סיפקו תשובות מגוונות. ובשאלה זו לא מתייחסים לביוגרפיה האישית של פירן, אלא בתיאוריה מהפכנית שנתנה נקודות התייחסות ודיון חדשים לעבר האירופאי – הים תיכוני.

גישתו של פירן השפיעה מאד על התפתחות המחקר ההיסטורי במאה העשרים. מוצאו הבלגי נותן משמעות חשובה להסברים אלו. לפני המלחמה פירן היה בקשר עם חוגים היסטוריים גרמניים קארל לאמפרכט למשל. שגרס שהמחקר מן הראוי ישלב בתוכו אבחנות וידיעות ממתחמים שונים: כלכלה, פסיכולוגיה ולהתרחק מהמעגל הגרמני. לדעת פירן שחיפש תיאוריות חדשות לשבטים הגרמניים הקדומים אין שום תרומה או שינוי במערכת הכלכלית-תרבותית שאימצו.

חוקרים נוספים עסקו בנושא : "התיקוף" במהלך המאה ה-19.  חלקם קיבלו את משנתו ואחרים חלקו ושללו אותה. המכנה המשותף בין פירן, דופש, לוט ודוסון ברור – כולם הצביעו על המשכיות בין האימפריה הרומאית לבין ממלכות היורשות שלה. השאלה אם יש הבדלים בטענותיהם.

פירן נבדל מן האחרים בכך שהוא שם את יהבו על גורם חיצון (כמו הכיבוש הערבי) כזה שגרם לתפנית רצינית בין העת העתיקה לבין ימי הביניים. לוט סובר שהתמורה נגרמה בעיקר כתוצאה מהתפתחות פנים-רומאית אשר קשורה למשבר הכלכלי/חברתי ברומא במאה השלישית לספירה. דוסון רואה את סוף העת העתיקה לא רק כאירוע חיצון שנוצר בעקבות כיבוש הערבים אלא גם כתהליך פנימי אירופאי שהגיע לכדי מימוש תחת הקרולינגים.

כל ביטול היפותזה יצור היפותזה חדשה

א.           הנימוקים המרכזיים של פירן? –

1)         נרטיב היסטורי: -  נשען על הנחת יסוד יסודית – אי השתנותו של הטבע האנושי. הצרכים, הדחפים, החברה לא השתנו באופן מהותי. בהסתמך על הנסיך מקיוולי ותוקידידס התבונה שהנחתה אותם הפכה אותם להיסטוריונים טובים. היסטוריה קדומה, ימי הביניים ביחס לחיים המודרניים אינה שונה.

2)         השפעתם של גורמים שונים: אתניים, דתיים, גיאוגרפיים, כלכליים – הן שהשפיעו על התפתחות החברות. על מדעי הנפש והחברה. הדתיים המודרניים מאמינים שכול מה שהמדע חוקר כתוב בעצם בתורה. המודרניים מנסים לכפות תכנית כוללת על החרדים ומצפים שתתקבל.

3)         מדעי הטבע: הדיוק ההיסטורי לא יכול להגיע לרמה של מדעי הטבע. שכן, לתכונות החוקר יש ערך רב.

4)         ביקורת חיצונית וביקורת פנימית: יש הבדל בין זהות המקור לבין שיפוטו הערכי כראיה. מדעי העזר מסייעים עזרים למציאות של הביקורת החיצונית מחד, אך מאידך, על מנת לערוך ביקורת פנימית ולבדוק את המקור של הטקסט – ההיסטוריון צריך לפתח תחושת הזדהות עם מחבר המקור. המקורות יש בהם עיוות של האמת.

5)         איסוף ראיות: כשמלקטים ראיות רבות או מקורות  לאירוע מיוחד שהיה  מתגלה יריעה רחבה של האירוע.

6)         הסובייקטיביות של הסינתזה : -  נרטיב היסטורי הוא בחזקת היפותזה פתוחה לביקורת, לשינוי, הוא שולל את האמיתות לגבי אובייקטיביות של הסינתזה (הרכבה):

א)         מעשיהם של בני-אדם נובעים ממניעים שונים.

ב)         לא ניתן להשתמש בפרמטרים מדויקים כדי להעריך את השפעתם או חשיבותם של גורמים שהשפיעו על ההיסטוריה.

ג)         בדיקת העבר תלויה באישיות ההיסטוריון, תהליך גידולו, הסביבה בה צמח. תפיסותיו.

ד)         בכתיבה היסטורית יש התקדמות, מודרניות לא רק בביקורת הראיות אלא בסנתוז סופי.

ה)         ההיסטוריון לומד משגיאות קודמיו ומחקה את הישגיהם.

