מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר: 
קזנובה/ ג'קומו קזנובה/ מאנגלית אורלי אגרנט

 
בשנת 1715, בהיותו בן תשע־עשרה שנים, עזב גסטאנו קזנובה את בית הוריו, לאחר שנלכד בקסמיה של שחקנית בשם פרגולטה. מאחר ולא הייתה בכיסו אגורה שחוקה הוא מצא את מחייתו בריקודים. חמש שנים לאחר מכן הפך לשחקן יוצא דופן בזכות התנהגותו המיוחדת והחריגה, אשר עלתה על כִּישרונו. הוא זנח את פרגולטה, אם בגלל הפכפכנות או בגלל קנאה, והצטרף אל להקת שחקנים אשר הופיעה בתיאטרון סאן־סמואלס אשר בוונציה. מול הבית אשר בו קבע את משכנו גר סנדלר בשם פארוסי, יחד עם אישתו ובתם היחידה זאנטה, נערה כבת שש־עשרה, בעלת יופי מושלם. השחקן הצעיר התאהב בנערה זו ושכנע אותה לברוח עמו כדי להינשא בחשאי. זו הייתה הדרך היחידה להשיג אותה, משום שהוריה לעולם לא היו נותנים לו את יד בתם. לדעתם השחקנים כולם היו נתעבים, ובלתי ראויים כבני זוג.
אני, גיאקומו ג׳ירולמו קזנובה, פרי נישואין אלה,* ונולדתי בדיוק תשעה חודשים לאחר מכן, ביום השני לחודש אפריל שנת 1725.
[* . הסיפור ״מאחורי הקלעים״ הוא כי זאנטה הרתה למנהל תיאטרון שהבטיח להפוך אותה לשחקנית, וזה שכנע את גסטאנו להתחתן עימה בהבטיחו לתמוך בזוג ובצאצאיהם. גרסא אחרת מספרת כי הרתה לאבט גרימאני, סוחר עשיר מוונציה.]
שנה לאחר מכן הפקידה אותי אמי בידיה האמונות של אמהּ, אשר סלחה לה על נישואיה, היות ואבי הבטיח לה כי לעולם לא יתיר לבתה, זאנטה, להיות שחקנית. זו הבטחה שמבטיחים כל השחקנים הנישאים לבנות ממשפחות מכובדות, ולעולם אינם מקיימים הבטחות אלו משום שנשותיהם אינן חפצות בכך. גורלה של אמי שפר מגורל אחרות כי היא למדה משחק, אחרת לא הייתה מצליחה לגדל את ששת ילדיה לאחר שהתאלמנה, כעבור תשע שנים.
 
הייתי כבן שנה כאשר אבי הותירני בוונציה ונסע ללונדון. בעיר גדולה זו הופיעה אמי לראשונה על הבמה, וזו גם השנה שבה נולד אחי, פרנצ׳סקו, 1727, אותו צייר אשר נודע בזכות ציורי הקרב המפורסמים שלו ומתגורר כעת בוינה. לקראת שלהי 1728 חזרו אמי ובעלה מלונדון לוונציה, ומרגע היותה שחקנית לא חדלה אמי מן המשחק. ב־1730 היא ילדה את אחי, ג׳יובאני, אשר נפטר בדרזדן בשנת 1795. בשלוש השנים הבאות היא ילדה שתי בנות; האחת נפטרה בטרם עת והשניה נישאה בדרזדן, שם היא מתגוררת בימים אלו, והשנה היא 1798. היה לי גם אח נוסף אשר נולד לאחר מות אבי, הוא הפך להיות כומר ונפטר ברומא לפני חמש־עשרה שנה.
