מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
תלמה ולואיז/ רן שחם 


יש כאלה שנלחמים על זכותם לשרת בצבא ויש כאלה שנלחמים שם על שפיותם. אני בקבוצה השניה לצערי. לא שהייתי רוצה להתחלף עם כל המאותגרים גופנית, חסרי החוש או פגומי האיבר שרוצים לתרום את מה שאפשר לתרום למדינתם. ולא שאלה היו מעוניינים להתחלף איתי, זה שרוצה דברים אחרים לגמרי. מדובר בעניין פשוט לחלוטין – מתחילת דרכנו התחלקנו לקבוצות, אני פה והם שם.

כמו השכן העיוור שלי, מנדל, שהתקבל ללהקה צבאית. העיוור הזה מנגן בפסנתר מגיל שש בערך וכשהוריו, מר וגברת מנדל, הבינו שמדובר בגאון מוזיקלי הוסיפו גם שיעורי כינור. מנדל הצעיר אהב יצירות כבדות, רקוויאמים, אלגיות וכאלה, והיה מנגן בכל דקה פנויה ובעיקר בין שתיים לארבע. ואמא שלי שהיתה משתגעת מהדיכאון שעלה מהקומה תחתינו וחדר דרך הרצפה הלכה לדבר פעם עם גברת מנדל וכשחזרה הוציאה מאי שם אטמי אזניים צהובים ודחוסים, תחבה אותם היכן שצריך ומאותו היום כך עלתה על יצועה.

בזמן שמנדל ניסר או דפק בכליו אני הייתי משחק בסלון או במרפסת ומכח ההרגל שמרתי על השקט. רק טנק הפלא הממונע שלי היה מרעיש קצת כשדהר על השולחן מבלי ליפול כלל. הפלא הקטן הזה גישש דרכו בעזרת מקלון קטן המחובר לגחונו, וכך שמר על עצמו מלהתרסק אל הרצפה. הטנק ריתק אותי, והייתי עורך ניסויים מניסויים שונים, עורם לו מכשולים ומלכודות, אך זה היה מתחמק בהצלחה עם מקלון הגחון. לפעמים, כשהטנק לא שם לב, הייתי דוחף אותו קצת מאחור, ואז, ורק אז, היה נופל נפילה חפשית, ולבו, לב סוללות עבות, גליליות וגדולות היה יוצא ומתפזר על הרצפה.

מנדל הזה אף פעם לא היה יורד למטה לשחק. ואמא שלי, שהיתה מאד מתחשבת, שלחה אותי פעמים רבות מספור אל המנדלים כדי שאזמינו ואקרב אותו לחברת הילדים. "ממש מצווה", היתה אומרת, ואני הייתי יורד לאט בשש עשרה המדרגות שהפרידו בין הדירות, ודופק חלש על דלתם בתקווה שהמוזיקה תגבור על נקישותי. לפעמים זה הצליח, ולפעמים גברת מנדל היתה פותחת את הדלת בכתונת של זקנות עם שרוול קצר שאפשר לראות דרכו את כל מה שלא כדאי לראות, ואני הייתי שואל אם עמי רוצה לבוא לשחק אתי. שנינו ידענו לשחק את המשחק, והיא היתה מרימה את הקול שיגיע עד חדרו ושואלת "עמי, רוצה לשחק עם השכן מלמעלה?", ועמי, שהיה ילד מחונך, צעק בחזרה "לא, תודה". ואני, השכן מלמעלה, שגברת מנדל כנראה לא ידעה את שמו, הייתי אומר לאמא שעמי עסוק עם המוזיקה שלו, ואמא היתה אומרת "הוא יגיע רחוק בחיים", ומשהו בטון הדיבור שלה רמז, שאני, השכן מלמעלה, שגברת מנדל כנראה לא ידעה את שמו, אגיע קרוב יותר.

