מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
נץ חופשי/ נעומי 




הסיפור הוא על נער אינדיאני בשם נץ-חופשי שהחלום שלו הוא להיות מספר הסיפורים של הכפר. בכפר מצפים ממנו להיות צייד כמו שאר הגברים אבל לבסוף הוא מצליח לשכנע את ראש הכפר לתת לו את התפקיד הזה. בקטע הבא הוא מספר סיפור לבני הכפר בערב, סביב המדורה

 

 


נץ-חופשי התיישב בראש המדורה והתחיל לספר סיפור:

"במקום מאוד רחוק מכאן ישנו נהר. כשהנהר שמח, צבעו כחלחל, כשהוא כועס צבעו ירוק-יער וכשהוא חושב, צבעו כחול-שחור. אבל מה שחשוב לספר הוא שבנהר הזה גר ברווז. המקור שלו היה אדום, הגוף שלו לבן כמו שלג וכפות רגליו רחבות וגדולות. כפות רגליו היו כל כך גדולות שכשהוא עמד הן דרכו אחת על השניה, וכשהוא צעד הוא היה חייב להעמיד כף רגל אחת על האדמה והשניה התרוממה מעלה מעלה באוויר, דבר שגרם לישבן שלו להתנדנד מצד לצד."

בני הכפר צחקו, דבר שמשך את תשומת לב הלוחמים שעמדו סביבם. נץ-חופשי עצר לרגע ואז המשיך:

"אבל זו לא הייתה הבעיה הכי גדולה של הברווז. הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהוא היה חסר ביטחון. הוא הרגיש חסר ביטחון כשהוא הלך על גדות הנהר, כי הרי גדות הנהר מלאים בחיות גדולות שיכולות לטרוף אותו. הוא הרגיש חסר ביטחון כשהוא נפגש עם ברווזים אחרים, כי הם נראו יפים וחכמים יותר ממנו. הוא הרגיש חסר ביטחון לגבי העתיד שלו ואם הוא אי פעם יגיע למשהו. הוא גם היה חסר ביטחון לגבי כל החלטה שהוא עשה והוא העביר שעות במחשבה: "האם עשיתי את ההחלטה הנכונה?"

העובדה שהוא הרגיש חסר ביטחון העסיקה אותו מאד, ולכן הוא הקדיש את חייו למצוא ביטחון.

יום אחד עלתה בראשו מחשבה: בקצה הנהר יש זרם חזק. בקרקעית הזרם בין הסלעים נאספו גושי זהב. אם הזהב יהיה שלו הוא יהיה עשיר, ואם הוא יהיה עשיר יהיה לו ביטחון. וכך במשך זמן רב הוא צלל לקרקעית הנהר ואסף את כל גושי הזהב. כפות הרגלים הגדולות שלו היו כמו משוטים גדולים שעזרו לו להגיע מהר לקרקעית.

בגדת הנהר הוא חפר בור עמוק ובתוכו הוא החביא את הגושים.

הוא התיישב על הבור וכשברווזים אחרים עברו בנהר הוא היה צועק להם: "חבורה ברווזית מצחיקה שכמותכם! אתם בכלל קולטים על מי אתם מסתכלים עכשיו? אתם מסתכלים על הברווז הכי עשיר בנהר!"

והזהב נתן לו ביטחון.

בני הכפר המהמו בשקט: "מממ..." והם ראו בדמיונם את הברווז הלבן יושב על בור הזהב. כמה מהם התקרבו לנץ-חופשי כדי לשמוע טוב יותר. נץ-חופשי המשיך:

"כך עברו להם הימים, הברווזים האחרים היו מנידים את ראשם בכבוד בכל פעם שהם עברו ליד הברווז בנהר, וכולם ידעו שהוא הוא הברווז העשיר ביותר.

החורף הגיע... היה זה חורף קשה של סופות וגשמים. רוחות אדירות השתוללו. סופה גדולה הכתה גם בנהר, גלים עצומים התרוממו בכל פינה, מים גועשים הציפו את גדות הנהר, ענפי עצים נשברו ועפו במהירות רחוק עם הרוח, שיחים נעקרו ממקומם ונשאבו לתוך מערבולות אויר, גשם חזק היכה באדמה הבוצית וצבע הנהר היה ירוק- יער.