נתמקד כעת בראשית התהוותי כיצור חושב. זיכרונותיי הראשונים מתחילים בימים הראשונים של חודש אוגוסט בשנת 1733, בהיותי בן שמונה שנים ושלושה חודשים. אין לי כל זיכרונות מן התקופה שקדמה לכך. אני מעלה כאן את האירוע הראשון שאני יכול לזכור: עמדתי בפינה של חדר שינה, פונה אל הקיר, ראשי שמוט כלפי מטה ועיניי נעוצות בדם אשר זרם בשטף מאפי וגלש לאורך רצפת החדר.
סבתי, אשר לא היה גבול לאהבתה אותי, מיהרה לעברי ורחצה את פני במים צוננים, ובלי לידע את אנשי הבית האחרים הכריחה אותי להצטרף אליה לשייט בגונדולה אל האי מורנו, שכמעט ולא היה מיושב ומצוי במרחק של כמייל וחצי מוונציה.
לאחר שעזבנו את הגונדולה נכנסנו לצריף עלוב בו מצאנו אישה זקנה ישובה על מיטה. היא אחזה בידיה חתול שחור וסביבה התהלכו עוד חמישה או שישה חתולים אחרים. היא הייתה מכשפה. שתי הנשים הזקנות שוחחנו ארוכות ביניהן, ואני כפי הנראה שימשתי כנושא מרכזי. המכשפה קיבלה מטבע דוקאט מכסף מידי סבתי ולאחר מכן פתחה תיבה גדולה והורתה לי להיכנס פנימה, תוך שהיא מרגיעה אותי ואומרת לי לא לחשוש. ישבתי בשקט בפינת התיבה, אדיש לחלוטין לקולות הצחוק, הבכי, השירה והצעקות שנשמעו בחוץ. לבסוף הוציאו אותי מתוך התיבה והדימום פסק. שתי הנשים יוצאות הדופן הפשיטו אותי, הניחו אותי על מיטה, הבעירו סמים כלשהם ואספו את העשן בתוך סדין. הן כרכו את הסדין סביב גופי, מלמלו מזמורים, פתחו את הסדין הכרוך סביבי ונתנו לי לבלוע חמש גלולות טעימות.
ללא ספק יהיה זה מגוחך לתלות את החלמתי בדברים חסרי הגיון אלו, אך אני חושב גם כי תהיה זו טעות להתעלם לחלוטין מכך שאולי הייתה תרומה מסוימת במעשיהן.
האירוע השני שעולה בזיכרוני קרה שלושה חודשים לאחר הטיול שלי למורנו ושישה שבועות לפני מותו של אבי. אני אספר על כך לקוראי כדי לתת להם מושג על הדרך שבה התפתחה דמותי.
יום אחד, בערך באמצע חודש נובמבר, מצוי הייתי יחד אחי פרנצ׳סקו, הצעיר ממני בשנתיים, בחדר השינה של אבי, והתבוננו בתשומת לב רבה כיצד הוא מפעיל דבר מה אופטי. פיסת גביש גדולה צדה את עיני ומייד החלטתי להעבירה לרשותי. ראיתי כי איש אינו מבחין במעשיי ניצלתי הזדמנות זו הושטתי את ידי ושמתי גביש זה בכיסי. לאחר זמן קצר הזדקף אבי והחל לחפש אחרי הגביש. כאשר לא מצא אותו הוא האשים אותנו באחזקתו. אחי הבטיח לו כי הוא לא נגע בו ואף על פי שהרגשתי אשם חזרתי גם אני על דברים אלה. אך אבי היה בטוח כי הוא צודק ואיים לערוך חיפוש על גופנו ולהלקות את השקרן.
לאחר שהעמדנו פנים כי אנו מחפשים את הגביש על פני כל החדר נפלה לידי ההזדמנות והחלקתי את האבן אל תוך כיס מעילו של אחי. רגע לאחר מכן התחרטתי על כך, משום שיכולתי להעמיד פנים ולומר כי האבדה נמצאה במקום מסוים, אך המעשה המרושע כבר נעשה. אבי, שנואש מן המאמצים הכושלים, החליטי לערוך חיפוש על גופנו. הוא מצא את הגביש בכיסו של אחי והעניק לו את העונש המובטח.