היתה זו תקופת מתוחה, תקופה של אפילת פנסים וירידה למקלטים, וכך, מדי כמה לילות, נאלצנו לבלות עם המנדלים ושאר דיירי הבניין בחדר תת-קרקעי לא גדול ולא מאוורר שהיה מלא בזוגות אופניים ושידות וספות ישנות. אני הייתי מוצא פינה נוחה לצפייה בעמי מנדל שעיניו תמיד הביטו לתקרה. ידעתי שאינו רואה דבר, אבל תמיד תהיתי מדוע החליט הוא להסתכל דוקא לשם. אולי רוצה הוא לשמיים ואולי הוא נמשך אל האור שבתקרה. כך או כך, אפילו כשחלקנו את אותו החלל היינו עסוקים כל אחד בעולמו שלו.

השנים עברו, והמנדלים גם הם עברו וכבר שכחתי מקיומו של ילד הפלא המוזיקלי שוודאי הפך לנער פלא מוזיקלי. גם אני התבגרתי, לא בחן יש לומר, והשתדלתי להתבונן בעצמי בראי רק לצורך מריחת משחות שונות ומשונות לייבוש העור שההורמונים השתוללו בו. מסביבי נרקמו חברויות ראשונות, והורמונים של אחרים קבלו פורקנם ורק אני נותרתי עם המשחות לייבוש העור ועם מאגר חוברות שהחבאתי היטב מתחת למיטה. אולי היה זה החינוך שקיבלתי, ואולי היו אלה צעצועי הקרב של ילדותי, אך היתה לי תחושה עמומה שעם גיוסי לצבא יפתרו כל בעיותי, החיצוניות והפנימיות. אמנם במבדקים לקורס הטיס נכשלתי, אבל גם שריון היה נראה לי בסדר גמור.

בסוף שובצתי בתותחנים, ובאופן מפתיע אף בעיה לא נפתרה, ואפילו נוספו כמה חדשות בדרך. שום דבר לא עשיתי כמו שצריך, ואת רוב השבתות ביליתי בבסיס כדי לכפר על כל עוונותי. לא ידעתי מה יגמר קודם, אני או השירות הצבאי.

לקראת סוף הטירונות, הגיעה להקה צבאית לבדר אותנו. נגן קלידים, גיטריסט וזמרת עמדו על במה מאולתרת בצהרי היום, והעבירו לנו את הזמן עם מיטב להיטי החילות. אני השתדלתי לנצל את הזמן לשנת צהריים חטופה בישיבה, כשפתאום ראיתי אותו, את עמי מנדל. חמוש במשקפי שמש וסינתיסייזר של רולנד. הוא נראה ממש טוב, גבוה, סמכותי, עורו קורן, בלוריתו הקצרה נטועה במקומה. בקיצור, נפש בריאה בגוף בריא. הייתי כל כך מדוכדך שלא התחשק לי אפילו לדבר איתו. מה הטעם? הוא בטח כבר לא זוכר אותי. אבל בסיום ההופעה ניגשתי לעמי ושיחקתי את המשחק. טפחתי על שכמו ואמרתי "עמי, גבר, זוכר אותי?".

הוא הפנה את מבטו לעברי "בטח שאני זוכר, המרכבה 14, קומה שניה. מה שלומך? טוב לראות אותך"

"ניגנת יפה. מה זה, התנדבת לצבא?"

"כן, משהו כזה. ההורים שלי הפעילו אלף פרוטקציות כדי שאוכל להתנדב ואחר כך הפעילו עוד אלף נוספות כדי שהגאון שלהם יגיע ללהקה צבאית ויממש את עצמו"

"נשמע שאתה לא מרוצה, מה?"

עמי גיחך, ולפתע חשבתי שממש חבל שלא היינו חברים בילדותנו.

"תגיד, אתה ממשיך לנגן את המוזיקה הדכאונית שלך או שזה אסור עכשיו על פי פקודות מטכ"ל?"

