מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
סרטן חיגר ישר/ בן ציון יהושוע


קרני שמש ארוכות הפציעו מבינות
העננים וזהרו על פניה של הכובסת היהודייה, שעשתה דרכה אל גדת הַהִַרִי רוּד, נהר שאורכו למעלה מאלף ומאה קילומטרים ויונק את מימיו מהפשרת השלגים בהינדו-קוש. הנהר זורם לרחבה של אפגניסטן, מרווה אותה ומתווה את קו הגבול עם איראן עד לגוויעתו בחולות המדבר האדום בטורקמניסטן. בכל מקום שאליו זורם הנהר הוא יוצר שדות ברכה ונאות מדבר מבורכים. הנהר לא רק מספק את הצרכים של הכובסות אלא משקה את עמק הֶַרַאת שהתברכה מלוא העין בשדות חיטה וכותנה ורועים מעיזים את המקנה באדמה הפורייה של העמק. הכובסות מקרצפות את הכביסה במימי הנהר ופורסות את הכבסים ליבוש על הסלעים שבגדת הנהר. בפינה אחת פרשו דייגים את רשתותיהם כדי לצוד דגים משובחים ולספק את הצריכה היהודית הגדולה של דגים לכבוד שבת.

חנה, אלמנה צעירה ודקת גו כנר נשמה, נשאה על גבה בערסל בד את תינוקה אלישע־חי. על ראשה ריקדה סלסילת כביסה ענקית עשויה קש, מלאה עד גדותיה, שאספה מבתיהם של יהודים אמידים. היא צעדה קוממיות, לבושה צ'אדור שחור שכיסה את גופה מכף רגל ועד ראש ורק פניה גלויות כמנהג הנשים היהודיות. הכובסות המוסלמיות שחלפו על פניה היו מכוסות מכף רגל ועד ראש בבּוּרְָקָה תכולה. הן הביטו בעולם שסביבן דרך שְׂבָכַתַ רשת סמיכה שכיסתה את פניהן. הן שיגרו לה ברכת שלום של כובסות עניות, שהדלות איחדה אותן למצוקה אחת גדולה. הן פרשו לה שלום:

"סַלַאַם עַליֵכֻּםֻ!" והיא השיבה להן: "עַליֵכֻּםֻ אִלסְַלַאַם". חנה גלויית הפנים התקשתה לזהות את פניהן המוסתרות של הכובסות עד שפתחו את פיותיהן והשמיעו קול. על ראשיהן נשאו סלסילות כביסה גדולות כששירת כובסות עליזה נישאת ברמה ומצטרפת לשירת היגון של חנה הכובסת היהודייה, שאותה אהבו ולסיפוריה הקשיבו.

עיניה של חנה כחולות וגדולות כמימי ההִַרִי־רוּד ביום צח ושטוף שמש, שבו השתקפו השמים התכולים במימי הנהר. פניה שזופות וצרובות שמש, כמו בתי החומר והבוץ שצעדה לאורכם. צמותיה שחורות כמו לילה נטול ירח.  לרגע מציצות מתחת למטפחת המשי השחורה,  נוגעות לא נוגעות בערסל הבד שעל גבה ונדות כמטוטלת של אורלוגין. הצמות שימשו את אלישע־חי למשחק. הפעוט העירני והחייכן טלטל אותן לכאן ולכאן כאילו היו ענבל בפעמון חייו. כל אימת שפסקה לשיר היה אלישע־חי, התינוק הרעבתן, פוצח בזעקות ייאוש של ילד יתום שאביו קפא למוות בהרים. הוא שב ונרגע כשקולה המתוק והרך של אמו עלה והסתלסל בקול גבוה, דק ורך כמו ליטוף של אם צעירה קשת יום, שהתאלמנה ופרנסת ילדיה עליה.

מזמן לזמן שלפה חנה את אלישע־חי, שטפה את אחוריו במי הנהר, ניגבה אותו והצמידה אותו לשד המלא מזן אל זן. ברכה הייתה טמונה בשדיה וככל שהתינוק הרעבתן ינק כך מעיין השפע היה הולך ומתמלא בדומה לנס פך השמן של אליהו הנביא. פטמה הכובסת נעצה עיניים בילד הרעבתן, נישקה אותו על מצחו ואמרה: "אם הילד הזה היה יכול הוא היה חולץ שד לכל אחת מהכובסות המיניקות ויונק מהן חלב־אם עד הטיפה האחרונה... אני מקווה שזה לא סימן למשיכה שלו לנשים."

"מאשאללה, מאשאללה, בלי עין רעה", הגיבו הכובסות האחרות.

משהתחיל אלישע־חי לזחול, היא קשרה לרגליו פעמונים זעירים שדנדנו ובישרו על מקום הימצאו. כשזחל בסבך קני הסוף והגומא היו צלילי הפעמונים המתרחקים מזעיקים את אמו שאצה לאסוף את התינוק הסקרן שנמשך אחר פרפר צבעוני, ציפור מצייצת וזנב לטאה. עד מהרה לימדו אותו ילדי הכובסות לשכשך ולשחות כדג במי הנהר. עד גיל שלוש עוד ינק אלישע־חי. הוא שיחק עם ילדי הכובסות, זינק לנהר בניסיון כושל לצוד בכפות ידיו הקטנות דג סורר שחמק ברח. הוא חזר צמא אל אמו, הסתער עליה ודרש לינוק משדיה: "אלישע־חי, ילד יהודי לא שותה כך סתם מבלי לברך. תחבוש את הכובע ותברך 'שהכול נהיה בדברו'". אלישע־חי בירך בקול דק וצלול, אמו השיבה אֵָמֵן נלהב, והוא ינק עד שנעצמו שמורות עיניו. במלאות לו שלוש שנים, גמלה חנה את יונק השדיים הרעבתן שאהב את שדיה כבבת עיניו ואלמלא גמלה אותו היה יונק עד שיבה טובה. הוא בכה וילל על מעשה הגזל. באין ברירה מרחה פלפל שחור על הפטמה. טעמה החריף של הפטמה המאיס עליו את שדיה והוא שתה חלב עזים מבקבוק כיאה לילד בגילו. לכבוד מאורע הגמילה התכנסה כל המשפחה לסעודה משותפת, מלווה בתיפוף של נשים על הדוֹיְרֶה, ושרו שירי גמילה בקולות גבוהים.

מולא מלמד הוזמן לטקס הגמילה, שבו נכרתה ברית בין שתי המשפחות לפיה אלישע־חי וזילפה יתארסו ויתחתנו בהגיעם לבגרות. שני התינוקות תפוחי הלחיים הולבשו מחלצות של משי וקטיפה והועמדו זה לצד זו. צלם העיר צילם אותם במצלמת עץ גדולה, כשהוא מכניס את ראשו לתוך שרוול בד שחור. ההבזק דמה להתפוצצות עזה של דינמיט. מולא מלמד הכריז שהתינוק אלישע־חי והתינוקת זילפה נועדו זה לזו ולא יוכלו להינשא לבן זוג אחר עד עולם. קללה איומה תרבוץ על מי שיפר את הנדר. אלישע־חי וזילפה הוכנסו ללול אחד והשתעשעו זה עם זו ב'משחקי אבא ואימא' לשמחתם של בני המשפחה. בפורים נהגו להלביש את אלישע־חי בבגדי חתן זעירים ואת זילפה בבגדי כלה מיניאטוריים ועטרו אותה בקישוטי זהב וכסף ובסעודת פורים התכבדו 'החתן והכלה' להגיש לקרובים ולמכרים משלוח מנות.

כשהגיע לגיל חמש הביאה אותו אמו למדרש של מולא מלמד, שהושיב את הילד היתום על ברכיו ושינן 'אלף קמץ אָה; בית קמץ בָּה'. בניגוד לבני גילו אלישע לא קלט היטב את הקריאה בסידור ובמשנה. ילדי המדרש ישבו על שטיח מאובק בשילוב רגליים והַחַ'ליִֶפֶה, עוזר המולא, היכה את תלמידיו בזרדים יבשים, שהילדים ליקטו מהסכך של הסוכה ורשמו את שמותיהם על חבילות הזרדים — כל ילד וערימת הזרדים שלו, שבהם הצליף עליו המולא או הַחַ'ליִֶפֶה. כשנשבר זרד לקח המכה זרד חדש מתוך הצרור האישי והמשיך להלקות. כל ילד קיבל את המנה היומית שלו. לפעמים היה מגיע הַחַ'לִיפֶה בבוקר מרוט עצבים ודרש שכל הילדים יפרסו את כפות ידיהם. הוא חלף על פניהם והצליף על כפות הידיים הזעירות. הוא דילג על ידיהם של ילדי עשירים שהוריהם שילמו דמי לא יחרץ. ילדי עניים שהוריהם התקשו לשלם שכר לימוד הוכו במנות כפולות ומכופלות. אלישע־חי, הילד העני, היה קרבן מזדמן של הַחַ'לִיפֶה .

"לא עשיתי כל מעשה רע היום", התלונן אלישע־חי .

"שתוק חצוף, אני מכיר אותך. אתה ילד ערמומי שמעמיד פנים של לומד תורה ומאחורי גבי אתה ממשיך במשחקים הנלוזים שלך. ילדים קוראים כבר בסידור ואתה עדיין אינך יודע צורת אות, בור ועם הארץ. ילדים יקרים, נכון שאני מקדים תרופה למכה, כנאמר חוסך שבטו שונא בנו"?

התלמידים השיבו בקול אחד: "נכון הַחַ'לִיפֶה!"

"אימא שלי אמרה שאתה מכה אותי כי אני יתום ועני. אבא שלי לא יכול להכות אותך כי הוא בקבר. כשאגדל ואהיה חזק, אני אכה את כל מי שיכה אותי", מירר אלישע־חי בבכי.

"זֶַרַע מְרִֵעִים, בָּנִיִם מַשְׁחִיִתִים", אמר הַחַ'לִיפֶה ושלף מכיס גלימתו קופסת כסף קטנה ומשך קמצוץ אבקת טבק ששאף לנחיריו ולא הפסיק להתעטש עד שהסובבים איחלו לו: רפואה וחיים! הַחַ'לִיפֶה התקרב לאלישע־חי כדי להצליף בו ממתת ידו, אך אלישע־חי, שניסה להתגונן, היכה בכף ידו של הַחַ'לִיפֶה המחזיקה בקופסת הטבק.  האבקה התעופפה לכל רוח וחדרה לעיניו של הַחַ'לִיפֶה, שהתחיל לזעוק: "בר נידה, עיוורת אותי. העיניים שלי שורפות... בן זנונים, אבא שלך הרג את עצמו בגלל המעשים הרעים שעושה אימא שלך", צרח עליו הַחַ'לִיפֶה. בעודו שוטף את עיניו הבוערות ציווה הַחַ'לִיפֶה על 'ראש בהמה' ועל 'חמור גרם', שני נערים בוגרים שראשם אטום ללימודים ושימשו כלי שרת של הַחַ'לִיפֶה, לכפות את כפות רגליו היחפות של אלישע־חי לפַאלַאַק והַחַ'לִיפֶה שעיניו עדיין בערו כשני לפידים הצליף על כפות רגליו של אלישע־חי שלוש־עשרה מלקות כמניין 'והוא רחום יכפר עוון '...

"חַ'לִיפֶה, אני כפרתך. אני מנשק את כפות ידיך ורגליך...  שאני אמות כמו אבא שלי. אל תכה אותי... די... לא אומר מילה״, וַהַח'ליִֶפֶה רק הוסיף להכותו על רגליו הבצקות .

"בֶּן־נעֲוַתַ הַמְַּרְדּוּת, רשע מזרעו של עמלק, ניסית לעוור את עיניי." לרגע היו הילדים עליזים ושמחים לאיד וברגע שני, זעקותיו קורעות הלב של אלישע־חי הכניסו לליבם פחד וחלחלה. הַחַ'לִיפֶה הירפה מהילד, שעבר את סף הכאב ורק ייבב ככלב רחוב שנרדף על ידי ילדים שוטים. כשנרגע מעט, ביקש להשתין. קשריו הותרו והוא דידה אל בית הכבוד המצחין. אלישע־חי לא חזר לכיתה. הוא ברח מן המדרש אל הנהר וציפה לחיבוק ניחומים וליטוף של האם העסוקה בכביסה. הילד דידה על רגליו הכואבות, עיניו אדומות ופניו נפוחים. כשראה את אמו נפתחו מחדש כל מעיינות תהום ואלישע־חי פצח בבכי מר.

"זה הַחַ'לִיפֶה פֶּדַרֶש בְּסוּזֶהֶ, שאביו יישרף, היכה אותי על כפות הרגליים וגם אמר עלייך מילים רעות שהצחיקו את הכיתה."

"הוא מכה ילדי עשירים?" שאלה.

"לא!"

"מדוע הוא לא מכה את ילדי העשירים?" התלוננה. "אלוהים ישפוט את הַחַ'לִיפֶה המנוול הזה שמכה ללא רחמים ילד יתום ועני. יגן אלוהים על ילדיו היתומים", אמרה וחיבקה בחום את אלישע־חי, שמצא את אושרו במימי הנהר. היום הוא הגיש מנחה לאמו דג גדול שקפץ אל מותו בגדת הנהר ועדיין פרפר בנדנודי זנב חדים. כשנרגע קצת אמר לאמו: "אני כבר למדתי מספיק... לא אלך למדרש. הוא יהרוג אותי."

"אתה תחזור למדרש ותלמד! תקבל מכות ותבקש סליחה. אני לא רוצה שהילד האהוב שלי יהיה בור ועם הארץ. כל חייו אבא שלך קרא ולמד. אם לא תלך ללמוד, אני אשב ואבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אתה רוצה אימא שלא בוכה, אימא שאין לה דמעות בעיניים"?

בעוד הם מדברים הגיע לגדת הנהר אַח'וּנְדְ, אימאם שיעי, בתחתונים תפוחים ובטורבן ירוק כדי לטבול בנהר. הוא לטש עיניים סביב ולפתע זיהה את אלישע־חי. ילד יהודי עם פיאות בצדעיים ופתילות הטלית שלו מבצבצות מתוך חולצתו. ילדי הכובסות הצביעו עליו בפני הַאַח'וּנְדְ, והכריזו 'זהו אלישע־חי. זה ילד יהודי. הוא תמיד מרמה אותנו במשחקים ואנחנו שונאים אותו'. הַאַח'וּנְדְ, איש דת שיעי, נפנף באצבע מאיימת ואמר: 'אגמור לטהר את גופי בנהר ואני מבטיח לכם שאקטול את הג'הוד הטמא הזה. 'בעוד הַאַח'וּנְדְ טובל בנהר במערומיו, אלישע־חי גנב את הגלימה, הטורבן, תחתוני השַׁרְוַוַל ונעליו של הַאַח'וּנְדְ וברח אל העיר שבין החומות. ערוותו של הַאַח'וּנְדְ נתגלתה ברבים.

עירום כביום היוולדו, יצא הַאַח'וּנְדְ מן הנהר וחיפש את בגדיו: "ילדים, אתם זוכרים איפה שמתי את הבגדים שלי?"

"זה הילד הג'וֹהוּד שגנב לך את הבגדים ואת הטורבן הירוק. הוא תמיד גונב לנו אוכל וגם מכה אותנו", צחקו ילדי הכובסות למראה הַאַח'וּנְדְ העירום. הביטו הכובסות בַאַח'וּנְדְ העירום שכרסו הגדולה משתפלת מעל מבושיו וצחקקו אל תוך כף ידן. הַאַח'וּנְדְ היה סמוק כסלק ולתדהמתו לא היה גבול."בְָּחָ'אדָאָ אוָּרָא מיקוַֹשַׁם... מוּשׁ מוֹרְדֶה... הַָרָאם זאָדֶהֶ, אני נשבע באלוהים שאהרוג אותו, עכבר מת! ממזר!"