כעבור שלוש או ארבע שנים הייתי טיפש למדי כדי להתגאות לפני אחי בתעלול שעשיתי לו; הוא לעולם לא סלח לי על כך, ולא החמיץ אף הזדמנות להשיב לי כגמולי.
שישה שבועות לאחר אירוע זה התפתחה מורסה בראשו של אבי והוא הובא אלי קברו לאחר שמונה ימים. יומיים לפני מותו, כאשר חש כי קצו קרב, הוא ביקש לכנס את כולנו סביב ערש הדווי, יחד עם אישתו ואציל ונציאני בשם גרימאני, וביקש מהם לדאוג לעתידנו.
אמי, אשר הייתה באותה העת בחודש השישי להריונה, נאלצה לוותר על הופעותיה על הבמה עד לאחר חג הפסחא. על אף היותה צעירה ויפה היא סירבה לכל הצעות הנישואין שהוצעו לה. היא שמה מבטחה בהשגחה העליונה, וקיוותה כי תוכל לגדלנו לבדה.
אבט גרימאני נטל על עצמו  למצוא לי פנימייה בפדובה, בעזרת חבר כימאי אשר התגורר באותה העיר. בשניים באפריל, 1734, ביום הולדתי התשיעי, נלקחתי לפדובה, שם הכניסני הכימאי אל הבית שבו אמור הייתי להתגורר. הבית שייך היה לאישה סלובקית. היא קיבלה שש מטבעות נוצצות עבור מזון ומגורים כתשלום למשך שישה חודשים מראש. תמורת סכום זעום זה היא אמורה הייתה לספק לי מזון, לדאוג לניקיוני ולשלוח אותי לבית ספר. לאמי כלל לא היה איכפת כאשר היא התלוננה שסכום זה אינו מספיק. היא נישקה אותי, הורתה לי לציית תמיד לכל ההוראות והשאירה אותי שם. זו הייתה הדרך שבה נפטרה מעונשי.
ברגע שנותרתי לבדי עם האישה הסלובקית היא הובילה אותי אל עליית הגג והצביעה על המיטה שבה אני אמור לישון. הייתה שם שורה של ארבע מיטות נוספות, ששלוש מתוכן שייכות היו לנערים אחרים בני גילי אשר היו באותה השעה בבית־הספר. המיטה הרביעית שייכת הייתה למשרתת צעירה אשר צריכה הייתה להשגיח עלינו כדי שלא נעולל את כל התעלולים האהובים על נערים בני גילנו. אחר כך היא לקחה אותי אל בית־הספר, אשר שכן בביתו של כומר צעיר בשם דוקטור גוצי.
כאשר שבתי לבית האישה הסלובקית ניתנה לי ארוחת ערב עלובה ונשלחתי אל מיטתי, שם מנעו ממני את שנתי שלושה סוגים של שרצים מצויים. לבד מזאת דמי קפא בעורקי והתמלאתי אימה מן העכברים אשר התרוצצו על פני עליית הגג וזינקו על מיטתי. שם פיתחתי לראשונה רגישות כלפי אומללות ועצב ולמדתי לשאת את סבלי בסבלנות. החרקים אשר התנפלו עלי בכל פה הסבו את פחדי מעם העכברים, והפחד שלי מפניהם הפחית את רגישותי לעקיצות. המשרתת העמידה פני חירשת לצעקותיי ולתלונותיי.
עם הפציע השחר זינקתי מתוך מיטתי האומללה. לאחר שהתלוננתי בפני המשרתת הצעירה על כל הסבל שעבר עלי ביקשתי ממנה חולצה נקייה, היות וזאת שהייתה על גופי נראתה זוועתית. היא השיבה כי אנחנו אמורים להחליף חולצות רק בימי ראשון, וצחקה כאשר איימתי להתלונן לפני גבירתה. לראשונה בחיי בכיתי ממפח־נפש ומכעס כאשר שמעתי את חבריי לועגים לי. הנערים האומללים הללו חלקו עמי מצב בלתי נסבל זה, אך הם כבר היו מורגלים בו.
