מנוי לפורטל בכיוון הרוח


פרק מספר:
מועדון המעריצים של ד"ר פיקל/ עמרי מועלם 


“היום הראשון של האביב”, בישרו כותרות

העיתונים והציגו תמונות של עצים פורחים.

הוא קיפל את העיתון והשליך אותו לפח לפני

שירד בתחנה, וכמו בכל בוקר החל לעשות את

דרכו לעבר בניין המערכת.

כרגיל הקפיד לברך את מוכר הנקניקיות, שעמד

דרך קבע בפינה, ואת השוער בכניסה לבניין.

כשנכנס פנה לשולחן ששימש אותו בקביעות

לכתיבה, התיישב וחיכה שהעורך יקרא לו

ויטיל עליו את המשימה היומית.

כבר חמש שנים שהוא במערכת, ועדיין לא

נמצא לו מדור קבוע שבו יוכל לעסוק.

היום, חשב לעצמו, היום אני דורש ממנו שייתן

לי אחריות על תחום מסוים, הגיע הזמן שייקחו

אותי ברצינות. אני צריך את איכות הסביבה

ומזג האוויר. מאז התפטר ג’ימי ואיש לא מילא

את מקומו אני היחיד שפנוי. מצד שני אם

אדרוש את זה, אולי זה ייחשב חוסר כבוד כלפי

העורך. במחשבה שנייה, יותר טוב שאבקש.

פתאום צלצל הטלפון. המזכירה של העורך

הזמינה אותו להגיע למשרדו.

הוא הניח את השפופרת ומיהר למשרד העורך.

לפני שהספיק לומר משהו אמר העורך תוך כדי

שהוא מוצץ סיגר כבוי: “בחור צעיר, החלטתי

לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך, מהיום מזג

האוויר ואיכות הסביבה באחריותך. טוב. אין לי

עכשיו זמן לדיבורים, אני מתכונן לפגישה עם

הראשים הגדולים. בינתיים אני צריך ממך עוד

היום שלוש מאות מילים. הדלת באותו המקום

שנכנסת ממנו, אז אתה יודע מהיכן לצאת”.

את חפציו העביר מיד לשולחנו לשעבר של

ג’ימי. הוא הדליק את המחשב וחיכה.

“ברכותיי על המינוי”, נשמע קול מאחוריו.

הוא סובב את ראשו. לורה, הכתבת לענייני

בריאות, שיודעת הכול לפני כולם, עמדה שם.

מעבר לכתפה הימנית של לורה הגיח ג’ון,

כתב הספורט. “הנה האיש ששמו ארוך יותר

מהרזומה שלו. הנה זה שעומד לעסוק בתחום

שלא מעניין איש ושהדבר הכי מלהיב בו הוא

מהירות הרוח וגובה הגלים”.

הוא הודה ללורה, התעלם מג’ון ושקע בצג

המחשב, מנסה לדלות משלל המידע משהו

רלוונטי לכתבה ראויה.

מבלי שהרגיש הגיע זמן ארוחת הצהריים. הוא

ירד לדוכן הנקניקיות והמתין לתורו.

הסלולרי צלצל. על הצג הופיע שמו של העורך.

לרגע התלבט אם לענות ולבסוף החליט לענות.

“בחור צעיר”, אמר העורך, “כרגע יצאתי משיחת

הנהלה. הוחלט שאתה מועבר מתפקידך ככתב

לאיכות הסביבה ומזג האוויר. ההנהלה רוצה

להודות לך על עבודתך ומוקירה את תרומתך,

ולכן הוחלט שמהיום תהיה כתב לעניינים

מיוחדים. כמו כן, לא תידרש לבוא כל יום

למערכת, אלא תחכה בביתך למשימות שאטיל

עליך מדי פעם בפעם. אה, כן, אנו נשלם לך

לפי סיפור”.

השיחה נותקה. הוא התיישב על הספסל ליד

הדוכן והסתכל אל הרחוב בלי מטרה. זאת

הפעם הרביעית שעושים לי את זה, חשב

לעצמו, בטח הם נתנו את התפקיד לאיזו

בלונדינית עם שדיים גדולים וקשרים. בעצם,

לא חייבים קשרים, מספיק שדיים גדולים.

זאת בטח ההיא שהסתובבה לפני כמה ימים

במשרד עם הפרצוף שנראה כמו פרסומת

גרועה לניתוחים פלסטיים, זו שחייכה לכל

הכיוונים חיוך פלסטיק. רק אנשים מזויפים

מצליחים היום, המשיך לחשוב וליטף לעצמו

את הכרס.

ואז קם לאכול נקניקייה.

לאחר שגמר לאכול הלך לבניין המערכת, שם

קיווה לערוך שיחה קצרה עם העורך.

אך עוד לפני שהספיק לעבור את השומר

בכניסה, נשמע מאחוריו קול מוכר. “בחור

צעיר, אין טעם שתיכנס. לך הביתה, אני כבר

אדבר איתך בהמשך”.

הוא סובב את ראשו למול העורך שהתנשף

בכבדות. בזווית פיו נחה טיפת רוטב לבנה. הוא

החליט שלא להעיר לעורך, ורק חשב: מגיע לו.

עכשיו נראה אותו עומד כך מול הבלונדינית.

והעורך עקף אותו בדרך לתוך הבניין.

לאחר שאסף את חפציו חזר לביתו, נשכב

על המיטה ובהה בתקרה במשך ארבעה ימים

בתקווה שתקרוס ותציל אותו מהסיוט שנקרא

חייו.

כשהבין שכנראה זה לא יקרה סיגל לעצמו סדר

יום. רביצה מול הטלוויזיה וצפייה בסרטים

מצוירים, וניזון מקופסאות מנה חמה.

יום אחד, בעודו רובץ על הספה, קערת דגנים

על בטנו, צלצל הטלפון.

מן העבר השני נשמע קול מוכר.

“בחור צעיר, יש לי משימה בשבילך, אתה

מתרגש? לא משנה. בקיצור, אתה נוסע

ללקרדה. אין זמן לבזבז ואתה צריך לצאת

עכשיו”.

“לקרדה?”, הוא ענה, “איפה זה? מה יש שם?”.

“התחלת לענות? יפה לך. אבל אין לנו זמן

לקשקש עכשיו. סע לשם, אומרים שקורים

שם דברים מעניינים, אני רוצה כל יום לפחות

מאתיים מילים. אל תאכזב אותי. היֵה שלום”.

והשיחה נותקה.

הוא ישב על הספה, גירד בראשו וניסה להבין

מה קרה. ואז החליט להתקשר לג’ימי, הכתב

הקודם לענייני מזג אוויר וסביבה, ולשאול

בעצתו.

הוא חייג, בירך את ג’ימי לשלום ושאל, “איך

אני מגיע ללקרדה מכאן?”.

“אה, זה קל. קח קו מספר 48 , סע אתו עד

התחנה האחרונה, שם תמצא את הקו אל

לקרדה. דרך אגב, מה יש לך לעשות שם?”.

“קיבלתי משימה לסקר את מה שקורה שם.

אומרים שקורים שם דברים מעניינים”.

ג’ימי צחק, “כולם משוגעים שם. זה בקצה

הארץ, חם שם, סופות אבק ומשוגעים, זה מה

שיש שם. כמו שאני מכיר אותך, אחרי יום אחד

ואפילו פחות תרצה לחזור. בכל מקרה, שיהיה

לך בהצלחה ודבר איתי כשתחזור”.

הוא החל לארוז מזוודה, מכשיר הקלטה ומכונת

כתיבה ניידת. תמיד חשב שעיתונאי רציני חייב

לעבוד במכונת כתיבה. מחשב? לאנשים לא

רציניים. הוא לקח את מצלמת המינולטה שלו

ויצא לתחנה המרכזית, שם עלה על קו 48 .

עמרי מועלם 11

כעבור ארבע שעות ואין־ספור תחנות הגיע

האוטובוס לתחנה האחרונה. חניון דרכים

מאובק. הוא ירד והחל לחפש את האוטובוס

ללקרדה. הוא שאל את כל מי שנקרה בדרכו

מהיכן יוצא האוטובוס ללקרדה, אך ללא הועיל.

הוא ניסה את מזלו אצל מוכר הכרטיסים, אך

זה רק משך בכתפיו. החליט להסתובב במתחם,

אולי יתמזל מזלו. לבסוף, לאחר שסקר את רוב

המתחם, הבחין באוטובוס ישן שלצידו ישב

איש עם מקטרת תחובה בפיו בוהה בחלל.

הוא ניגש אליו, “סליחה, אדוני, אולי אתה יודע

מהיכן יוצא האוטובוס ללקרדה?”.

האיש בחן אותו מכף רגל ועד ראש והמשיך

למצוץ את המקטרת ולשתוק.

“סליחה, זה האוטובוס ללקרדה?”, שאל

בעקשנות.

האיש הביט לתוך עיניו וענה, “עזוב, זה לא

בשבילך, אתה לא מוכן לזה”.

“לאן מגיע האוטובוס הזה?”, הוא כבר איבד

את סבלנותו.

 “עזוב”, הגיעה התשובה, “כולם משוגעים שם,

זה לא בשבילך, אתה נורמלי מדי”.

הוא הצליח להתעלם, “כמה עולה כרטיס?”.

“יקר מדי. אמרתי לך שאתה בכיוון הלא-נכון”.

“אבל אני צריך להגיע ללקרדה איתך או

בלעדיך”.

“כמה אתה מוכן לשלם?”.

“כמה שצריך”.

“מאה דולר”.

“זה הרבה מדי, אין לי”.

“אמרתי לך שאין לך מה לחפש שם, המקום

הזה גדול עליך”.

“קח עשרים ושעון זהב”, הוא אמר בייאוש.

האיש בחן את הכסף, אחר כך את השעון

ולבסוף פסק: “הכסף בסדר, השעון בקושי

שעון”.

האיש החזיר את השעון, “אני מרגיש היום

מספיק נדיב כדי לתת לך לעלות. הרווחת את

הכרטיס. נצא כשאגמור לעשן”.

* עמרי מועלם-סופר.

טואול - בניית אתרים