מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
הקרבות שאחרי המלחמות/ משה גרנות


על ספרו של יוסף כהן אלרן "אחרי ההלם החיים", צבעונים 2018, 505 עמ'

אלי בן שמעון הוא הגיבור הראשי בספר שלפנינו, וגם מה שמכונה "גיבור עד", כי כל הספר הוא וידוי אחד ארוך שלו. אלי, ושאר גיבורי הספר, הם קורבנות של מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שעבורם מעולם לא הסתיימה (עמ' 355, 374). מזיכרונותיו אנו דולים חברות אמיצה ואחווה בינו ובין יגאל, מילדותם במעברה, דרך שירות צבאי באותה יחידה (שריון), דרך בחירה אקראית של שתי עולות חדשות מפולין – אחת בשביל אלי, והשנייה עבור יגאל, ועד הגיוס למלחמת יום הכיפורים, בה יגאל נשרף חיים בטנק בוער. אלי שנכווה קשות כדי להציל את חבריו לצוות, איננו מצליח להציל את יגאל, וייסורי המצפון על כך שהוא נשאר בחיים, כשחברו כאח לו נשרף בתוך הטנק הבוער - מנתבים אותו לבית חולים, בו מאושפזים הלומי קרב. גופו המכוסה כוויות איננו הסיבה לכך שאיננו מוכן לחזור לחיים הנורמאליים – הוא איננו מוכן להתעמת עם המציאות, ובית החולים שמכיר ב"עובדות" לגביו – הוא מקום מפלט מאשתו, מאלמנתו של יגאל, ומכל משפחתו. אשתו, ושאר אוהביו רוצים לבקרו, ולהחזירו הביתה, כי פצעיו הפיזיים נרפאו, אבל הוא מגרש את כולם, ובעיקר מפגין יחס עוין כלפי אשתו, אורנה.

מסתבר שלהתנהגות הקשה הזאת של אלי יש יותר מסיבה אחת, זאת הגלויה, שהוא חוזר עליה אינספור פעמים – איך יכולתי להישאר בחיים אם לא הצלחתי להציל את יגאל? אבל מסתבר כי איפה שהוא בליבו הוא קינא ביגאל, שבביתו הייתה רווחה כלכלית (אביו ואחיו היו נגרים והשתכרו היטב), שתמיד היה לו כסף, שקנה אופניים (אלי נוסע בהם, נופל ומעקם אותם...), וכן, באיזה שהוא שלב הוא אפילו חושד בו שעניינים לו עם אורנה אשתו, כי ראה אותו יוצא מהבניין בבוקר כשאלי אמור היה להיות בעבודה. זה אמנם לא כתוב בספר, אבל לקורא מותר לנחש מדוע אלי הצליח להציל את דויד ואת מאיר, מצוות הטנק (עמ' 203), ודווקא את חברו כאח לו לא הצליח – זאת מחשבה נוספת שאינה מאפשרת שלוות נפש לאיש המיוסר הזה.

אלי ויגאל נקרו בהיותם חיילים בסדיר במועדון של עולים חדשים, ושם פגשו את שתי הנערות היפיפיות, שעלו מפולין – אורנה הבהירה בעלת העיניים הכחולות, ורבקה, צחת העור, אך בעלת עיניים שחורות ושיער שחור. אלי נחפז ראשון להזמין את אורנה לרקוד, וליגאל נשארה רבקה. לימים הם נושאים את שתי הנערות האלו לנשים, אך לאורך כל היצירה יותר מנרמז כי הייתה כאן טעות: רבקה העריצה את אלי בזכות מכתביו היפים ושירי האהבה שכתב לאורנה, ואורנה העריצה את יגאל על הצלחתו הכלכלית. יגאל טען שהוא "נדלק" על השירים של אלי (מילים שאינן מרפות מאלי בזיכרונותיו המייסרים), ורבקה הייתה זאת שהציעה שיגאל יוציא את השירים לאור. אורנה מתפלצת מכך שאלי מסכים לקבל טובת הנאה כזאת מחבר. לימים, שנים אחרי מותו של יגאל, נודע לאלי שיגאל שיקר שכאילו הצליח למכור את הספרים, אחיו של יגאל מוצאים בנגרייה שלושה ארגזים עם ספרים שאף אחד מהם לא נמכר. אלי שונא את הספר שלו "יסמינים" (מפני שיגאל הוציא לאור? מפני שהיו בו שירי אהבה לאורנה שהוא חושד בה שהיו לה עניינים עם יגאל?), וחוץ מהעותקים שחילק בבית החולים למאושפזים ולצוות – הוא מנסה בכל הזדמנות להשמיד ולשרוף את מה שנשאר.