מנהל בית־ספרי הקפיד במיוחד על חינוכי. הוא הושיבני בסמוך לשולחנו, ומתוך כוונה להראות לו כמה הערכה רוכש אני למחווה זו השקעתי את כל מרצי בלימודי. לאחר חודש אחד בלבד למדתי לכתוב באופן קולח כל־כך שהוא החל ללמדני את כללי הדקדוק, וכעבור ארבעה עד חמישה חודשים התקדמתי עד כדי כך שהוא מינה אותי משגיח בבית־הספר.
יום אחד הוא זימן אותי לחדר עבודתו ושאל אותי אם אני מעוניין לפעול בהתאם לעצותיו כדי שאוכל לעזוב את בית האישה הסלובקית ואעבור לגור עמו בביתו. התמלאתי עונג ושמחה להצעתו ובעקבות זאת הוא הושיב אותי לכתוב שלושה מכתבים אשר שלחתי אל אבט גרימאני, אל חברי סניור באפו ואל סבתי הטובה. במכתבים אלה תיארתי את כל סבלותיי והצהרתי שאני עלול למות אם לא יוציאו אותי מבית האישה הסלובקית ויפקידו אותי בידיו של מנהל בית־ספרי, אשר הביע את נכונותו לאסוף אותי אל ביתו תמורת שתי מטבעות לחודש. סניור באפו ניגש לבקר את סבתי אשר לא ידעה קרוא וכתוב, ושלח לי מכתב המודיע  כי לא יחלפו ימים רבים ואמצא עצמי מאושר הרבה יותר. כעבור שבוע ימים הגיעה סבתי, אשר אהבה אותי עד יום מותה, ובשלוות נפש הודיעה לבעלת הבית שהיא מוציאה אותי מחסותה והורתה לה לאסוף את כל מטלטליי אל תוך תיבת המסע שלי. אחר היא לקחה אותי אל הפונדק בו שהתה והסבה עמי לארוחת הערב; היא הייתה מופתעת מן הרעבתנות שאחזה בי, והיא עצמה כמעט ולא נגעה בצלחתה. תוך כדי הארוחה נכנס לחדר דוקטור גוצי, לאחר שנודע לו דבר הגעתה. הופעתו ונימוסיו כבשו מיד את ליבה. הוא היה כומר צעיר ונאה, כבן עשרים וחמש, מעט שמנמן, צנוע ומנומס.
במשך כחמש־־עשרה דקות הם סיכמו את פרטי ההסדר. סבתי הטובה שילמה לו עשרים וארבע מטבעות, שכרו לשנה שלמה מראש, אך היא השאירה אותי ברשותה עוד שלושה ימים כדי לחדש את מלתחתי ולרכוש לי מדי כומר ופיאה אשר תתאים לראשי. הוכרחתי לגלח את ראשי משום הזוהמה אשר פשטה בשערי. לאחר מכן היא הביאה אותי אל ביתו של דוקטור גוצי והפקידה אותי בידיה של אמו.
שישה חודשים לאחר שנכנסתי אל ביתו נותר דוקטור גוצי ללא תלמידים, הם נטשו אותו כאשר הפכתי להיות מושא עיקרי לתשומת ליבו. הדבר הביא אותו לידי החלטה לייסד פנימייה פרטית משל עצמו, אך חלפו שנתיים בטרם יכול היה להגשים את מאווייו. במשך תקופה זו הוא לימד אותי את כל מה שהיה ביכולתו, ולא נחטא לאמת אם נאמר כי לא היה זה רב ביותר, אך היה די בכך כדי להכניסני בסודם של רוב ענפי הידע העיקריים. הוא גם לימד אותי לנגן בכינור, כישורים אשר נאלצתי לממש בתנאים שעליהם אספר לקוראי בבוא הזמן.
