מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
שבירת החרם על אוריאל דה קוסטה/
מרים דובי -חזן

 

לנסוע במכוניתי מרעננה לתל-אביב, במשך שעה אחת! זאת ההמולה של הבוקר. עוברות וחולקות אתי את הכביש, עשרות אלפי מכוניות שבכל אחת יש רק נהג או נהגת אחת. הרדיו פועל,  ובקיץ הזה הבלונים מהשכנים בעזה מרחפים באוויר ושורפים את האדמות והחורשות שבנגב.

כן אלה הם החיים בחודשי הקיץ הלוהטים והלחים בארץ ישראל.

כאילו הרוח והנפש נעלמים ברגע שהגלגלים כובשים את האספלט והדלק הוא המנצח על כולם.

אבל בכל זאת אני שואלת - איפה הרוח האנושית בכל ההמולה הזאת, לאן נעלמה?

היא לא נוכחת בטלפון הנייד שמדי פעם משמיע את עצמו כי הוא נוסע אתי, טרמפיסט קבוע, כאילו נשוי אתי ללא אפשרות של גירושין. מי מתגרש מהמכשיר הנייד ומהמספר שלו? להיפך אני משלמת לו את דמי הנסיעה.

בעצם כל יום אני מין רובוט שמתיישב במכונית ונוסע חמישה קילומטרים לשעה כדי להגיע ללקוח.

ורק אז מתחיל המגע האנושי. הפגישה הראשונה אצל לקוח חדש מרגשת אותי כל פעם מחדש.  יושב וממתין לי אדם שחי כבר 86 ועכשיו הוא בשל כדי לספר לי את סיפור חייו.

הרוח והנפש חוזרים אלי מיד ואני מתיישבת  מולו ומסתכלת עליו.

הלהבה הבוערת בשתי עיניו מדליקה אותי, המרחקים של ההיסטוריה מתקרבים אלי במהירויות של אלפי קילומטרים לשעה.

ידיו רועדות הוא נרעש ונרגש. אני שואלת, "מה שמך, או איך קראו לך בעת שנולדת?"

"יצחק, על שם סבי".

"ואיפה נולדת?" אותם רגעים אני חוזרת אתו בזמן ונמצאת יחד עמו באחד הבתים ברובע היהודי בחלאב (היום קרוב לוודאי כבר לא קיים) ושומעת את הקריאות והצעקות של אמו בעת לידתו.

זהו הבן הבכור של שמעון ורוזה ואין ספק שיקבל את שמו של סבא יצחק שהוא עדיין חי וקיים.

"ומה שם המשפחה?" אני שואלת לאחר שחוויתי את לידתו.

"דקוסטינה".

"מה, אתה צאצא של אוריאל דה קוסטה אחד הפילוסופים היהודים המפורסמים ביותר?"

"כן, כך סופר לי כבר בהיותי ילד קטן. דמו זורם בעורקיי."

אני מביטה בפניו של יצחק, ופתאום אנחנו לא בשנת 2018 אלא אני חוזרת במנהרת הזמן לאמסטרדם, מקום לידתי.

"אתה יודע כמה ההיסטוריה של העם היהודי מסיעה אותנו למרחקים ולמקומות מרוחקים?

הנה אני יושבת עם אדם שהזמין אותי במיוחד כדי לספר את סיפור חייו ועכשיו אני בולעת ומתאמתת עם אחד הזיכרונות הממשיים והקשים שחוויתי בילדותי.

אבל אסור לי כרגע להתמסר לזיכרונותיי האכזריים, אותם זכרונות של הקהילה היהודית באמסטרדם. ובכוח אני מתנתקת וממשיכה לשהות בחלאב.

רק בלילה חלמתי על הסף של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם. סף מיוחד ולדעתי יותר חשוב מכל המבנה המפואר.

חמישה עשר תלמידים, כולם שורדי שואה שנולדו בהולנד בשנת 1945 מקשיבים למורה שמדבר על ההיסטוריה של יהדות אמסטרדם. השיטות הפדגוגיות הן פשוטות, כי גם הוא ניצול שואה ונוהג להכות אותנו בלי שום מעצורים.

"כן, אוריאל דה קוסטה כמו ברוך שפינוזה, התנגדו לשלטון של הרבנים, אז זה היה משהו מאד פשוט." עם חיוך על שפתיו הוא מסביר לנו את המשמעות של הטלת חרם.

ישבנו על הספסלים מרותקים כי הרגשנו שהוא מבשל לנו טריק כמו תמיד.

"החרם הזה היה כה חמור שאסור היה לשוחח אתו, לבוא אתו במגע, אפילו שאמו מתה לא רצו לקבור אותה אלא הקהילה החליטה לשרוף את גופה."

שקט שורר בכיתה ואנחנו דרוכים לבאות.

"אז אחרי שבע שנים אוריאל דה קוסטה נשבר ואז הוא התחנן לפני הרבנים של אמסטרדם שיבטלו את החרם נגדו."

נשמנו לרווחה טוב, אז החרם נגמר הכול חוזר לקדמותו.

"כן, ואתם יודעים ואיך מבטלים את החרם?"

שקט שורר בכיתה כי שוב אנחנו במתח לבאות.

"מרים, בואי הנה!"

אני נשארתי במקומי, עצבנית וחוששת.

המורה מתקרב, עיניו מסתכלות עלי ואני מכירה את הכעס שלו. האמת שאני מפחדת ממנו.

מיד אני קמה ונעמדת לפני שולחנו.

"בואי לכאן, עכשיו תשכבי על הרצפה"

לבי דופק במהירות, מה הוא רוצה ממני, מה יעשה לי?

הוא מתקרב אלי ולוחץ על כתפי. "לרדת ולשכב", זאת לא בקשה זאת פקודה.

ואז כאשר אני שוכבת וריח הקרשים מעץ  נכנס לאפי. הוא מצווה לשאר התלמידים לקום ולהתקרב אלי.

"הנה  אוריאל דה קוסטה שוכב עכשיו על סף בית הכנסת, כך היה אז. הרבנים דרשו ותבעו שהמתפללים יעברו וידרכו עליו, כך התירו את החרם בבית הכנסת באמסטרדם בשנת 1640. עכשיו זה תורכם לחזור על הטקס שתבינו."

שנים רבות אחרי המעשה האכזרי הזה ואני אז בת 11 נודע לי שאוריאל דה קוסטה התאבד זמן קצר אחרי ביטול החרם."

הזיכרון הוא דבר מפליא ביותר.

 חלפו 62 שנה ושכחתי את המעשה המכפיש של המורה להחיות את ההיסטוריה בצורה הכי מוחשית שאפשר.

ועוד משהו.

 לפני כמה חודשים ביקרתי באמסטרדם ונכנסתי שוב לבית הכנסת הפורטוגזי היפה והמרשים. עמדתי כמה רגעים לפני הסף וחשבתי דווקא על ברוך שפינוזה שעבר ניסיון דומה של שבירת החרם נגדו.

אבל רק אחרי ששמעתי את השם אוריאל דה קוסטה נזכרתי שוב במקרה המחריד לחוות על בשרי את שבירת החרם.

רק נותר לי לצטט עכשיו את ויליאם שייקספיר:

What"s in a name?

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים