מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 

 
מאמר:
חמישה שירי  עורבים  / אמוץ דפני

 

 
צילום: שוקי חלד 

   קיימות ציפורים רבות שכדי לראותן ולעקוב אחריהן יש לחכות למקרה נדיר או לתצפית מתוכננת היטב. צפרים אחרות מכריזות על עצם קיומן ובעצם מפקיעות את המרחב הציבורי והווקלי עוד לפני שפקחנו עין ועד רדת החשכה. העורבים נמנים על המחלקה השנייה והשתלטנית ולמעשה אין יום ללא פגישה כזו או אחרת עם עורב כלשהו. גם אם נשארת ספון בביתך, צריחתו  תזכיר לך את נוכחותו הסמויה מהעין אך לא מהאוזן.

 

    העורב הוא אורח נפוץ בכתבים ובספרות החל מסיפורי המקרא, התלמוד, במשלים קדמוניים וכלה בשפע סיפורי עם ובשירה. מלים רבות נכתבו אודות הסמליות שבהופעת העורב במציאות ובחלומות. משמעות צבעו השחור, קולו, התנהגותו החברתית,  תבונתו ועורמתו משכו את תשומת לב האדם מקדמת דנא. אחד החוקרים סיכם נושא זה  בכותבו:"העורבים דורשים תשומת לב. כאשר הם עפים, גם הם וגם אנחנו עוקבים זה אחר זה. כאשר הם קוראים אנחנו מקשיבים. כאשר הם נקרים בדרכנו אנחנו  מצפים  ליחסי גומלין מופלאים".

 ברשימה זו אביע את התייחסותי האישית אל העורבים, הן באותם המקרים שהם פלשו לתחום הפרטי שלי והן כאשר חדרתי אני אל תחום המחיה שלהם.

 

                                                *                                    

באחת האזכרות המשפחתיות, עודי מנסה לומר קדיש לבל יבגוד בי קולי ובהצפה עצומה של כאב, נשמע קולו של העורב בבית הקברות. ממש  איני יכול לסלוח לו על שברגע קשה זה הוא הוסיף לי על הנטל הכבד ממילא.

 

עוֹרֵב עַל בְּרוֹשׁ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

 

הַבְּרוֹשׁ –

שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבֵל

מַעֲבִיר תְּפִלָּה יְרוּקָה

 וּלְשַׁד חַיִּים

מְפַכֶּה בְּצַמָרוֹת.

 

עוֹרֵב-

מַלְאָךְ אָפֵל

דַּרְכֵי שְׁאוֹל

מְבַכֶּה

בִּכְנָפַיִים שְׁבוּרוֹת.

 

תְּפִילַּת אֵל

מָלֵא רַחֲמִים

סוֹלַחַת לְחַיִּים וְלַמֵּתִים

עַל שִׁכְחָה

וְלִקּוּי מְאוֹרוֹת.

 

עוֹרֵב קָרָא

קְרִיעָה

מֵעַל הַבְּרוֹשׁ

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

 

("היום הארוך בשנה" (2008), הר-יער, עמ' 107)

 

 

ולאחר שנה באותו מקום באירוע האזכרה. אותו העץ היה עמוס  בסיעת עורבים רעשניים שנדמה היה לי כאילו מחכים הם לשעתי ומזכירים לי את זמניות קיומי.

 

עוֹרְבִים

 

מְלוֹא עוֹרְבִים

הָעֵץ  שָׁרַץ,

קוֹלוֹת צוֹרְבִים

מוֹדִיעִים

לַמָּחוֹג

הַהוֹלֵךְ וָרָץ:

סוֹלְלוֹת אוֹרְבִים

טֶרֶם נָחוֹג

וְדִין נֶחֱרַץ.

("היום הארוך בשנה" (2008 ), עמ' 108 )

 

 

 

העורבים "רדפו" אחרי גם הרחק מגבולות ישראל...

 

בֵּית הַקְּבָרוֹת הַהוֹלַנְדִּי בְּקוֹצִ'ין

 

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַהוֹלַנְדִּי

בְּקוֹצִ'ין

הַרְבֵּה שָׁנִים

לֹא נִשְׁמַע קוֹל בּוֹכֶה,

הַטַּחַב מָחָה שֵׁמוֹת

וְאֵין מוֹחֶה.

אֵין לְבִקּוּר מְצַפֶּה

רֹעַ צְרִיחַת הָעוֹרְבִים

אֵינוֹ מַרְפֶּה.