דוקטור גוצי הטוב לא שלט בנושאים פילוסופיים; הוא אילץ אותי ללמוד את ההגיון בתורת אריסטוטלס ותלמידיו בני אתונה ואת תורת כדור הארץ והשמיים כפי שתוארה על ידי קלאודיוס פתולומיאוס, ואני לא חדלתי מללעוג להן, והרגזתי אותו בתיאורמות שלא מצא עליהן תשובות. עקרונות המוסר שלו היו ללא דופי ואף על פי שלא היה קנאי הוא התייחס בחומרה רבה לכל מה שקשור לענייני הדת. הוא היה מוכן לקבל כל דבר כי עבורו לכל נושא הייתה לו נגיעה באמונה. על פי דבריו המבול היה אסון כלל עולמי; לפני אסון זה כל האנשים חיו אלפי שנים ואלוהים שוחח עמם ישירות; נוח בנה את תיבתו במשך מאה שנה, אלוהים ברא יש מאין את הארץ אשר תלתה באוויר ושימשה כמרכז היקום. בכל פעם שאמרתי לו, והוכחתי לו, כי הבריאה יש מאין הינה דבר חסר הגיון הוא קטע את דברי והכריז כי אני טיפש.
במשך תקופת הצום הנוצרי* בשנת 1736 כתבה לי אמי כי היא מתעתדת לנסוע לסנט פטרסבורג. כאשר שבה מביקורה (הקיסרית אנה איבנובה לא מצאה כי הקומדיות האיטלקיות משעשעות דיין) היא הודיעה לדוקטור גוצי את דבר הגעתה לפדובה והוא הזדרז להביאני אל הפונדק בו שהתה. שישה חודשים לאחר מכן היא זימנה אותי לוונציה, כשברצונה לראותני לפני צאתה לדרזדן, שם היא קיבלה על עצמה תעסוקה עד סוף חייה בשירותו של הנסיך הסקסוני.
[* התקבע במערב בשם ״לנט״ (אביב), תענית 40 הימים, ונמשך 46 מלפני חג הפסחא (ימי א׳ אינם נספרים בתענית).]
לאחר שובי מפדובה שקעתי כולי בלימודי המשפטים, וקיבלתי את תוארי בהיותי בן שש־עשרה בלבד. כתבתי * עבודת מחקר גדולה אחת בנושא החוק האזרחי בשם DE TESTAMENTIS ועוד עבודה בנושא חוקת הכנסייה ושמה: UTRUM HEBRAEI POSSINT CONSTRUERE NOVAS SYNAGOGAS.
[* קזנובה השאיר אחריו אלפי כתבים, החל מאגרות ומכתמים של עמוד אחד ועד לזכרונותיו שהכילו אלפי עמודים. את מרבית הכתבים אינו מזכיר בשמם בספרו זה.]
 
הנטייה שלי הייתה ללמוד רפואה ולהיות במקצועי רופא, אך איש לא שעה לדבריי; במקום זאת כולם עודדו אותי לפנות ללימודי המשפטים, שאותם תיעבתי בכל לבי. נאמר לי כי בהיותי עורך־דין אוכל להשיג עושר רב. אך עודדו אותי להיות לא עורך־דין מן השורה אלא, נורא עוד יותר, אחד המתמחה בענייני כנסייה.
כדי ללמוד באוניברסיטה נאלצתי לצאת לשם לבדי. הדבר הפתיעני היות ועד לאותה העת לא ראיתי עצמי כאדם עצמאי. מתוך רצון ליהנות עד תום מאותה עצמאות שהאמנתי כי היא נתונה לי, יצרתי קשרים וחברויות עם הסטודנטים המפורסמים ביותר. אותם סטודנטים מפורסמים היו, כמובן, בני הבליעל הגרועים ביותר: מופקרים, מהמרים, אורחים קבועים בבתי בושת, שתיינים, בחורים המפתים נערות צעירות, אלימים, בוגדניים וחסרי כל אמות מידה מוסריות. בחברת אותם בחורים צעירים החילותי ללמוד את דרכי העולם מתוך ספר הניסיונות הגדול.
