מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
חדיג'ה/ בלפור מור 

 

 

אלברט מסמן לחדיג'ה  לגשת אליו. "האנשים מהמקלט הגיעו היום וצריך לקחת לחיילים את האוכל הזה" הוא לוחש לה. 'לא כל אחד יכול להיכנס למקלט. פעם בחודש הם מגיעים ועלי סומכים' היא מהרהרת וגאה בעצמה. המקלט נמצא בקומה הראשונה בתחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי בתל אביב. מקום עבודתה והמקום בו היא מבלה את מרבית יומה מאז  עברה להתגורר בנוה שאנן.  בדרכה לשם היא עוצרת ליד מערת העטלפים, מצמידה פניה לקיר ומקשיבה להם. עולם אחר קיים שם - שלש קומות מתחת לקומת דוכן האוכל שלהם. שטחים ענקיים, צנרת חשופה, שמורת טבע ובעיקר שלווה.  היא חוצה את שער המתכת הכבד הראשון של המקלט האטומי. 'צחוק הגורל שלי. לא באריתריאה, לא בסודן וגם לא במצרים, רק פה קיבלתי מקלט אטומי להגנתי. המקום מזכיר כלא', היא חושבת  על וואליד שאותו הכירה במצרים ועצור כאן בכלא הישראלי. היא פונה לעבר שער הכספת, מיד יוצא לקראתה חייל, "תודה" הוא אומר לה, לוקח את המגשיות וסוגר מיד את הדלת. 'חשדנים הישראלים האלה, סומכים רק על עצמם, ויש להם סיבות'. היא לא נעלבת. הם מזכירים לה את אנשי הצבא שבאו להודיע לה על מותו של בעלה. יום אחד באו אנשי צבא הביתה והודיעו לה שהוא מת והלכו. ידעה שאסור לשאול שאלות, אבל הייתה מוכרחה לדעת מה קרה לו, לא יכלה לקבל שאדם מת כך לפתע  ואין הסבר. אחיה ניסה לעזור לה בבירור העניין . אבל התוצאה הייתה שהוא נעצר ונכלא. כששוחרר אמר לה שהם חשודים בפגיעה במשטר. היא נפרדה משני ילדיה  תאומים שהיו אז בני שלש וברחה .כמעט שנתיים חייתה בסודן, אחר כך במצרים, עוברת ממקום למקום, כל אימת שנפוצו שמועות על כוונה להחזיר פליטים.  סיפרו לה שבישראל לא מגרשים פליטים והגיעה לכאן.

"כל החיילים בכל העולם הם אנשים רעי לב ואכזריים, למה את מביאה להם אוכל"  'יכעס עלי וואליד כשאראה לו את המקום' היא מדמיינת לעצמה. "במקום לעזור לנו , הם כולאים אותנו בצפיפות ובתנאים קשים. מה עשיתי בסך הכל ,ברחתי ממי שרצה להרוג אותי?" 'הוא ינזוף בי'.

מזה כשנה היא עובדת בדוכן האוכל של אלברט בתחנה המרכזית יחד חברתה דיוואטה הפיליפינית. דיוואטה אחראית על האוכל הפיליפיני, חדיג'ה על האוכל הסודני והאריתראי ושתיהן  עוזרות לו להכין את האוכל הישראלי. היא בת עשרים וארבע.

הבוקר התעוררה מוקדם. אתמול היא הבטיחה לאלברט להחליף את דיוואטה שעובדת בדרך כלל במשמרת הבוקר. כל הלילה חיכתה דיוואטה בכניסה למשרד הפנים בדרך בגין מול קריית הממשלה, כדי שתוכל להאריך את אישור השהייה שלה.

חדיג'ה חוצה את מדרחוב נווה שאנן, שהיא וחבריה אוהבים לקרוא לו רחוב אסמרה על שם עיר בירתם באריתריאה. 'הבקרים ברחוב נעימים יותר מהלילות' היא חושבת. 'אתמול היה סוער בגן לוינסקי. מצד אחד הפגינו תושבי דרום תל אביב בגלל שגנבנו  להם המדינה, מצד שני קבוצה גדולה של ישראלים שתומכת בנו ועוזרת לנו כאן, ואנחנו באמצע  והשוטרים שמנסים לעשות סדר'. היא נזכרת בהפגנות מהלילה הקודם.  'ממש לא מבינה אותם, מצד אחד משכירים לנו את הבתים במחירים יקרים, מצד שני מפגינים נגדנו'.  בשער הכניסה לתחנה עומד שומר צעיר שהיא לא  מזהה אותו . עם השומר הוותיק, הקבוע, היא  כבר פיתחה יחסים, וכל יום היא זוכה מפיו  לברכת יום טוב. "מה שמך?", שואל אותה המאבטח. "חדיג'ה", היא  משיבה. "ומאיפה את מגיעה?". "פה מנווה שאנן, אני עובדת כאן בדוכן בתחנה", היא ממהרת לענות. "התכוונתי מאיזה ארץ את", הוא ממשיך. "אריתריאה" היא עונה. בתגובה היא מקבלת משיכת כתפיים ומבט ישראלי. היא מכירה היטב את המבטים החודרים האלה שסורקים את גופה, תווי פניה, צבע גופה הכהה ,שיערה הגולש וחולצתה המרושלת שמסתירה את חזה הבולט.  להפתעתה הוא נותן לה להיכנס אל התחנה.

היא מגיעה אל הדוכן. אלברט מחייך אליה. "בוקר טוב, יהיה לחוץ היום" הוא אומר לה. חדיג'ה מתחילה לבשל את הדורה, שזה תבשיל עוף המושרה בברברה[1]. עם הברברה היא לשה קמח, מים, חמאה מומסת ואופה בצק שנקרא ג'עאת. כשהיא מסיימת היא עוזרת לאלברט עם הבורקסים. דוכן האוכל ממוקם בכניסה הצפונית בקומה הרביעית. הם מקבלים הזמנות יומיות קבועות לאנשים שמקום פעילותם הוא בתחנה, ומוכרים לכל מי שמבקש בהתאם לעם ולעדה ממנה הוא בא, את מה שנותר הם תורמים לגני הילדים הממוקמים באזור. כשהיא מחלקת את הארוחות נדמה לה לחדיג'ה שכל העולם התרכז כאן לכבודה ואומר לה תודה. בשעה תשע מגיע יהונתן עם קבוצת מטיילים. יהונתן הוא אורח כמעט קבוע, הוא מדריך מטיילים ישראלים בתחנה המרכזית ובשכונות המהגרים בדרום תל אביב. הם מחליפים ביניהם מבט של שלום. "אתם רואים את התקרה כאן?" הוא מצביע על התקרה הכחולה והנברשות. "מישהו אפילו תלה כאן יונה, מה זה מזכיר לכם?"  "את גלארי לה פאייט" משיב אחד המטיילים.

 ' לא כל אחד זוכה לראות את לה פאייט כמוני' היא שמחה. 'איזה מוזרים הישראלים האלה, באים לטיול עם מדריך בבית שלהם במקום הכי מרכזי בעיר. זה כמו שמדריך יסביר לי על הבית שאני גרה בו' היא חושבת. בפעם המי יודע כמה היא שומעת את יהונתן מסביר למטיילים שרם כרמי היה הארכיטקט של התחנה והרעיון  שלו היה להקים עיר מקורה, אבל הוא נכשל בגדול ואפילו בספר העבודות שלו התחנה אינה מופיעה. 'מה פתאום נכשל? מה היינו עושים בלי המבנה הזה? באיזה מקום בעולם אתה מקבל מדרחוב מרכזי ועשרות אלפי מטרים למחיה, לפעילות, למסחר בסמוך לו, ועם כל כך הרבה פינות אישיות ומרגיעות? בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, כשאפגש עם וואליד אחרי שישתחרר מכלא סהרונים אני אקח אותו לסיור בתחנה ואקנה לו בגדים מהגלארי שלנו'. חולפים הרהורים במחשבתה.

כשפגשה אותו במצרים סיפר לה איך הרגו הסודנים את אביו ואנסו את אמו. הוא שמע על ישראל   וחשב  כמוה שכאן יגנו עליו. הלכו שבועיים  עם הבדואים. הוא סיפר שהיא אשתו ושמר עליה. היא התאהבה בו. כשהצליחו לעבור את הגבול מכוניות וחיילים ישראלים הקיפו אותם וחילקו להם שוקו לחמניות ומים. את וואליד וחבריו הסודנים עצרו ואותה שיחררו. "הם מדרום סודן, אין להם מעמד של פליט," הסבירו לה החיילים.

שנה חלפה והיא עדיין  שומרת לו אמונים.

מרחוק היא רואה את דיוואטה מתקרבת וחיוך על פניה. דיוואטה הגיעה לכאן לפני שש שנים כמטפלת סיעודית. המטופל נפטר. בינתיים מצאה לה בן זוג ונולדו להם כאן שני ילדים. "איך היה במשרד הפנים?" שואלת  חדיג'ה.  "קיבלתי מספר מאה וחמישים. חששתי שהמכסה שלהם תסתיים ולא יקבלו אותי, למזלי הפקיד התעניין במשמעות השם שלי. "דיוואטה הוא שם של אלילה פיליפינית שנותנת לך את כל הטוב שבעולם, סיפרתי לו, והוא האריך לי את האשרה. יש לי הפתעה נעימה בשבילך, בואי תעזרי לי להכין את האדובו  ואספר לך" אומרת דיוואטה. "כבר קצצתי לך את הבשר, ספרי כבר" מתרגשת חדיג'ה. "פגשתי במשרד הפנים את אידריסו. הוא השתחרר ומסר לך דרישת שלום מוואליד" אומרת דיוואטה תוך כדי הוספת עלי דפנה, חומץ דקלים, פלפל, שום ורוטב סויה לבשר הקצוץ. "אידריסו ווואליד נמלטו מהמלחמה בדארפור, אם שחררו את אידריסו אז בקרוב אוכל להיפגש עם וואליד, נכון דיוואטה?"  אומרת ושואלת חדיג'ה בקול חנוק.