                                         

                                                         *

מכל הציפורים המלוות את  מגורי האדם: דרור, יונה, צוצלת ,יונק הדבש, סנונית  ואחרות,  רק העורב מגלה בנו עניין של ממש ועוקב אחרינו ואחר מעשינו. תשומת לב זו עשויה להתבטא בגניבת  חפצים מבריקים ("העורב הלקחן" של ג'ואקינו רוסיני), במעקב היכן מוטמנים מחסני המזון ודרכי הגישה  אליהם. העורב מחכים לפלוש לממגורות, גינות (לא לחינם מכונה הדחליל באנגלית scarecrow  שמשמעו "מפחיד העורבים"), פחי האשפה  ומקנח בגניבות משלל הצייד והדייג.  כן ידוע העורב  ביכולתו לזהות בני אדם מסוימים ובנקמנותו בהם על  פגיעה בגוזליו או בקינו.

 

תַּלְמִידֵנוּ הָעוֹרֵב

 

קָרָאתִי בְּסֵפֶר

"הָעוֹרֵב בְּתַרְבּוּת הָעַמִים":

"זוֹ הַצִּפּוֹר הַיְּחִידָה

בְּמִשְׁכְּנוֹת הָאָדָם

הָעוֹקֶבֶת אַחֲרֵינוּ לִפְעָמִים".

הַנַּקָּר עָסוּק

בִּקְדִיחַת מִנְהָרָה,

הַדְּרוֹר חוֹטֵף

כָּל פֵּרוּר בִּמְהֵרָה,

הַיּוֹנָה רָבָה בַּכִּכָּר

בְּלַהֲקוֹת,

הָעוֹרְבָנִי חוֹמֵד

פִּסּוֹת מַבְרִיקוֹת –

 

אֲנַחְנוּ לָהֶם תַּפְאוּרָה.

 

עוֹרֵב, עוֹרֵב

צוֹפֶה עַל אוֹיֵב

נוֹטֵר נְקָמָה בִּמְהֵרָה.

הָיִינוּ מוֹרִים טוֹבִים

לִמַּדְנוּ אוֹתְךָ

לִהְיוֹת אוֹרֵב.

                                                           *

 

ברוב ערי הנמל, במיוחד כאלו המצטיינות בצי דייג, השחפים הם סימן היכר הן במעופם  הקשתי המיוחד והן בקולם הצורמני ההולך למרחוק. צבעיהם הלבנים-אפורים, מריבותיהם הקולניות, "שמחת החיים" שלהם והשמירה על עמדות תצפית מעניקים נופך ייחודי השמור רק לערים שכאלו.

בעשרות השנים האחרונות קיימת התפשטות אגרסיבית של עורבים ברחבי העולם ובמקרים רבים הם דוחקים  מיני צפרים מקומיות. כך אפשר למצוא עיר נמל ללא הנשמה היתרה שמעניק לה לובן השחפים עקב שחור העורבים.

  צילום: אמוץ דפני 

עִיר שְׁחוֹרָה

 

בִּנְמַל  הַדַּיִג

בְּעִיר וִיזָאג

בְּמִפְרָץ בֶּנְגָּל

הַרְרֵי דָּגִים כְּסוּפִים

בָּרְצִיפִים

וְסִיעוֹת עוֹרְבִים

גַּל אַחֲרֵי גַּל.

 

לְאָן נֶעֶלְמוּ כָּל הַשְּׁחָפִים?

עָנְתָה זְקֵנָה אַחַת

קְמוּטָה כְּרֶשֶׁת

"בְּעִיר שְׁחוֹרָה

עֲמוּסַת כְּשָׁפִים,

גַּם צִפֳּרִים לְבָנוֹת

עָיְפוּ מִגֶּשֶׁת"

("זרימת הרקפות" (2014), עולם חדש, עמ' 83)

                                                   *

בעוד רוב  מיני  העורבים  אפורים  שחורים ומאיימים, עורב הנחלים מצטיין בזנב ארוך ומפואר המקל על זיהויו המיידי. הוא מצטיין בחוכמתו הרבה (יש חוקרים הטוענים שזו לא נופלת מזו של השימפנזה), בשובבות הליכותיו (כמו הטרדת חתולים) ובחוסר  פחד מבני האדם (בעיקר בסביבה עירונית). לעתים נדמה שהוא בוחן אותנו ממקום תצפית בטוח  בראש העץ...

 

עוֹרֵב הַנַּחַל

 

עוֹרֵב הַנַּחַל

בִּזְנָבוֹ הַסַּסְגּוֹנִי

מְלַהֵג בְּצַמֶּרֶת

עַרְמוֹנִית הַסּוּסִים

לְיַד מְלוֹן

הַנְּסִיכָה סוֹפִיָּה

בְּבַרְצֶלוֹנָה.

הַצִּפּוֹר נָכְרִיָּה,

הָעֵץ אֵינוֹ

נוֹף יַלְדוּתִי,

אֵין בְּאַרְצֵנוּ

בְּנוֹת מַלְכוּת

וְהָעִיר זָרָה.

עוֹרֵב חַד-עַיִן

בִּי הִבְחִין

וְלִי קָרָא.

("זמן עלה"  (2011) , עתון 77, עמ' 85) 

 

 

 

טואול - בניית אתרים