מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
סליחה, המורה.../ אלומה עברון

סיפור רומנטי ליום כיפור (זו לא טעות!)

"אתה לא יכול להיכנס! הוא בישיבה ממש חשובה עם משקיעים מחו"ל!" ניסתה הפרחה התורנית של אבא שלי לעצור אותי, אבל נראה אותה עוצרת אותי עם העקבים פלטפורמה המה־זה פתטיים שלה. דחפתי בחוצפה את הדלת עם השלט המוזהב והמה־זה קיטשי 'מהנדס ירון כספי, מנכ"ל', הרבצתי חיוך מנומס מהספר ואמרתי – "אבא, אתה יכול לצאת אליי רגע? זה דחוף!" אבוש עשה פרצוף של אני־נורא־עסוק־אתה־לא־רואה־ילד־מושתן־קטן־שלי? אבל אמר גם כן בנימוס: "איי אם סורי, איטס מיי סאן", ויצא בליווי קידה לעבר שולחן הישיבות המלא סינים עם לפטופים.   

אבוש נראה לא רע בשביל זקן כמוהו בן חמישים, הוא רץ כל יום שלושה קילומטרים על חוף הים שליד הבית שלנו בהרצליה פיתוח, ועוד יש לו די הרבה שיער אפילו שאפור. הוצאתי מהר־מהר את המבחן במתמטיקה ודחפתי לו מול הפרצוף: "תראה, אבוש, 100! הכי גבוה בכיתה! ואני היחיד שפתרתי את הבעיה עם הנפח של הפירמידה!" הפנים של אבוש התרככו. "טוב, אם בשביל זה הוצאת אותי מהישיבה החשובה הזאת, אז באמת היה לי כדאי. אולי בכל זאת יֵצא ממך מהנדס בסוף", הוא חייך אלי. יש לו עיניים כחולות נורא יפות, וכשהוא מחייך, ממש לא שמים לב כמה הוא זקן.

בקיצור, ידעתי שזה עכשיו או אף פעם לא, אז אמרתי לו ממש מהר וכאילו זה משהו לא ממש חשוב –"אבוש, המורה לאנגלית רוצה שנבוא אליה היום, בערב כיפור, הביתה שלה לכמה דקות לאיזה עניין קטן". אבוש קימט את המצח שלו, הפה שלו התכווץ מחיוך עם הרבה שיניים לפה סגור בכלל בלי שיניים, והוא סינן כמו האסירים האלה בבית סוהר – "מה עוללת הפעם, הבן יקיר לי אפרים?" אני מה־זה שונא שהוא קורא לי ככה במקום סתם אֶפי. הורדתי את הראש קצת למטה ושיחקתי אותה קטן ומסכן כאילו אני לא תלמיד מבוגר ב־יא – "לא'ידע, אבוש, מה היא רוצה מהחיים ש'לי. שאני יבקש ממנה סליחה או משהו כזה, ואתה צריך להיות שם גם. וזה חייב להיות היום בערב כיפור".    

לא סיפרתי לו שהיא החרימה לי את האייפון החדש שהוא קנה לי בנסיעה האחרונה שלו לחו"ל ובטח שלא סיפרתי לו שתומר המניאק־בן־זונה התקשר אליי בכוונה באמצע שיעור אנגלית לשמוע את הקולות של הפרה בצלצול. גם לא סיפרתי מה בדיוק אמרתי למורה כשהיא לקחה לי את האייפון, וגם איזו ברכה מיוחדת אמרתי לה למסור לבעלה שלא עושה 'תעבודה שלו, ז'תומרת לא תוקע אותה, ובטח בגלל זה היא עצבנית בזמן האחרון. איך אני יכול לדעת בכלל שבעלה מת מסרטן לפני שנתיים? והבן־זונה, תומר, ידע את זה ולא אמר לי אפפ'עם!  

בשתיים בצהריים אבוש יצא מהישיבה. "איפה היא גרה המורה לאנגלית שלך?" הוא שאל בפנים חמוצות, לא לפני שטרח לספר לי איך דפקתי לו היום את כל העסקים עם הסינים ומשם עבר לנאום הרגיל איך הוא מזיע יומם ולילה ויורק דם לגדל אותי ואת אחותי הכלבה, שרק  צרות יש לו ממנה, ואיך, איך אימא שלי זרקה אותו ואותנו וממשיכה בקריירה שלה כפסנתרנית ברחבי העולם, ואיך הוא מנסה לתת לנו בית הגון ואנחנו לא מעריכים את זה..."

די, אבוש! " צרחתי עליו ולא היה אכפת לי שהנהג שלו שומע. "אמרתי לך מיליון ת'אלפים פעם שאני יכול ללכת לפנימייה חקלאית ואתה לא רצית. אני יכול ללכת עכשיו אם אתה רוצה ואני יהיה חקלאי כמו שאני רוצה ולא מהנדס מושתן כמוך, קבור כל היום בין הניירות לסינים!"  