דמות נוגעת ללב ביצירה שלפנינו היא אורנה – היא מואשמת על ידי בעלה על לא עוול בכפה, היא הרי לא הביאה את המלחמה ההיא, אבל היא סובלת את ההתנכרות של בעלה בבית החולים, וגם כשהוא סוף סוף חוזר הביתה, הוא מרחיק את עצמו מכל אינטימיות שאורנה מבקשת לקיים בצורה מכמירת לב ממש. בסופו של דבר, היא מצליחה לרכך אותו כשהיא יוזמת את ההתעלסויות. ההתנהגות שלה מפעימת לב, ומעולם לא היה לה כלפי בעלה, שהרע לה כל כך – שום טענה, ותדיר מצהירה על אהבתה אליו ללא גבול.

העיוות בבחירת בנות הזוג בא לידי תיקון בדרך אומללה ביותר: אלי שאהב בסתר את רבקה, שתמיד העריצה אותו, מתחיל לחזר אחריה בייאוש, דווקא כאשר אורנה אשתו חולה במחלת הסרטן, וימיה ספורים. רבקה מנסה לדחות אותו – איך היא תישא פניה אל אורנה חברתה-כמו-אחות לה? אורנה שחשה מה קורה בין בעלה ובין חברתה הטובה, דווקא מעודדת את הקשר (עמ' 354), כשהיא מקווה שרבקה תהיה אם לילדיה שיהיו יתומים אחרי מותה. לבסוף רבקה נענית לאהבתו של אלי, והם מתייחדים בדירתה רגע לפני שבתה, נטע, תחזור מבית הספר. בין השניים מתעוררת אהבה מטורפת בצל ייסורי המצפון כלפי שני המתים – יגאל ואורנה.

בסוגריים אציין שיוסף כהן-אלרן מתאר פעמים רבות התעלסויות במילים רכות, רחוקות מהוולגריות המקובלת בנושא הזה אצל סופרים "מעודכנים". רוב ההתעלסויות הן עם אורנה (עמ' 92, 251-250, 252,, 272-270, 295, 300, 307, 308), התעלסות אחת עם ברכה, האחות בבית החולים, התעלסות שברכה, הנשואה לבעל נכה, יזמה אותה, ואלי חש משום כך שלא חדל להיות גבר בעקבות המשבר הנפשי שעבר (עמ' 173). שאר תיאורי ההתעלסויות הם עם רבקה (עמ' 341 , 397, 402, 441, 447). ההתעלסויות רוויות בדיאלוגים של אהבה מפעימי לב, דיאלוגים המצביעים על יפי נפשו של הכותב (ראו דוגמה בעמ' 402). המחבר מביע באמצעות גיבורו אלי הערצה אדירה לגוף האישה (ראו דוגמה בעמ' 419). וכן, רבקה ואורנה, וגם דינה, חברתו של הבן עידן – נשים יפיפיות. אלי עצמו, למרות הצלקות שגרמו הכוויות, נחשב לגבר נחשק – ברכה האחות חושקת בו, וגם השכנה הדדנית המנסה לפתותו.

חידה נשארה בלב הקורא אם היה בסיס לחשדות של אלי כלפי אשתו, שבעטיין הוא גירש אותה מלקרוב אליו בבית החולים ונמנע מלקרוב אליה במיטתם המשותפת (עמ' 230, 242,269, 279, 293, 302). אורנה דחתה את החשדות בתוקף (עמ' 152), ואלי עצמו מכה על חטא שחשד באשתו סתם (עמ' 345, 352), אבל רבקה משוכנעת שיגאל דווקא אהב אותה – כך שהעניין נותר ברמה של תיקו.

ליד ייסורי המצפון אלי ורבקה חשים גם מחויבות כלפי אורנה ויגאל המתים – לטפל בילדים שנותרו יתומים – נטע מאב, ועידן ורענן מאם. הם חושבים למסד את הקשר ביניהם, אבל כבוד ויראה להם מפני שתי האימהות. בדחילו ורחימו הם פונים לאימו של יגאל. היא מסכימה לזיווג בשני תנאים: שיתחתנו כהלכה (פירוש הדבר הפסקת הסיוע הכספי של משרד הביטחון לאלמנת צה"ל), ושנטע תמשיך לשאת את שם המשפה של בנה – לוי. אימה של אורנה יותר מסויגת, וכאשר השניים רוצים לרכוש דירה חדשה בלי הזיכרונות המעיקים, היא מצהירה שלא תבקר בדירה הזאת, אבל לימים היא מתירה את נדרה. כאן המקום לציין את האהבה והכבוד שהצעירים רוחשים כלפי ההורים המזדקנים.