עירום ועֶרְיָה, בגב וחזה שעירים וראש קירח, רדף הַאַח'וּנְדְ היחף אחרי אלישע־חי כדי לעשות בו שפטים על שטימא את מי הנהר וגנב את בגדיו. אלישע־חי קל הרגליים רץ לפני הַאַח'וּנְדְ הזועף והמתנשף,  שלא פסק מלקלל ומלחרף את היהודים, המטמאים את אדמת אפגניסטן, לקול צחוקם של בעלי הדוכנים בשוק שלגלגו על הַאַח'וּנְדְ העירום. הם סובבו אצבע על צדע כרוצים לומר: 'הַאַח'וּנְדְ השתגע'. כף ידו מכסה את מבושיו ופיו מלא גידופים. חנה נטשה את הכביסה ורצה בעקבות הַאַח'וּנְדְ השיעי כדי להציל את בנה מידיו. אלישע־חי הגיע במרוצה אל בין חומות העיר, נכנס לשער 'עראק' והַאַח'וּנְדְ, נושף ושואף כמפוח, רץ בעקבותיו מחרף ומגדף כמוכה אמוק: "היום אני אהרוג את הג'והוד הקטן והטמא הזה. נחש יהודי קטן סופו שיהיה נחש גדול."

אלישע־חי טיפס בזריזות על אחד הגגות וממנו דילג מגג לגג עד שהגיע לשכונת היהודים. אל הַאַח'וּנְדְ הצטרפו פרחחי רחוב שהסיתו אותוְ ודרשו ממנו לסקול את הילד היהודי ולהחזיר לעצמו את בגדיו .

אלישע־חי היה זריז מן הַאַח'וּנְדְ ומרודפיו גם יחד. הוא הצליח להערים עליו ולחמוק למרתף הבית, שם ניסה להשיב את נשימתו שנעתקה ולהרגיע את דפיקות הלב המואצות. גופו להט כאילו שהה שעה ארוכה בחדר זיעה בחמאם. האוויר הקר והלח במרתף עורר אותו לחיים. זה היה הרגע שבו החליט לברוח לעולם שבו תלמיד המדרש לא נרדף על־ידי הַחַ'לִיפֶה וַאַח'וּנְדְ שיעי לא מבקש לסקול ילד יהודי. הוא חלם שיום אחד יגיע על כנפי הסִימוְֹרְג לארץ רחוקה, שבה הילדים שמחים ולא פוחדים מהצל של עצמם.

"הלב שלי, לב של אימא", אמרה חנה, "אני מאמינה שאלישע־חי יידע להסתדר בחיים ואולי לא יזדקק לחסדי אחרים. ראיתם איך בפורים האחרון בנה בובת קש גדולה והלביש אותה בבגדי הַאַח'וּנְדְ. אסף גזרי עצים ומכר את הזכות להדליק את המדורה ולשרוף את הַאַח'וּנְדְ ימח שמו. הוא לא קיבל הרבה כסף, אבל ילד ששורף את האויבים שלו ומרוויח על זה כסף יכול להצליח בחיים או לאבד את הראש שלו."

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם", אמר נוריאל, "כל הילדים מקבלים מכות ולא חושבים לברוח מהלימודים. אני קיבלתי פאלאק על כפות הרגליים, בכיתי בשקט ולא ברחתי מהלימודים. שהעם הארץ הזה יקבל מכות ויישב בשקט."

גילו הצעיר של אלישע־חי לא אפשר לו להגשים את חלומותיו. היה עליו להמתין עוד כמה שנים. סבתו ביבי ג׳וַֹבַר, אמו ואחיותיו הזכירו לו בוקר וערב כי זילפה נועדה להיות אשתו. ככל שדשו בנושא האירוסין שאין מנוס ממנו, כן דחק את הנושא המכאיב הזה מלבו וממחשבותיו. כשנתקל במקרה בזילפה ,ששיגרה לעברו מבט אוהב, חש דחייה וריחוק וברח על נפשו. בשכבו על מיטתו היה מחבל תחבולות כיצד לחמוק מן הגורל שנגזר עליו. הוא חשב על רעיון שיכה את המשפחה כולה בהלם. לבו לרגע רעד וברגע שני צחק בינו לבין עצמו:

"אני עוד אראה לכם מיהו אלישע־חי. אני הילד שגנב את בגדיו של הַאַח'וּנְדְ וגרם לו להסתובב עם תחת חשוף בחוצות הֶַרַאת. אומרים שמאז הַאַח'וּנְדְ מסתתר במסגד מרוב בושה ולא מראה את פניו. אני הילד שכמעט עיוורתי את עיניו של הַחַ'לִיפֶה, שמאז הוא מתרחק ממני כמו מפגע רע."

 

טואול - בניית אתרים