אבוש הבין שכדאי לו לשתוק עד שהגענו לבית של המורה לאנגלית הזותי, לינדה. היא דווקא לא ממש כלבה, ובדרך כלל אנחנו כאילו מה זה בסדר, ואפילו אני מצפה לציון הגשה 95 על מודולה G. לינדה פתחה לנו את הדלת ואני מה־זה הופתעתי. לבית ספר היא לובשת סולידי־טילים עם חולצות סגורות וכאלה, ופה היא הרביצה הופעה בשמלת מיני ועוד עם מחשוף.  מה'ני יגיד לכם,  כוסית־כוסית. אם היא לא הייתה זקנה בת ארבעים וחמש, אולי הייתי עושה לה טובה.  

אז נכנסנו והיה ריח כאילו מישהו אופה עוגה. אבוש באמת שאל מי אופה עוגות בערב יום כיפור, אז לינדה נהייתה אדומה ואמרה שזה לארוחה המפסקת ועוגת

דבש זאת מסורת. ישבנו בסלון על ריהוט מה־זה ישן. ספה מימי החשמונאים, נראה לי. לא משנה, היא התחילה לספר לאבוש כל מה שקרה ולמה היא התעקשה שהוא יטריח את עצמו בערב כיפור לבית שלה, ובלה־בלה־בלה איך הכול זה חלק מהעונש החינוכי שלי. וידעתי שתיכף יגיע הקטע שואו שלי שאני צריך לבקש סליחה, אז אמרתי – "סליחה, אפשר לשירותים רגע?" כי רציתי קצת להתאמן מול המראה עם פרצוף של סליחה אמיתית אפילו שזה סתם חרטה־בארטה. אני אוהב לעשות הכול מושלם, אז רציתי להשקיע.

אני פותח את הדלת של האמבטיה ורואה שמה איזה פצצה בלונדינית, נראית לי גם כן ב־יא או אולי אפילו ב־יב לפי הציצים. ישר אמרתי "סליחה", שלא תחשוב שבאתי להציץ או כאלה. אז היא חייכה דווקא ואני הרגשתי שהעולם מסביבי כאילו מתפוצץ והברכיים שלי רעדו כמו אז כשחטפתי מכות מתומר. הלב שלי התחיל לדפוק כל כך חזק שחשבתי שהיא תשמע, אז התחלתי סתם לדבר וכאלה, איך זה להיות בת של מורה, ואיך קוראים לך (מעיין, מסתבר), וכמה יש לך באנגלית... חחחח... ועוד כל מיני, העיקר שלא תרגיש שהלב שלי דופק.  

אני חוזר לחדר ומרגיש שאני מלך העולם. ממש לא'כפת לי לבקש סליחה כי בסך הכול לינדה באמת בסדר ואני זה שלא הייתי בסדר. אז אני מוריד את הראש ואומר בקול חלש וזה יוצא לי באמת אמיתי – "סליחה, המורה". אני מרים את הראש ודי מתפלא שהיא בכלל אפילו לא מסתכלת עליי. אז אני רואה שאבוש מחזיק ביד צלחת עם פרוסת עוגת דבש והמורה יושבת ממש מולו, ואני דווקא חייב להגיד שיש לה רגליים לא רעות במיני, והיא ואבוש מסתכלים אחד בעיניים של השני כאילו אני אוויר!

אז אני אומר שוב פעם – "סליחה, המורה", ואף אחד לא מתפעל מהנכונות שלי ומהנדיבות שלי ומהטוב לב שלי. השניים האלה ממשיכים להסתכל אחד בשני כאילו יש להם נקע בצוואר. ואני שומע איזה דיסק ברקע של הזמר המה־זה ישן הזה, מהתקופה שעוד היו בתולות בעולם, נו, איך קוראים לו, זה ששר על אהבה וכאלה, נו, פרנס קינטרה. או הפוך – פרנק סינטרה? לא משנה.  

ואז אני רואה שהם התחרפנו לגמרי, אבוש והמורה שלי, ובפזמון הם שרים ביחד "איי לאב יו בייבי", ואני חוזר לאמבטיה ושואל את מעיין הזותי אם יש לה איזה דיסק נורמאלי לשמוע במקום השיר דיכי הזה שבסלון. והיא מחייכת אליי ומנערת את השיער הבלונדיני שלה לאחור והלב שלי שוב פעם דופק, ככה שאני מתחיל להבין שמה שאבוש סיפר לי על איך שמרגישים כשזה סוף־סוף קורה, זה הכול נכון.

*הסיפור לקוח מספרה החדש של אלומה עברון "שדה הנשיקות האדומות" (הוצאת חספרי ניב, 2018). לרכישת הספר – בכל אתרי הספרים באינטרנט ובמיוחד באינדיבוק: לרכישה באינטרנט  https://indiebook.co.il/shop/שדה-הנשיקות-האדומות(

 

  • ·        כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c )

 

טואול - בניית אתרים