מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
העיר שלי /מוחמד נגויב תאופיק מערבית ראובן שבת


העיר הקטנה שלי  נמצאת על  הדלתא של הנילוס. זה מקום שלו מאוד , שבו אפשר לשמוע את אנחות הרוח. רוב תושביה הם או חקלאים או עובדים במטוויות הכותנה. העיר, שהיא עיר הבירה של המחוז, הכולל גם  כמה כפרים, ידועה כבעלת משמעות פוליטית בעברה. יש בה  כמה בתי ספר ומבני ממשל, וגבולותיה נושקים לאזור כפרי, שבו מתפתלים ציפורים וציפורים  אלו באלו , כמעט כמו הזין עם התחת של התחת. כאשר בין לבין אפשר לשמוע את נהמות הגמלים, מעורבים בצעקות של הרוכלים ברחובות שלה. המקומיים הם אנשים טובי-נפש, שלוקחים את החיים איך שהם ולא  מתעסקים בשום דבר יותר. היחס הכללי של "מחר-מחר-הוא -מה-לא-יכול-לעשות-היום" מאט את  קצב החיים. אפילו השיחות מתקיימות ללא הרבה  מאמץ, עד שכמעט נדמה שהן לא יפסיקו לעולם. דרכיהם הם  חסרי דאגות בהחלט מעוררי קנאה. מאידך, לעולם כמדומה,אין בעיה הנחשבת כקשורה מדי לפתרון.

כולם שבו  מעבודתם בדיוק לזמן ארוחת הערב , ובנקודה זו הם מתכנסים סביב שולחן גדול כדי ליהנות מהמזון המעולה שהנשים בישלו יחד. לאחר  ברכת "תודה לאל", על כל מה הוא אללה  העניק להם, הם הולכים לישון. והם תמיד ישנים בלילה. לא משנה אפילו אם ישנם נביחות  כלבים  שבהם מטפלים עם סבלנות וסבלנות רבה, כי הם יודעים  בוודאות כי לשכניהם יש "הגב שלהם" והם יהיו שם  בשבילם לא משנה מה יקרה כי שום נושא לא צריך להילקח כל כך ברצינות כי זה עלול לאיים על היחסים המתוחים ממילא בין השכנים.

בחורף, אנשים לוקחים חלק בתחרויות  החלקה על בוץ. הבוץ, אשר  מסודר בקפידה מראש, מתחיל להתפורר  ברגע שהוא מונח  על הכבישים בגלל כמות  החום שהם סופגים במהלך היום . וכך זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם כאשר המתמודדים על מדליית הזהב מחכים בתור ומקווים בכל ליבם כי הצופים בהם יזכרו אותם.

באחד מלילות החורף הקרים האלה - הבוץ כמעט יבש כבר, הילדים השליכו  אבנים על מנורות הרחוב . הווטרינר של העיר הקטנה הגיע לרפת של אחד החקלאים. הפרה שלו  שהייתה מקור ההכנסה העיקרי שלו – נדבקה במחלה, ולא הייתה מסוגלת לקום ממקומה, ביומיים האחרונים.הווטרינר מדד את חומה, ולאחר רגע של בדיקה, משך את האיכר הצידה, כמו ניסה להימנע מלהישמע על ידי הפרה:

"אם תתעורר מחר בבוקר ומצבה של הפרה לא תשתפר, תטבח אותה ותמכור את הבשר, לפני שהוא יבאיש ולא יוותר לך מאום."

האיכר שאל בעיניים דומעות, "האם באמת אין מה לעשות כדי להציל אותה?"

הווטרינר נד בראשו. האיכר היה ממוטט וכואב .

אבל מה ששניהם לא ידעו היה, שבעוד שהפרה שכבה  בחושך  ממתינה בעצב לגורלה העגום, הכבשים שמעו הכול. ברגע שהיום עלה , הם הלכו להזהיר את הפרה על מה שעלול לקרות לה, אם לא תראה סימני התאוששות בזריחה למחרת בבוקר. אחרי הכל, הפרה תמיד הייתה אדיבה אליהם והם ידעו שהיא עייפה בעיקר מהעבודה קשה כל כך. הפרה הודתה להם על כך  ועמדה מיד על רגליה . תאבונה חזר אליה  היא טרפה ברעבתנות  כל מה שהצליחה  לאכול מסביבה ולגמה עד תום משוקת המים.

בבוקר הלך האיכר לבדוק את הפרה ומצא אותה עומדת ומזדקפת. היא אכלה את כל האוכל ושתתה את כל השוקת. הוא קפץ משמחה ושבח את אללה:

"הו אלוהים, תן לי להחזיר לך על נדיבותך עם הצעה זו: אני אלך  לשחוט את הכבשים להאכיל את העניים עם בשרם הדשן".

 * מוחמד נגויב תאופיק חסן מטר-סופר מצרי. כתב רומנים, קבצי סיפורים, מדע בדיוני, כתיבתו מאופיינת בחידתיות , מסתורין. זכה במספר פרסים ספרותיים יוקרתיים.

טואול - בניית אתרים