מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
פרידה ולידה
(למשפחתי ובמיוחד לאימא ולאבא)/ אושרית מינץ
 

 

אני

 

סוף סוף אני בחוץ! אני רואה אור גדול... לא אסור לי ללכת לשם, אני נזכרת. אני תופסת במהירות את התיק של אימא ומסתובבת סביבו. יש לי סחרחורת קלה, אבל האור הרע הזה הולך ומתעמעם עד שהוא נעלם לחלוטין. עכשיו אני יכולה להניח לתיק של אימא ולהביט סביב.

כל כך השתוקקתי כבר לעזוב את הגוף הכאוב הזה. זו אכסניה שעבר זמנה. ועכשיו אני מרחפת כשלושים סנטימטר מעליו ורואה את הגוף שהיה בתי, זה שהפעלתי והלכתי איתו לכל מקום במשך יותר מחמישים שנה מונח לו ללא תנועה. הוא נראה שלו ורוגע. כבר לא כואב לו דבר.

אני עולה ומתיישבת בפינה על התקרה. מלמעלה אני יכולה לראות את כל בני משפחתי יושבים מסביב לגוף הנטוש שלי ובוכים ואני לא יודעת מה לעשות עם העצב שלהם. אימא שלי נראית שבורה לגמרי, ואני כל כך רוצה לעזור לה! הייתי רוצה להגיד להם שעכשיו אני חופשיה, עכשיו אני יכולה לרחף לכל מקום שאבחר, עכשיו אני יכולה להתחיל מחדש! אבל אני לא מוצאת שום דרך להעביר אליהם את מה שאני כבר יודעת.

בהתחלה כששמעתי את הקול הזה ממרחקים, לא האמנתי בכלל. ידעתי שאלה החיים היחידים שלי ושאני הגוף הזה ושאני הולכת למות. חשתי ייאוש נורא בנוסף לכאבים הבלתי נסבלים. ופתאום שמעתי את הקול שהגיע ממרחקים אומר לי "עוד מעט את תראי אור גדול שיקרא לך לבוא אליו; אל תלכי לשם בשום אופן. תפסי חפץ כלשהו והסתובבי סביבו עד שאור יעלם. כשהוא יעלם, לכי למחלקת היולדות הקרובה ובחרי לך גוף חדש".

חשבתי שאלה הן הזיות גסיסה, אבל כשבוע אחר כך באמת הכול קרה כפי שהקול הזה ניבא. ראיתי אור גדול ובהיר וכל כך מזמין. אילולי הוזהרתי הייתי הולכת לשם ללא שום מחשבה שנייה, אבל למזלי הוזהרתי. אז תפסתי את התיק של אימא והסתובבתי סביבו עד שהאור נעלם.

כיוון שראיתי שמה שנאמר לי נכון, הבנתי שעלי למלא אחר החלק האחרון בהוראות. וזה היה כל כך קל. לא הייתי צריכה להתהלך במסדרונות ולהביט בשילוט כדי למצוא את מחלקת היולדות. פשוט חשבתי עליה ומיד הייתי שם.

הסתכלתי סביב. במיטות שכבו נשים שכבר ילדו. חלקן נמנמו, חלקן קראו מגזינים או ספרים והיו שפטפטו על הבעל או עם חברה. ופתאום ראיתי ליד החלון אישה שהיופי הפנימי קרן מתוכה. היא שכבה על גבה ובטנה הזדקרה כלפי מעלה. נראה שלא ילדה עוד. היא הייתה צעירה ושערה היה ארוך, חלק ומסודר. לידה ישב בחור במכנסי גינס וחולצת טי והחזיק בידה. הם לא דיברו, אבל עיניהם דיברו. יכולתי לראות שהם אוהבים זה את זו. יכולתי לראות שהם אנשים טובים. האישה חייכה פתאום והבחור לחץ את ידה ברוך ואמר "עוד מעט תהיה לנו בת קטנטנה, ואני מקווה שהיא תהיה דומה לך!"

כן, בחרתי, אלה יהיו ההורים החדשים שלי. והיא עוד לא ילדה, אז זה משאיר לי קצת זמן להסתכל סביב לפני שאני נוטלת את גופה של התינוקת שלהם.

ופתאום הבנתי, במצבי הנוכחי אני יכולה להיות בכל מקום שבו ארצה רק על ידי כך שארצה. לכן אלך אל בעלת הקול באשר היא, החלטתי.

 

שליחות

קמתי מהמיטה כדי ללכת לשירותים. השעה הייתה רבע לארבע בבוקר. חזרתי למיטה ועצמתי את עיני. שוב חשבתי על 'בחירתה של סופי'. זה היה סרט שהרס אותי לחלוטין. ראיתי אותו לפני שנים רבות ועדיין אני לא יכולה לשכוח אותו. איך אם יכולה להחליט לשלוח אחד מילדיה למוות? איך אם יכולה להתגבר על מות ילדה. במיוחד אם שלא יודעת, שלא יודעת כי אין דבר כזה - מוות. כן, הגוף שהוא חומר בלבד מת ומתפורר, אבל הרי הוא אינו האדם, כפי שכה רבים סבורים.

ושוב חשבתי עליה. היא אינה יודעת. איך היא תתגבר על המוות הזה של בתה. לפני שבוע אמנם ניסיתי לעזור לבת. שלחתי לה מסר ברור מה עליה לעשות ברגע שתעזוב את גופה. אבל איך אוכל לדעת שהמסר הגיע? איך אוכל לדעת אם היא, שהייתה בטוחה כל חייה שהיא הגוף הסובל הזה השוכב במיטה, בכלל תשמע את מילותיי, ואם תשמע, האם תציית להן? ועכשיו היא כבר עזבה את גופה, כך אמר לי המסרון בווטספ שהתקבל מבתי בארץ.