           

ו)          עלינו לערוך השוואה בין עמים שונים, מהפכות שונות בעולם – וללמוד, ולהקיש

 מהם, תפיסה מקיפה של היסטוריה עולמית מעשירה את הדמיון, הידע.

 

ב.         נקודות בעד ונגד:

1)         בעד - הישענות על סוציולוגיה, פסיכולוגיה -  בהחלט מסכימה עם הנימוק או הטענה שאישיות המנהיג משפיעה על תופעות ואירועים היסטוריים 

דוגמה:  היטלר (יימח שמו) תהליך גידולו השפיע על מעשיו במלחמת העולם, השואה היא  דוגמה מצערת. הובס, לוק, ועוד רבים וטובים ניתחו פסיכולוגית את אישיות המנהיגים שהצמיחו את הקומוניזם  סטלין למשל, מוסוליני  את הפשיזם  - חלק נשענו על תפיסות גזעניות וחלקם על לאומיות . בחברה – השפל הכלכלי בגרמניה. בנפש – הייתה להם אישיות פסיכופתית וילדות קשה.   הם גרמו להרס, לפשעי היסטוריה. החברה בודקת תופעות חברתיות מתוך קבוצות גדולות ואל פרטים. ההיסטוריה את ההמון, את המציאות ואת השפעותיה. כאשר נבחנה אישיותם של המנהיגים ששכתבו את ההיסטוריה. נאציזם, פשיזם, קומוניזם – נראה בעליל מהיכן נובע הקשר בין מדעי הנפש, מדעי החברה לבין ההיסטוריון. שכן, הם קשורים בעבותות.

2)         בעד -  הישענות על הישגים מן העבר ולהפנים וללמוד מהם אך גם מהשגיאות.   לערוך השוואה בין לאומית, עולמית בין דפי היסטוריה ולהקיש מההיסטוריה של כל עם ועם – מה ללמוד, ומה הביקורת.

3)         נגד - ניתן להשתמש לדעתי בפרמטרים מדויקים כדי לבחון, לחקור את המניעים, את הגורמים שיצרו את ההיסטוריה. אחרת איך נלמד מהם, איך נשען, איך נבקר – וננתח.

4)         נגד - נרטיב היסטורי – יש שינוי דרסטי בין מה שהיה בעבר לבין מה שקורה היום. החברה השתנתה. הגישה הפוסטמודרניסטית מתארת את השינויים. גם הצבא לא אותו צבא. הנשק האנושי השתנה, הנשק הפך לגרעיני... היום העולם הוא עידן מחשבים, פלאפונים, חיבור לאינטרנט. המקור הוא לחלוטין לא שלך, יש הישענות על    ידע מקיף.

לסיכום:

ההיסטוריה בנויה מנרטיבים - בנייתה מורכבת מהיכולת לספר אותה. רצף סיפורי של אפיזודות קשורות.

מי שאחוז בדעות קדומות, גזעניות מתקשה לעמוד על קשריה של ההיסטוריה עם אומות שונות ובהעדר מידע מספק הם יהיו אגוצנטריים כלפי תרבותם וסיפורם.

היסטוריה השוואתית/אוניברסלית – נקודת תצפית שתשליך גם על עמים אחרים כחלק מהתפתחות היסטורית כוללת.

הסינתזות ההיסטוריות  - מותנות בסביבה החברתית, דתית, לאומית המקיפה אותם. הקשרים שמוצא היסטוריון בין ה'עובדות השונות' נקבעים ע"פ האמונות, הזרמים והדעות הקדומות שעיצבו את השקפתו.

שיחזור העבר – תורם לקידום הידע, המחקר ההיסטורי – התפתחות הסינתזה גוררת להתפתחות ביקורת המקורות. הסינתזה לא תתקיים ללא הביקורת. היא תהפוך לשעשוע עקר של הדמיון.

הרחבת שדה החקירה – תורמת להיסטוריונים לבצע עבודתם על הצד הטוב ביותר.

החוקרים התמקדו בהיסטוריה של רומא ויוון בתחום ההיסטוריה העתיקה; מדינות מהעת החדשה, וכיום מגלים את ההיסטוריה של המזרח ואיזה שינוי חל כתוצאה מכך. יחסי גומלין בין תרבויות שונות – עדויות מעורפלות מסוריה, בבל ומצרים.

מתודה השוואתית – תפחית את הדעות הפוליטיות גזעניות, לאומיות הנפוצות בקרב היסטוריונים. כל נרטיב היסטורי הנו בחזקת 'השערה' כל נרטיב הוא סינתזה היפותזה בעת ובעונה אחת.  כל נרטיב היסטורי  נשען על הנחת יסוד הטוענת לאי השתנותה של האנושות. אי השתנות הטבע האנושי. חוקרים היסטוריים נבדלים לא רק בתובנתם אלא גם בידע המורחב המצוי בקרבם: עומקו, היקפו.

