מנוי לפורטל בכיוון הרוח


שירה אחרת עם אלי יונה/ ארז מירנץ

כתב העת החדש לשירה סלון הדחויים, עורר הדים עזים מייד עם הופעתו. משוררות ומשוררים מפרסמים שם לראשונה משיריהם בדפוס ולצידם ותיקים יותר.

מיזוג מעניין ומפרה זה הוא פרי עבודתו של המשורר אלי יונה שיזם את הקמתו של כתב העת, בין השאר במטרה לתת ביטוי לדברים חדשים, נועזים, מעניינים ומיוחדים בנוף השירה העברית בימנו.

סלון הדחויים? ישנם בימנו עתירי המידע והנגישות האלקטרונית דחויים?

"יותר מדי אנשים נתפסים למשמעות הליטרלית ולא הפרזנטטיבית של השם. סלון הדחויים, או המסורבים, קרוי ע"ש התערוכות הראשונות של האימפרסיוניסטים, שאף הן היו ממוסדות בזמנן ומסופחות לתערוכה הרשמית של האקדמיה לאמנויות יפות. יצירות אמנות שלא עברו את הסלקציה של חבר השופטים השמרני לסלון המרכזי, בכל זאת הוצגו לקהל הרחב בסלון המשני ולא נדחו לגמרי על הסף. הסלון המרכזי, אז כעכשיו מייצג את המיינסטרים וכתב העת שלנו מייצג בעיקר את ה"סאבסטרים", את השוליים והמחתרת, לפחות מבחינה תמטית. כמו שיש מוזיקה אלטרנטיבית, יש גם שירה אלטרנטיבית, וכיום כל מיזם אמנותי בעל גוון אוונגרדי בעולם מתפאר בטייטל הזה להצהרת כוונותיו. אם ישנם עוד דחויים בעידן הנגישות האלקטרונית? ובכן, זה לא מגזין אלקטרוני, והמגזינים המודפסים לגמרי לא נגישים לרוב המדמם של המשוררים. כתב העת שלנו הוא הבמה הפתוחה המודפסת היחידה בתבל".

יש שוליים שאחרי שנים הופכים למרכז או שהופכים להיות  "המיינסטרים של האלטרנטיבי" לאיפה אתה מכוון עם המגזין החדש?

"כלווין קטן הסובב כוכב גדול, האורביט שלנו תמיד ישאף לשוליים, וכל עוד יש מרכז, תמיד יהיו שוליים. מבחינה תמטית, תמיד יהיו "חומרים אסורים", טבואים חברתיים, תשוקות קמאיות, מחאות פרטיות וכלליות, יצרים מדוכאים, תסביכים נפשיים, רצונות אפלים.  מבחינה סגנונית, תמיד יהיו צווי אופנה לשבור. האם סצנת הפאנק הפכה למיינסטרים? האם 'כלב אחרי אהבה' של עמיחי או 'תפילין' של יונה וולך יכנסו אי פעם לתכנית הלימודים של מערכת החינוך? קווים מקבילים לעולם לא יפגשו,  הטירוף לעולם לא יהפוך למיינסטרים, כן גם המגזין שלנו, שנועד לקתרזיס הציבורי הנצחי."

מה מייחד את כתב העת הזה לעומת כתבי עת ספרותיים אחרים, האם הוא בא למלא חלל כלשהו ואם כן איזה?

"ייחודו של כתב העת שלנו הוא שימת הדגש על התוכן ולא על הצורה. הורציוס גרס שפואמה יפה נותרת כזו גם לאחר שמורידים ממנה את כל ה"איפור", את כל הקישוטים הלשוניים והתוספים המלאכותיים. אנו מחפשים את הזעקה ולא את הטכניקה, את הלב ולא את הראש. אם רוב כתבי העת הספרותיים מקדשים את המילה, הרי שכתב העת שלנו מקדש יותר את הרגש. הוא בא למלא איפוא את החלל הרגשי, את הצורך של כותבים לחשוף את עולמם הפנימי הסוער או הקודר בלי פילטרים ועכבות. ציור אינטואטיבי של פולוק מרגש הרבה יותר מציור מחושב של מיכלאנג'לו, הוא הדין גם בשירה."

המשתתפים בחוברת הם פסיפס מעניין, רב גוני ורב קולי של משוררות ומשוררים, מדוע?

"אין שומרי סף או סלקטורים למגזין שלנו, הכניסה חופשית לכולם, בלי הבדל דת, צבע ומין. אין קוד לבוש או סגנון, כל קול ראוי להישמע, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק".

ציטוט של שיר שאינו מופיע בכתב העת אבל מייצג אותו הכי טוב שניתן?

"ציטוט של סוקרטס דווקא: "חובה לדבר! ואפילו יש איזו חיבה ויראת כבוד נטועות בי מילדותי כלפי הומרוס המכבידות עליי הדיבור, החובה היא לדבר!" החובה היא גם לכתוב, אפילו יש בך יראת כבוד משתקת כלפי שייקספיר או ביאליק."

האם זה רק כתב עת לשירה או שבהמשך יתווספו לו נושאים מפרוזה, אמנות פלסטית ועוד?

"מוקדם מדי לדעת. אחד השמות המוצעים לכתב העת שלנו בראשיתו היה 'האונייה השיכורה' ע"ש שירו המפורסם של ארתור רמבו. לא חישבנו מסלול מראש, רק עכשיו העלינו עוגן ויצאנו למרחב ואין לדעת לאן ועד מתי, מה ומי יעלה עוד לסיפוננו ויצטרף למסענו החלוצי. ברור שהשאיפה היא תמיד להגיע כמה שיותר רחוק ולהתפשט לעולמות חדשים."

 

טואול - בניית אתרים