מנוי לפורטל בכיוון הרוח

שיר:
המסע/ אלפרדו פרז אלנקארט מספרדית מרגלית מתתיהו

  איור: מיגל אלייאס 

 

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמַּסָּע הַזֶּה לִבְּךָ שָׁסוּעַ לַקְּרָעִים,

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ

לֹא יִהְיֶה מִכְשׁוֹל שֶׁיִּמְנַע מִמְּךָ לְהַגִּיעַ לַיַּעַד.

בָּרָק יָאִיר חֶשְׁכַת לַיְלָה

 יַצִּית זֹהַר בַּמִּגְדַּלּוֹר אֵלָיו תְּשַׁוֵּעַ.  אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁיֵּשׁ בְּךָ סָפֵק עַל עֵין הַחַיִּים הָעֲצוּמָה,

כָּךְ! כְּשֶׁאֶגְרוֹף יָדְךָ מָלֵא בְּעָלִים יְבֵשִׁים, 

כָּךְ! עִם עָנָף שֶׁהָיָה  לְאֵפֶר.  כָּךְ!  בַּגִּדּוּפִים

עַד אֲשֶׁר קַרְקֶפֶת רֹאשְׁךָ תּוּצַף חֹם!

 

הֶחָזֶה מִתְנַשֵּׁף מֵרֹב צִפִּיָּה, הַרְחֵק מִמַּטֵּה קְסָמִים,

קָרוֹב לַזֵּעָה מְצִיפָה לְלֹא רַחֲמִים.

אַתָּה זוֹעֵק! פִּתְחוּ לִי, גַּם אִם אֵין בָּכֶם

אַהֲדָה לְאַנְחוֹתַי!

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה יוֹצֵא עִם פָּנָס לְלֹא נוּרָה,

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵינְךָ נִפְגָּע מִנְּזִיפוֹת,

מֵהֶעָרוֹת עוֹקְצָנִיּוֹת, מֵאָבָק הַנֶּאֱסָף בְּפָנֶיךָ,

כַּמָּה! מִתְיַסֵּר בַּמֶּרְחַקִּים! וּמָה עַל הַקְּרִיעָה

  שֶׁאִתָּהּ תֵּלֵךְ תָּשׁוּשׁ אוֹ עִם אוֹת נִצָּחוֹן נֶחְשַׁק!

כְּמוֹ אִישׁ עִוֵּר

אַתָּה מַמְתִּין לִצְלִיבוֹת רַבּוֹת: שָׁם, שָׁם, שָׁם.

וְאַתָּה זוֹעֵק! הַשְׁאִירוּ  לִי נֶקֶב מַיִם מִמֶּנּוּ שְׂפָתַי

יִרְווּ צִמְאוֹנָן.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמַּסָּע הַזֶּה לִבְּךָ שָׁסוּעַ לַקְּרָעִים.                                                   

 

 

 

 

 

ALFREDO  PEREZ  ALENCART

 

 

EL VIAJE

 

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos
y sé que vas diciendo
que ningún obstáculo te impedirá llegar a tu destino.

Un rayo ardiendo en la noche
para sacar brillo al faro de tu necesidad. Yo sé 
que ahora dudas del inmenso ojo de la vida, 
¡así, con tu puño lleno de hojas secas!, ¡así, con una rama
haciéndose ceniza!, ¡así, blasfemando hasta que 
se te calienta el cráneo!

El pecho jadeante de la espera, lejos de varitas mágicas,
cerca del sudor fronterizo con signos de impiedad. 
Gritas: “¡Abridme, aunque no tengáis 
simpatías por mi llanto!”.

Sé que estás saliendo con una linterna sin bombilla
los y sé que no te laceran las amonestaciones, 
vehementes reparos, el polvo que acumulas en tu 
rostro. ¡Cuánto
padecer por lejanías! ¡Y qué del desgarro
por ir tras endebles o apetecibles trofeos!

Como un hombre enceguecido 
esperas múltiples crucifixiones: allí, allí, allí…
Y gritas: “¡Dejadme un abrevadero donde mis labios
sacien su sed!”.

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos.

טואול - בניית אתרים