בבוחרי בדרך חיים חדשה זו, בה לא רציתי להיראות לפני חברי כדלפון וחסר פרוטה, שקעתי בהוצאות כספיות שלא היה ביכולתי להרשות לעצמי. מכרתי או משכנתי כל חפץ שהיה ברשותי, ושקעתי בחובות שלא יכולתי להשיב. מתוך חוסר אונים כתבתי לסבתי הטובה וביקשתי את עזרתה. אך במקום לשלוח לי את הכסף הנחוץ היא טרחה להגיע בעצמה לפדובה, באחד לאוקטובר 1739, הודתה לדוקטור גוצי על הטיפול המסור שנתן לי והחזירה אותי לוונציה.
לפני היפרדי בדמעות מדוקטור גוצי הוא העניק לי מתנת פרידה, את החפץ היקר לו ביותר: מזכרת מקדוש זה או אחר. יתכן והוא היה נמצא ברשותי גם בימים אלו אלמלא היה מצופה בזהב; הנס שקדוש זה ביצע שירת את טובתי כאשר נזקקתי לו בדחיפות.
שבתי לפדובה פעמים מספר כדי להשלים את עבודת המחקר שלי במשפטים לשם קבלת התואר, ובכל פעם שהגעתי לשם שהיתי בביתו של הכומר טוב־הלב.
״הוא שב בימים אלה מפדובה, שם סיים את לימודיו״ - הערה זו נשמעה בכל מקום אליו הגעתי. משפט זה משך את תשומת ליבם השתקנית של בני גילי הנמצאים במצב דומה. אבות חילקו לי מחמאות ונשים מבוגרות ליטפוני. גם נשים שלא היו מבוגרות דיין ניצלו הזדמנות זו כדי לחבקני מבלי שתיפגע הגינותן.
הכומר של סנט סמואלס, שנקרא ג׳וסלו, הציב אותי לעבודה בכנסייתו. לאחר מכן הציג אותי בפני מונסיניור קורר, הפטריארך של ונציה, אשר גילח את ראשי, וארבעה חודשים לאחר מכן עם הֵיתר מיוחד, הוא העניק לי את ארבע הדרגות של עוזר הכמורה. לא היה קץ לאושרה וסיפוקה של סבתי. מייד מינו לי את טובי המורים עימם אמור הייתי להמשיך את לימודיי.
על אף שאבט גרימאני שימש כאפוטרופסי העיקרי ראיתיו אך ורק בהזדמנויות נדירות. נקשרתי במיוחד לסניור מליפיירו, שג׳וסלו הציג בפניו. סניור מליפיירו הזה היה סנטור בן שבעים, אשר לא היה מעוניין עוד לעסוק בענייני המדינה וניהל חיים מאושרים בארמונו, תוך שהוא זולל לשובעה ומבלה כל ערב בחברתן של גבירות נבחרות אשר המירו את שנות יופיין ברווח, ובחברתם של גברים אינטלקטואליים אשר ידעו על כל הנעשה בעיר.
בבית זה הכרתי את סניורה מנצוני. גבירה יקרה זו מילאה את נפשי בהערצה גדולה ואף נתנה לי עצה חכמה מאד; אם הייתי עושה כעצתה חיי לא היו הופכים למערבולת יצרים שכזו, אך גם לא היו משמשים לי מקור השראה לכתביי אלו.