למרות הבהובי הזיכרון המייסרים את אלי – האהבה בינו ובין רבקה חזקה ומתמידה, והיא יולדת בן משותף בשם איתן. הילדים גדלים ועוזבים את הבית, והזוג מחליט להסיר את תמונותיהם של אורנה ויגאל מהקיר בחדרם של הילדים.

למרבה הצער, המאורעות חוזרים על עצמם במדינה שנאלצת לחיות על חרבה. עידן נפצע אנושות בימי מלחמת לבנון (כנראה הראשונה), דווקא באימון כשחייל יורה בו בטעות, ומת מפצעיו. איתן, שהוא חובש קרבי, טיפל באחיו לאחר הפציעה. הוא מייסר את עצמו שלא נתן דעתו להסיר את האפוד מעל גופו, ובעקבות רשלנותו, האח איבד דם רב, ולא הצליח להתאושש מהפציעה. איתן מצהיר (למגינת ליבם של הוריו) שלעולם לא יסלח לעצמו – הנה, מהדורה חוזרת של פרשת אלי ויגאל. ייתכן אפילו שדינה, חברתו של עידן שהייתה בהריון כשהוא נפצע ומת, אולי תמצא נחמה בחיקו של איתן המיוסר, ממנו התפעלה כששמעה אותו מדבר בנושאים פילוסופיים בעקבות ספריהם של סטיבן הוקינג ואריק פון דניקן. הקורא נרמז על החיבה הגדולה של דינה כלפי איתן.

דמות משנה מרתקת היא דמותה של שולה (ד"ר שולמית בן-עמי), פסיכולוגית מוכת גורל בעצמה (בעלה נהרג במלחמת ששת הימים, ובנה הצעיר נעדר ממלחמת יום הכיפורים, ולבסוף חוזר בארון). היא מעודדת את אלי לחזור אל משפחתו, כי העובדה שזנח את חברו בטנק הבוער איננה סיבה לזנוח עכשיו את אשתו, את בנו ואת הוריו. גם ברכה האחות היא מוכת גורל – בעלה משותק, והיא חיה במחסור גדול. האקט המיני שהיא יוזמת עם אלי מחזירה (מחזיר) לו את הביטחון בגבריותו. איציק האח הוא מעין כותל וידויים עבור אלי בלילות ללא שינה בבית החולים. איציק וברכה מעניקים למטופלים המשתחררים משקפי שמש כדי להיות מוגנים מפני הסנוור שבחוץ.

גם אורנה וגם דינה מצהירות שלא הן הביאו את המלחמות (עמ' 377, 505) – על פניהן נראות ההצהרות האלו חסרות שחר – וכי מישהו חושד בהן בנדון?!, אלא שהמחבר מבקש לרמוז כיצד הנשים נושאות על כתפיהן את האומללות שהמלחמות גורמות. הספר הוא אנטי-מלחמתי בעליל, הגם שבאמת איך אפשר לשרוד אחרת בסביבה העוינת שבה נמצא עם ישראל ונמצאת מדינת ישראל.

מעניינת העובדה שבכל הרומן הגדול הזה לא מוזכר שום פרט היסטורי או פוליטי שאירעו במדינת ישראל בין ילדותם של אלי ויגאל, שירותם הצבאי, מלחמת יום הכיפורים ומחמת לבנון. לא מוזכר המהפך ב 1977, לא רצח רבין ב 1995 , לא ההתנתקות מעזה ב 2005 וכד'. נרמזת האינתיפאדה (הראשונה?) כשאלי דואג לנטע הלומדת עיצוב בירושלים מוכת הפיגועים. יש תחושה כאילו רצה המחבר להתרכז רק במה שקורה בתוך המשפחה, ובתוך נפשותיהם של הגיבורים.

הספר פיוטי מאוד, מרגש מאוד, ואינני מעלה על הדעת שעיני הקוראים יישארו יבשות בהיותם עדים להתרחשויות הגלויות והסמויות שהספר מגולל ומרמז.

 

 

טואול - בניית אתרים