כתבתי הודעות ניחומים, אבל מה יש בהודעות האלה שביכולתו לנחם? גם אם אני באמת משתתפת בצערו של הבעל, הילדים, האחים והאחות ובמיוחד האם והאב, המילים הן מילות שגרה, הן אינן מעבירות את המסר של הלב. ומה יש בידי לעשות במיוחד ממרחק כה גדול, מיבשת אחרת. התסכול שחשתי היה אינסופי.

ולפתע הרגשתי בנוכחות. היא ריחפה ליד פני, וללא קול היא העבירה לי את השליחות שעלי להעביר להוריה ולשאר בני משפחתה, את מה שכבר אין בכוחה להעביר. הבנתי שהיא שמעה את המסר שלי וגם עשתה כדברי. כן, הרוח החופשית, כשהיא משתחררת מגוף הבשר יודעת את האמת. חייכתי לעצמי וללא קול הבטחתי לה שבקשתה תתמלא ללא כל ספק. אני אפילו מרגישה אושר שניתן לי למלא אותה. וכבר לא חשתי חוסר אונים, וכבר לא היה ליבי מתוסכל.

הסתובבתי לצד השני; בעלי ישן בצידה האחר של המיטה ונשם בשקט. הרמתי מעט את הראש וראיתי שהשעה ארבע ורבע בבוקר. שכבתי בשקט כדי לא להעיר את בעלי, אבל השינה לא חזרה לשמורתי. חיכיתי לבוקר כדי שאוכל למלא את הבטחתי לה, כדי שאוכל להעביר את אהבתה ואת המסר שלה, מסר של נחמה. לא יהיה עלי להתאמץ ולמצוא את המילים. היא מסרה לי את כולן והן היו סדורות בראשי, ממתינות לדף נקי על צג המחשב. גופה שננטש אולי כבר יכוסה בתלולית של אדמה תחוחה כשאסיים את הכתיבה. המשפחה עדיין לא תדע, עדיין תאמין שהיא היא זו הטמונה באדמה.

 

אני

מהו הדבר הזה שבני אדם שיש להם גוף קוראים לו זמן? מהו הדבר הזה שהם קוראים לו מרחב? עכשיו נוכחתי לדעת כי שניהם אשליה שבהסכמה. הנה הייתי מעבר לאוקיאנוס ליד מיטתה של בעלת הקול וגרמתי לה להבין מה בדיוק אני רוצה שהיא תעשה, מילה במילה. וכל כך ביקשתי להאמין שהמילים שהכתבתי לה יעזרו לבני המשפחה שעזבתי, במיוחד לאימא ולאבא. כל כך קיוויתי שהם יבינו שאני חיה, גם אם הם לא יכולים ליצור איתי שום קשר. כל כך קיוויתי שיבינו שאני לא טמונה מתחת לתלולית העפר, אלא רק הגוף שהשתמשתי בו למעלה מחמישים שנה ושעכשיו כבר אין בו תועלת.

הייתי מעבר לאוקיאנוס וכבר הייתי חזרה במחלקת היולדות ליד האיש והאישה כשהוא אומר לה "עוד מעט תהיה לנו בת קטנטנה, ואני מקווה שהיא תהיה דומה לך!" שום 'זמן' לא חלף, וגם המרחב ששינה כביכול את פניו, אין לו כל משמעות של ממש כשאת רוח.

ככול שאני מביטה בהם, אני בטוחה שהחלטתי נכון. כל הרוך הזה מתאים לי. וכשמסיעים אותה לחדר הלידה, אני מרחפת מעל למצחה, רואה אבל בלתי נראית. עוד מעט היא תהיה האימא החדשה שלי, והאיש בג'ינס בטי שירט יהיה אבא שלי. הם עוד לא יודעים את זה, הם עוד לא יודעים עלי כלום, אבל אני כבר מתחילה להכיר ולאהוב אותם.

הוא מחזיק את ידה כל הזמן, גם כשהיא נושכת את שפתיה כדי להחניק צעקה, גם כשהזיעה ניגרת ממצחה ודמעות עומדות בעיניה. המיילדת עומדת בין הרגלים ואומרת פתאום "הנה הראש! עוד קצת, עוד לחיצה יקירתי!" והאימא העתידית שלי, חושקת שיניים ולוחצת בכל הכוח. הראש מופיע כולו ואחריו הכתפיים. המיילדת מושכה את הגוף הקטן החוצה. אני עוד מספיקה לראות שהפרצוף קצת מקומט, והראש מלא בשיער שחור וכבר נוטלת אותו, את הגוף החדש ומתרווחת במשכני החדש. ואז נשמע בכי התינוקת.

האחות לוקחת אותי עם גופי החדש ומשכיבה אותי על חזה אמי, כשאני עוד מלוכלכת ברירית ובדם. אימא בודקת כל אצבע שלי, מביטה לתוך עיני ונושקת לראשי. כך אנחנו שוכבות כעשר דקות כשאבא שם את ידו הגדולה על גבי ומחמם אותי.

בא איש בחלוק ירוק ולוקח אותי מאימא ושם אותי על שולחן ובודק ובודק. ואז המיילדת רוחצת אותי במטלית ומחתלת אותי בחיתול הראשון שלי ועוטפת את גופי ומחזירה אותי לאימא.

אני רוצה לישון, אני עייפה מאוד מחוויית הלידה ומהאור המסנוור שבחדר הלידה. אבל לפני שאני עוצמת את עיני, אני מביטה עוד פעם באימא היפה שלי ובאבא החמוד וחושבת לי "מעניין איזה שם הם יתנו לי?"

 

טואול - בניית אתרים