מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
על אסתר קל ממבט אישי/ רון גרא


הלילה,  יום שלישי  ט"ז תשע"ט נפטרה, הסופרת, העיתונאית והמשוררת והעורכת אסתר קל, שאת בגרותי אני חייב לה-אסתר קל ז"ל, עורכת "הארץ שלנו"-מ"אסתר על הקו," מ "בית המרקחת הפרטי שלי", מ"ימים בלי יהודה"-(על חברה הפסכיאטאר יהודה פריד ז"ל). על: "דורון ואני",על "מאוחר בבוקר",    "לאט","פנאי",  "רסיסים" ועוד.בשנים האחרונות:"הכל בסדר","מה על מה ונפלא", "חיבוק טוב", "קפה כזה" ועוד,   לאסתר עין החדה להציץ, לחדור ללבות האנשים, הלב החם,הרואה את העולם וחסרונו, את התמימות והחלום, את התמוה והגעגוע.את האביב הפורח   ופורץ ,  בלי כל אזהרה,כאילו כל העולם השתגע, הכל מתנועע, הכל רצים ומחפשים, הרוח את עלות העץ, האבקנים את הדבורים, המים את האדמה, האוויר את הנשימה, הזכר את הנקבה, הכל מזדווגים ".....
ספריה מיוחדים, מיועדים, ללב אנוש הפגיע  והרגיש.היודע לחוש  את הכאב הצער שבחיים ואת היופי כאחד.

אסתר השכילה לכתוב, על שמחות שאינן שמחות, על המלצרית הכועסת,על קרובים שהם רחוקים,על רחוקים שהם קרובים,על המטריות האבודות, שאנשים נוטים לשכוח,על הפלסטיק, על הנסים והנפלאות ,על חוני המעגל,על אי סדר,על בין צריכים ורוצים  ,על פעם להיות גבירה.וגם על חברים קרובים,כמו מוצי רופא העיניים שלה, ועל רופאים ככלל כבני אדם,על סוגי הברואים שברא אלוהים,.

את אסתר הכרתי,כשהייתי ,בן שלושים,צעיר לימים,חוטא בכתיבת שירים, באמצעות שייקה קשתן המנוח,משורר נדיר שהוציא את ספרו: "מלכידם",ומי שניהל שנים רבות את האגף לחינוך ולרווחה בעירית הרצליה.שייקה הציע להקים חוג  ספרותי, בו נקרא ספר,ואחר כך נדון בו, במפגשי הספרות.

שייקה הציע את אסתר נצר, חברתו לספסל הלימודים-מהאוניברסיטה העברית,מרצה לספרות בבר אילן,שהיתה גם אם של שני תלמידי(נפטרה לאחרונה), אסתר נצר הביאה את חברתה, שכנתי-ד"ר פנינה מייזליש, שאף היא איננה בין החיים,יצחק פרץ, בלש ספרות ומשורר, איש משרד החינוך ,אב של תלמידי-ישראל פרץ המורה המחונן לספרות .

שושנה ברנר אחייניתו של י.ח.ברנר צורפה,כך קיימנו מפגשים סדירים אחת לחודש לאורך כמה שנים.

בתוך כך נשמתי נמשכה אל נשמתה הרגישה, החמה , האנושית של אסתר קל.

קבלתי ממנה חלק מספריה, שכל כך אהבתי. ואט אט הפכנו לידידים קרובים, היא במתן עצה חמה,ואני בולע מילותיה,על שגם הגג הוא משורר, שלכל אדם מעיין משלו, על התשובה והעולם,על אור השמים,על הברק בפני האנשים,על היסורים שבליל, על שוליו הרעועים, על המחשכים,  על הלב ששב והחלים, על כל כך הרבה אדם.

בספור "ימים בלי יהודה"(מתוך: הקובץ:"ימים בלי יהודה"-בהוצאת מודן1987), היא מספרת על חברה, ד"ר יהודה פריד הפסכיאטר, על צעירותם, על מפגשם ופרידתם בתחנת האוטובוס:"יהודה נתן לי ספר שירים עם הערות בעיפרון בשוליים, בכתב ידו ,ואני נתתי לו, בנייר חום, שני זוגות גרביים-כל מה שהשגתי.את השירים לא הבנתי......במכתב האחרון שהגיע מיהודה, על נייר כחלחל של מרקים, כתב לי, כי פתח את האריזה ובכה לתוך הגרביים, העיניים הכחולות מאחורי המשקפיים, השיער הישר המתחלק בשביל לימין ולשמאל, מי היה מאמין.."

"יהודה  לא נשק  לי מעולם,....נער אחר נשק לי לראשונה, באחד מלילות האביב הראשונים, שנה או שנתיים לאחר מכן"

"אני כשלעצמי לא האמנתי מעולם, כי יהודה מת.המתים מכעיסים את ליבי, כמו מצביעים עלי עד כמה לא הספקתי, עד כמה קצר שכלי להושיע,עד כמה התמהמתי או התרשלתי, את אפסותי שלי הם מגלים, את אין אנותי. בעקשות לבבי אני יודעת, כי שום דבר לא תם כי באין מקום, ממשיכים  הדברים וסובבים, כי באי מקום חיים הדברים, כי אי אפשרי שיהיה אחרת" 

ואני יודע,שאסתר היפה,החכמה, האוהבת,שעם כל הצעותיה הברוכות, לא צלחה בזוגיות שלה, לא עם בעלה הראשון השחקן גדעון שמר, ולא עם דני מולד העיתונאי, אבי בנה.

אבל אני יודע , ששום דבר לא תם,ובאין מקום, כדבריה , אסתר נמצאת איתי, כאן, ובכל מקום.

רון גרא(מוקהלה-כפי שאהבה לכנות אותי)

 

טואול - בניית אתרים