מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
סיפור על מונידאל ומילואים
/ צדוק עלון


במילואים, ביום הראשון מתבצע תדריך. יושבים כל החיילים שהגיעו רק היום מהבית. אם חורף אז שיא הקור בחדר, אם קיץ – שיא החום, והמזגנים רק מרעישים. מלפנים פלקט ענק ועליו נוהל קיום התדריך וסדר הדוברים. בדרך כלל זה כך – הקמב"ץ, קצין הגמ"ר, קצין אג"ם, קצמ"ר, קצר"פ, קצק"ש, קצא"פ, קצב"ט, עוד כמה קצכרטט"ים ולבסוף המח"ט.

ראשון עולה הקמב"ץ ונושא את נאומו; אחריו עולה קצין הגמ"ר ואומר בדיוק אותו דבר שאמר הקמב"ץ; עולה קצין אג"מ ואומר בדיוק את מה שאמרו שני קודמיו.

וכך ממשיך העניין. בגלל שתמיד חסר אחד מן הדוברים, במקרה שלנו זה למשל הקצר"פ, אז קודמו בסדר הדוברים – הקצמ"ר (מצוחצח ומהודר-משהו) – לאחר שחזר בשמו על דברי כל קודמיו, מכריז בחגיגיות כי לפי סדר הדוברים צריך עכשיו לעלות הקצר"פ אבל מחמת שהקצר"פ איננו אזי הוא יישא את דברי הקצר"פ. וכאן הוא חוזר בשמו של הקצר"פ על אותם דברים בדיוק שהוא נשא לפני כרגע כקצמ"ר, אותם דברים שכל קודמיו נשאו.

לבסוף עולה המח"ט (רובהו חגור מאחוריו, כובע העבודה מונח היטב על ראשו ויש לו שפם של עובדי אדמה, כי בדרך כלל הוא מילואימניק מאחד העמקים בצפון) והוא מגדיל לעשות. ראשית הוא מבקש בפקודה מהרס"ר משה (ששמו משה דויד או דויד משה) לכבות את המזגנים "כי הם רק מרעישים ובכלל לא מקררים". בעוד הרס"ר רומז בעינו לנהג החטיבתי (חיים יוסף?) שיסייע בידו, והוא מנסה למלא בחשיבות אחר הבקשה ומחפש אחר המתג (חיפוש שלא יסתיים עד תום התדריך), מבקש המח"ט בפקודה מכולם להתעורר ולהתיישר במקום מושבם (הלוא הם הספסלים חסרי המשענת לגב, שכולם התפתלו בישיבה בהם עד שסוף סוף מצאו מרגוע לגופם). אחר שהוא ממתין בשתיקה – שהוא מנסה להראות כמה היא שתיקה מתוחה – שכולם יצייתו לפקודותיו, הוא פותח בהכרזה יודענית שהוא יודע שכל הדוברים לפניו אמרו כולם את אותם הדברים עצמם אבל הוא הולך להגיד דברים אחרים ולא לחזור על אותם דברים ו"כדאי לכולכם לפתוח טוב טוב את האוזניים כי אלו הם הדברים החשובים ביותר ששמעתם או שתשמעו במהלך תקופת השירות ובכלל". (ובכלל??)

וכאן הוא פותח ואומר בדיוק – אבל בדיוק – את אותם הדברים שנשאו לפניו הקצ"מר, הקצ"רפ וכול'.

אבל למה נזכרתי בכל הדברים הללו?

אני מטייל בשעת ערב עם כלבתי. אלה הן שעות בהן אני נהנה (ומשתומם) לראות כיצד בתוך המולת הערב ברחוב כלבתי מתנהגת כאילו כל העולם – שמים וארץ – שלה הוא. אולם עתה הרחוב שומם ממכוניות, אין מתעמלים למיניהם ואין גם סתם אנשים מן הישוב, עד שאפילו הכלבה משתוממת מהשיממון; מהבתים הרבים אני שומע שידורים ישירים (בשפות שונות), ואני נזכר כי תמיד יוצא לי לעשות מילואים כשיש איזה אליפות עולם בכדורגל וכדומה.

במילואים אלה אני כמובן מוכן להחליף במשמרותיהם את הללו שרוצים לראות איזה משחק בעת משמרתם. כך אני, שאינני מתעניין ביותר בהתעניינות שלי במשחקי הכדורגל.

והנה אני נזכר כי פעם חזר איזה טמבל אחד מחופשתו הקצרה ישר למשחק שכולם צפו בו כבשידור ישיר. למעשה, לתומו הוא סבר שהכול צופים בשידור חי, אבל כולם צפו בווידיאו במשחק ששודר בשידור ישיר אמש. (הוא לא האמין כי משעה שנודעה התוצאה יש טעם לשוב ולצפות במשחק.)

כולם כמובן ידעו את תוצאת המשחק ולמעשה הכירו כל שלב בו, אבל התלהבו ועודדו את השחקנים כאילו בשידור חי עסקינן. אחת הקבוצות הובילה 2:0 ונותרו עוד עשר דקות לסיום המשחק. סופו של עניין חל מהפך של ממש במשחק והקבוצה המובילה ספגה שלושה שערים וע"כ הפסידה. אבל החוזר מן החופש סבר לתומו כי הוא צופה בשידור חי, והוא לא העלה על דעתו כלל כי יחול מהפך כה משמעותי במשחק בתוך דקות ספורות.

כולם ידעו כי החוזר מן החופש אינו יודע את העניין וע"כ התחילו מהמרים איתו כי הקבוצה המובילה תפסיד. הוא היה בטוח כי אי-אפשר בעשר דקות לנצח, אבל בעיקר לא רצה לאכזבם שאינו רוצה להתערב, וע"כ הסכים להתערב איתם.

כמובן שהוא הפסיד והיה צריך לבצע כול מיני שליחויות עבורם (לא משהו דרמטי: קפה, שקם, החלפה במשמרת וכול').

בסוף הם גילו לו את העניין תוך שהם מהתלים בו; הטמבל ההוא היה כמובן אני. (אודה כי תחילה סברתי שהתערבותם בהצעות לשחקנים נבעו רק כדי לשכנעני כי אנו צופים בשידור חי; אך כשצפיתי בהם צופים בשידורים חוזרים נוספים הם התערבו באותו אופן כאילו אינם יודעים לאן פני המשחק... ולעיתים אף צעקו גוווללל כאילו הרגע הובקע... מעודי לא חדלתי מלהשתומם על תופעה משונה זו.)

 

אני מחזיר את כלבתי, ומחדר המדרגות אני שומע שאגה של שדרן – שאגה שאין נראה שהיא עתידה להסתיים (כאילו לא נברא העולם אלא שיבוא זה וישאג שאגותיו) – גוו..ההו.. ההווו…

טואול - בניית אתרים