אוצרות הפילולוגיה – חקר שמותיהם של מקומות ופולקלור עדיין באופק רחוק שלא מוצה במלואו!

הטרוט ולפיה מישל פוקו  - מתייחס למרחבים הקטנים המודרים מן המרחב הגדול ומן השיח ההגמוני. גם אם מדובר במרחבים מדומיינים (קהילות מדומיינות של אנדרסון) היוצרים  את היררכיית עמדות הסובייקט השליט בשיח. ובין אם מדובר במרחבים ממשיים המשעתקים ומשמרים אותן. הדרת המרחבים ההטרוטופיים על יושביהם היא המכוננת את הזהות ההגמונית בדומה לאופן שבו משמש האחר להגדרת האני. תפיסת המרחבים האלה על דרך ניגוד עם מרחבים ועמדות הסובייקט ההגמוניים, מבנה, מבססת ומקבעת את יחסי הכוח בחברה. הווה אומר, המרחבים ההטרוטופיים חושפים את הטמעת  סדר השיח במרחב טבעו החברתי הוא סמן לבנייתו האידיאולוגית, ומקשה על ההתנגדות לה.

ברוח מהלכי הפירוק הפוסט-מודרניים קרא בעצם פוקו לחתירה תחת אחדותה של הזהות ההגמונית ע"י חשיפת שכבות הקיום השונות, המגוונות הגלומות במרחביה ההטרוטופיים. חשיפת הממד ההיסטורי הטמון במרחבים אלה. שהדרתם מבקשת להוקיעם מההיסטוריה. קיימת כאן בו-זמניות המאופיינת הלכה למעשה. הם נושאים שובלים של זמנים עברו. ועדיין מנוהלים בזמן הווה זה לצד זה. למרחבים אלו יש יותר ממשמעות אחת, ובעצם זועקים לקריאה חתרנית. עקרון הבו-זמניות הגלום בתפיסה ההטורטופית מאפשר התבוננות במשקפיים שונות על ההיסטוריה, זו שמכירה בתרבויות שונות מן העבר. מאפשרת את קיומן בהווה. בעצם במושג : 'הטרוט ופיה' בונים פרדיגמה חדשה לחיבור בין הזמן ההיסטורי לרישומיו המרחביים ומצייר היסטוריה מסוג חדש הנפרשת במושגים של מרחב ולא של זמן. הוא הפתח לעידן של היום.

פוקו שואל למה הפסיכיאטריה יעילה? – בזכות הטענה לאובייקטיביות מדעית התיאוריה הביקורתית מגיעה לפוסט מודרניזם. האמת – היא ביטוי לכוח. הכוח מייצר את האמת, השאלה האמתית היא באמת מי המחליט הקובע מה באמת אמת והצורך בה.

1)         פוקו  מכריז על מות הסובייקט, האדם.  ורולאן בארת על מות המחבר    הפוסטמודרניסטים טוענים כי את המציאות המודרנית של אינדיבידואל מנוכר וחרד, ציני המבקש לתקן את העולם, החליף דווקא הפוסט מודרני בו אין לדבר על מציאות ואין לדבר על סובייקט. הטענה בדבר מות הסובייקט לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם. לא האדם המציא את השפה. אלא, היא יוצרת אותו.  אנו משועבדים לשפה. כל חייו של האדם אינם אלא טקסט. הם דוחים גם את הרצף ההיסטורי – את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף, רציונלי וכוללני. מגמת ההיסטוריה היא סיבה ותוצאתה. מה שיש לנו זה טקסטים על העבר שצריך עליהם להישען ולהמציא טקסטים חדשים. זה ערבוב של רעיונות בחוסר יכולת להגיע לאמת ההיסטורית שלהם. ורעיון הדקונסטרוקציה של ז'אק דריידה היא עוגן מרכזי  אחד לחשיבה זו.

2)         אורגינליות ורב-גוניות: ליוטאר כותב על קץ השיח המודרני האוניברסאלי ופירוקו למספר רב של שפות תרבותיות, דפוסים תרבותית הנמצאת בפעילות גומלין מתמדת אחת עם השנייה, אך לא ניתנת לתרגום מדויק.  גרדר האמין כי כל עם מפתח את התרבות הייחודית שלו והיא מביעה את זהותה וששפה של כל עם הינה מכוננת את האופן החשיבה הלאומית והזהות.  פוקו – כותב שהאדם הוא המצאה של הזמן האחרון והאוניברסליות היא המדומיינת של הטבע האנושי "היא מתקרבת אל סופה" והיא תעלם כלא הייתה עד שתמחה מהעולם כמו מילים כתובות על ים

 

 

טואול - בניית אתרים