כל הברווזים ברחו הרחק לגבעות והתחבאו בכוכים קטנים כשהם רועדים מקור. אחרי כמה ימים הסערה שככה והברווזים חזרו לנהר. גם הברווז שלנו חזר לנהר, אבל הוא לא מצא את הבור והוא לא מצא את הזהב.

הגוף שלו רעד, הוא הרגיש מחנק יבש בגרון ודמעה גדולה ירדה מעינו. אחרי כמה רגעים הוא התחיל להסתובב במקום, מנופף בכנפיו מעלה ומטה וצועק בבהלה: "איפה הזהב שלי?! איפה הביטחון שלי?"

וכך הברווז איבד את הביטחון.

הברווז שלנו התרחק מהברווזים האחרים והסתתר בין העשבים הגבוהים על גדת הנהר. הוא הסתובב כל היום עצוב ומבוהל, ראשו כפוף אל האדמה. מה יהיה? אין לו שום ביטחון.

יום אחד עלה בראשו רעיון: אם הוא ילך למכשף שיסדר את כפות הרגלים המשונות שלו הוא יהיה כמו שאר הברווזים ואז יהיה לו ביטחון.

"לא הספקתי לספר לכם על המכשף," אמר נץ חופשי, "בנהר הזה גר מכשף. היה זה אינדיאני זקן עם שיער ארוך ולבן, היו לו פנים ארוכות ורזות שהיו מלאות בקמטים עמוקים. הוא היה מאד רזה, מתחת לעורו היבש אפשר היה לראות את העצמות הבולטות שלו. הוא לא אכל חיות אלא רק צמחים ואגוזים שגדלו פרא על גדת הנהר, אבל הוא היה כל כך רזה כי לא היה לו זמן לאכול... הוא היה עסוק כל היום בנושא שהכי עניין אותו: כישוף ומציאת פתרונות לבעיות העולם.

אז הברווז שלנו הלך על גדת הנהר לאוהל של המכשף. כשהוא התקרב לאוהל הוא ראה בחוץ סיר חרס גדול מעל מדורה. עשן אדום עלה מהסיר. כשהוא התקרב יותר הוא שמע קולות נפץ חזקים בתוך הסיר. כל זה הבהיל אותו מאד, אבל יותר הבהיל אותו שהוא יישאר חסר ביטחון לעולם, לכן הוא אזר אומץ, נעמד מחוץ לאוהל וקרא בכל כוחותיו: "מכשף יקר, כאן בחוץ עומד ברווז חסר ביטחון ואומלל, האם תוכל לעזור לו?"

המכשף בתוך האוהל עצר מעיסוקיו והרים גבה. "איזה ברווז אידיוט," הוא חשב. אבל לא היו לו יותר מידי מבקרים באותו היום אז הוא החליט לצאת החוצה ולשעשע את עצמו עם הברווז.

הוא יצא מהאוהל והביט בברווז, הברווז עמד שם רועד ומכונס בתוך עצמו, הוא ניראה חצי מגודלו האמיתי.

"ואיך אתה רוצה שיהיה לך ביטחון?" שאל המכשף.

"אם תסדר את כפות הרגלים שלי כך שהן יהיו יפות כמו של שאר הברווזים, אז יהיה לי ביטחון עצמי", ענה הברווז.

המכשף נכנס מיד בחזרה לאוהל ויצא משם כשהוא אוחז מכשירים גדולים וכדים מלאים בנוזלים צבעוניים. כשהברווז ראה את כל אלו הוא נבהל ורצה לברוח. אבל לאן הוא יברח? לחיים אומללים בין העשבים? אז הוא החליט שגם אם הוא ימות בזמן שהמכשף יטפל בו, זה עדיף לו מלהמשיך לחיות.

במשך כל היום המכשף עבד על כפות רגליו של הברווז. הוא שפך עליהם נוזלים חמים, השתמש במכשירים ולחשים. ולבסוף הוא הצליח! כפות רגליו של הברווז היו צרות יותר ויפות כמו של שאר הברווזים.