עמי הסתכל עלי, והרגשתי שגם הוא חש את הניצוץ בינינו וגם הוא מצטער שלא התחברנו קודם. "אתה יודע שתמיד קינאתי בך", הוא אמר, "הייתי שומע אותך מלמטה, משחק כדורגל או מחבואים, והקול שלך היה חזק ושמח כזה, ותמיד כשהזמנת אותי לשחק, ידעתי שזה רק מתוך רחמים ושלא אוכל להשתלב אתכם. אבל זה ממש בסדר, היינו רק ילדים".

שלפתי סיגריה והצעתי לעמי. הסתכלתי בפליאה איך הוא מצית אותה בעצמו, ואחר כך שלפתי אחת גם בשבילי. שתקנו קצת והסתכלנו על הנוף האינסופי של הישימון שלפנינו. "יש לי משהו יותר טוב מסיגריה, רוצה?" אמר עמי לפתע, והוציא מכיס חולצתו גליל עשב שמנמן.

"לא הייתי מאמין עליך", אמרתי והסתכלתי לצדדים בחשש, ועמי רק אמר "להקה צבאית או לא להקה צבאית? זה חומר ממש טוב, תנסה". מצאנו פינה שקטה וניסינו. זה באמת היה חומר טוב. כל הגוף שלי נרגע והתרכך והמחשבות שלי התערפלו. נשכבתי על האדמה ובהיתי בשמיים, ועמי נשכב לידי ובהה גם הוא.

"אני הולך להפסיק את ההתנדבות הזאת ביום ראשון", הוא אמר, "יש גבול לסבל שלי".

"הלואי עלי", אמרתי, "הלכתי לקב"ן לפני שבועיים, והוא התרשם שהסבל שלי נורמלי לחלוטין. אמרתי לו שאם הוא לא מוציא אותי מפה, יקרה משהו רע והוא יהיה אחראי, והוא נתן בי מבט של 'ראיתי כבר אלף כמוך', ורשם משהו בטפסים שלו וסימן לי לעבר הדלת. באמת הולך לקרות לי משהו רע, והוא יהיה אחראי, רק שהוא עוד לא יודע את זה".

"בוא אתי", הציע עמי, " נפסיק את הסבל עכשיו". הסתכלתי עליו ולא הבנתי. "בוא נברח מפה לכמה ימים. נלך לתחנת האוטובוס שבצומת וניסע באוטובוס או שנמצא טרמפ. אתה יכול לגור אצלי. יש לי דירה שכורה בתל אביב."

"אתה דפוק. בשביל מה אתה צריך את זה. תפסיק את ההתנדבות וזהו".

"עזוב אותך, נראה לי שיהיה כיף. ראית תלמה ולואיז?"

"השאלה היא - איך אתה ראית את זה? ואתה בכלל זוכר את הסוף?"

אבל איכשהו השתכנעתי. תפסנו טרמפ עם טנדר של חקלאי דרומי שהתעקש להסביר לנו על כל השדות שראינו בדרך, ואחר כך לקחנו אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב וכשהגענו לדירה של עמי עישנו עוד קצת, ותחושה של חופש משכר עמדה באויר. בערב יצאנו למועדון ועישנו עוד קצת ושתינו עוד קצת ולדעתי גם איבדתי את בתולי בשירותים, למרות שאני לא יכול להשבע על כך. לא רצחנו אף אחד בדרך ושניה לפני שרשויות החוק רדפו אחרינו, התקשרתי לבסיס, ועליתי למשפט ונכנסתי עשרים ואחת בפנים. בקיצור, תלמה ולואיז דה-לה שמאטע.

לפחות הקב"ן בבית המעצר סידר לי תפקיד ערפי, ואמא שלי כמעט מתה מבושה מבנה הג'ובניק העציר המשוחרר. עמי הפסיק את ההתנדבות ונסע ללמוד בג'וליארד על מלגה מטורפת ומאז לא שמרנו על קשר. הניצוץ כבה כנראה. התחשבתי באמא שלי ולא סיפרתי לה שעמי מנדל באמת הגיע רחוק.

* רן שחם-סופר 

טואול - בניית אתרים