לאחר שהתוודעתי אל גבירות נעלות אלו התאוויתי לענג אותן בהופעתי; אך הכומר שלי התנגד לכך וסבתי חיזקה את דבריו. יום אחד לקחני הצידה והסביר לי  שכאיש כמורה עלי להשביע את רצון האלוהים בכל מאודי ואין עלי לענג את העולם בהופעתי החיצונית. הוא הביע את אי־שביעות רצונו מתשומת הלב שהקדשתי לשערי ומהריח המעודן במיוחד של משחת־השיער שלי. הוא אמר לי כי השטן אחז בשערי ואני אקולל אם אוסיף להקדיש לכך תשומת לב נוספת. השבתי לדבריו בהקראת רשימה של מאות כמרים קתולים אשר משחו עצמם בשמן מושק, אך איש לא ראה בכך מן הפסול והניחו להם לנפשם. הודעתי לו כי מתחרט אני על שאינני יכול לציית לו ואם הייתי בוחר לחיות בזוהמה הרי שהייתי הופך להיות כומר פרוטסטנטי ולא כומר קתולי.
תשובתי הכעיסה אותו ביותר, ועובדה היא ששלושה או ארבעה ימים לאחר מכן הוא התגנב אל מיטתי, בעודי נם את שנתי, וללא רחמים גזז את תלתלי־מצחי וחמק מן החדר. כאשר התעוררתי זמן קצר לאחר מכן ידיי גילו לי את הזוועה שחולל כעסו.
אילו תכניות נקם רקמתי במוחי כאשר ראיתי זאת בעזרת הראי שבידי. באיזה מצב הותירני אותו כומר חצוף! מאה תוכניות אפלות התרוצצו במחשבתי בעודי מתלבש, ואחר פניתי לעורך־דין כדי לשאול אותו אם אוכל להגיש תביעה כנגד אותו הכומר. הוא אמר לי כי משפחה שלמה נהרסה לאחרונה רק משום שהם גילחו את שפמו של סלובקי, והדבר הרי בעל חשיבות פחותה מתלתלי־מצח, ואם ברצוני להגיש תביעה כנגד הכומר עלי לתת לו את ההזמנה שלי, וכך עשיתי.
לא היה ברצוני להיראות בפומבי עד אשר יצמח שיער ראשי לכן שבתי למיטתי באותו היום בשעות הערב המוקדמות. עשר שעות שינה ציננו את כעסי אך עדיין הייתי נחוש בדעתי להמשיך בתביעתי כנגד הכומר. התכוננתי לצאת אל עורך־הדין שלי כאשר נכנס אל חדרי ספר ואמר לי כי נשלח מאת סניור מליפיירו לעצב מחדש את שערי כך שאוכל לצאת אל ביתו כדי לסעוד אל שולחנו לארוחת הערב עוד באותו היום. הספר בחן את שערי, צחק להנאתו והודיע לי כי מייד יעצב את שערי בדרך אלגנטית יותר מזו שנהגתי לסרקו. אכן כך היו פני הדברים, כאשר הוא יישר את שערותיי התמלאתי עונג רב כל־כך וחשבתי כי השגתי את נקמתי.
שבתי אל עורך־הדין שלי והודעתי לו כי אני חוזר בי מתביעתי. אחר צעדתי אל ביתו של הכומר אך הלה לא נמצא בביתו. מתוך רצוני להמתין לשובו החילותי לשוחח עם אחייניתו, אנג׳לה, וכעבור זמן קצר התאהבתי בה. היא אמרה לי שהיא השתוקקה לפגשני מזה זמן רב והיא האיצה בי לספר לה את כל פרטי התספורת שערך לי דודה.
התאהבותי באנג׳לה שימשה אירוע הרה־גורל בחיי, משום שהיא הייתה הגורם לשתי אהבות נוספות, אשר בתורן הובילו אותי לרבות אחרות ולבסוף הביאו אותי לידי החלטה לזנוח את מקצוע הכמורה. אך נשמור על סדר הדברים הקיים ולא נזדרז להקדים את העתיד לבוא.


* ג'קומו קזנובה-סופר, הוגה דיעות, הולל והרפתקן נודע כגדול מפתי הנשים בכל הזמנים.

טואול - בניית אתרים