בשעה שתים עשרה היא לוקחת את ארוחת הצהריים לאומנים בספרייה  האידית שנמצאת בקומה החמישית בצדה הדרום מערבי של התחנה. כדי להגיע אליה היא חוצה שדרה של חנויות מזון, בגדים, טלפונים סלולריים וחלפני כספים. 'מעניין איך ירגיש כאן וואליד לכשישתחרר?  מראה צבעוני של שפות ואנשים ממקומות שונים יקבל את פניו, כאילו הכל נועד לשרת אותנו המהגרים. יהיה לו קשה להסתגל אחרי שנות הנדודים והכלא. "בואי  נעזוב את המקום הזה" כך הוא יגיד לה '  "אני אוהבת את המקום ובמיוחד את המפגשים עם האנשים שבספריה. כדאי לך להכיר אותם". 'אני אסביר, ואכיר לו את מנדי. הלוואי ואצליח לשכנע אותו' היא מקווה בעודה נכנסת עם מגשי האוכל אל הספרייה.

 "שלום מנדי, הבאתי לכם את ארוחת הצהריים. בקרוב וואליד שלי ישתחרר. תעזור לי להשאיר אותו כאן. ספר לו על המקום אני חושבת שזה יחזק אותו" מבקשת חדיג'ה ממנדי.  למרות שאינה מבינה את הכתוב היא מדפדפת בספרים, נוגעת בדפים הישנים מתגעגעת למה שהיה ואיננו. " אספר לו את סיפור חיי ואת סיפורו של המקום" מבטיח מנדי. " תודה מנדי, נתת לי סיבה  להיות אופטימית " היא משיבה לו. בדרך חזרה עולה חדיג'ה לקומה השביעית, שם בספרייה הציבורית בינות צמחים ירוקים, פסלים סביבתיים וציורי קיר, היא  בוחרת לה ספר בטיגרינית ומעבירה את הפסקת הצהריים שלה. היא מנסה להיזכר בסיפור שסיפר לה וואליד  כאשר עשו את דרכם ברחבי סיני. הוא סיפר לה על  רועה צאן שחולם על אוצר הטמון על יד הפירמידות במצרים. הוא מחליט לעזוב את העדר, שדות המרעה והעולם שהכיר עד כה וללכת בעקבות חלומו. 'יש מי שהולך העקבות חלומו ויש מי שבורח מעברו כמו חלום רע ' היא חושבת.

כשחדיג'ה מסיימת את המשמרת היא ממתינה  לדיוואטה. יחד הן  אורזות את האוכל שנותר וממהרות אל הסרט שלהם. בדרך דיוואטה מחלקת את המגשיות לילדי הגן הפיליפיני, והיא לילדים הסודנים והאריתראים. הן ממהרות אל הקומה השנייה של התחנה. "כשוואליד ישתחרר אני אספר לו על בתי הקולנוע שבנה לנו רם כרמי. שישה אולמות עם מסכים גדולים וכורסאות נוחות. מקום שנוכל להתבודד להיות עם עצמנו . אני אשב כאן יחד אתו, נגלגל את הסרט של חיינו ונחלום על עתידנו " היא אומרת לדיוואטה.  בדרך הן  נכנסות למחסן. על המדפים ועל הרצפה גיליונות עם תמונות שחקנים וסרטים שמזכירים לה את סרטי ילדותה באריתריאה. "הסרטים זה משהו שכל אחד בכל מקום בעולם מרגיש ומבין" אומרת לה דיוואטה לפני שהן מתיישבות. חדיג'ה  נשארת רתוקה לכיסא חולמת ומדמיינת את עלי ואיברהים התאומים שלה באריתריאה. "פעם היו לי חלומות, אבל אני לא יכולה לשתף בהם אף אחד, משום שאני אישה. פעם רציתי ללמוד ולהיות אישה משכילה שעומדת על שתי רגליה בכוחות עצמה, אבל בתרבות שלנו זה בלתי אפשרי. אפילו פה בתל אביב מי שבעד המשטר באריתריאה הורג ונלחם במי שנגדו. כלום לא משתנה בעלי נהרג שם מאותן הסיבות בדיוק, אני מתגעגעת לילדים ורוצה לדעת מה קורה איתם. וואליד הוא אדם דתי מאוד הוא לא ייתן לי ללמוד ואפילו לא לעבוד". מוחה  חדיג'ה דמעתה. דיוואטה מחבקת אותה בחום. "בואי נלך, נשאיר משהו לסרט הבא," היא אומרת לה  והן יוצאות את התחנה.

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

 

 

 



[1] ברברה-תערובת תבלינים אריתריאית בצבע כתום אדום לוהט.

טואול - בניית אתרים