הברווז קפץ משמחה כשהוא מנופף ברגלים שלו קדימה ואחורה.

"עכשיו אני ברווז יפה ומושלם, עכשיו יהיה לי ביטחון עצמי!"

עם הכנפיים הלבנות שלו הוא חיבק את רגליו הרזות של המכשף.

"אתה המכשף המדהים ביותר בעולם! הצלת את חייו של ברווז שהיה אומלל! בזכותך יש לי עכשיו ביטחון עצמי!"

המכשף עיקם את פרצופו. הוא לא אהב שיצורים נוצתיים נוגעים בו וזה גם דיגדג לו את הרגל.

אבל הברווז המשיך ללטף לו את הרגלים ולהגיד ברגשנות: "אני כל כך כל כך אוהב אותך!"

המכשף, שהאמין שכל זה יביא לו מזל נאחס ויהרוס לו את מצב הרוח המכשפי, החליט להיפטר מהברווז.

"יש משהו קטן ששכחתי להגיד לך. אם תישאר פה, הכישוף ייגמר והרגלים שלך יחזרו להיות כמו מקודם," אמר המכשף.

קול שריקה נשמע באוויר והברווז נעלם.

המכשף אסף את המכשירים וחזר לעבודתו באוהל.

הברווז חזר לנהר. הוא הסתובב עם הברווזים האחרים והיה מאושר, היה לו ביטחון עצמי. וכך במשך זמן רב הברווזים חיו חיים טובים בנהר וצבע הנהר היה כחלחל.

אבל כמו שאתם יודעים שום דבר לא נשאר אותו הדבר לנצח... דור חדש של ברווזים צעירים ויפים נולד בלהקה. פתאום הברווז שלנו ניראה זקן וחסר ברק. הנוצות שלו כבר לא היו כל כך לבנות ומבריקות, הכנפיים שלו שמוטות וקמטים ארוכים ירדו מעיניו למקורו.

הברווז שלנו הרגיש מכוער, הוא התחיל לאבד את הביטחון שלו והתרחק משאר הברווזים. יום אחד כשהוא הסתתר בין השיחים הוא שמע שיחה של שני ברווזים צעירים.

"ראית את הזקן הזה שמתרחק מהלהקה?" אמר הראשון.

"כן, וטוב שכך! הוא מכוער כמו קרפדה עקומה וזה הורס לי את המצב רוח הברווזי זי זי!"

"ישמרנו אל הברווזים ממכוערים שכאלה!" ענה השני.

"ולא רק מכוער אלא גם מ-י-ו-ש-ן שאן שאן שאן! הוא לא תופס שבימנו לבן זה איכס! מה שנכון היום זה להיות ברווז צהוב!" אמר הראשון.

"עזוב אותך מהזקן הזה, בוא נלך לתפוס חתיכות," אמר השני.

הברווז שלנו, כואב ומיואש, הלך על גדת הנהר לבדו, הצוואר שלו כפוף והמקור שלו נגרר על האדמה. דמעות גדולות ירדו מעיניו העייפות.

מתוך יאוש הוא פנה לנהר: "נהר אדיר, כל מה שעשיתי לא עזר! איפה, איפה אני יכול למצוא ביטחון?" הוא הכניס את המקור שלו למי הנהר והמשיך לבכות, דמעות חמות זלגו למים הקרים.

צבע הנהר שהיה כחול-שחור הפך ליותר ויותר שחור, עד שהוא היה שחור-לילה.

לבסוף הנהר אמר: "הביטחון היחיד שאי פעם תמצא יהיה בתוכך, ביכולת שלך ליצור ולעשות, ביכולת שלך לפתור בעיות. אין באמת שום ביטחון אחר."

נץ-חופשי נשען לאחור והפסיק לרגע.

"ומה קרה בסוף עם הברווז?" שאל עין-הדוב, גבר נמוך ושרירי שישב ליד נץ-חופשי.

נץ-חופשי המשיך:

"הברווז הרים את צווארו והביט בנהר. הוא היה כל כך מבולבל מהתשובה של הנהר שהוא לא אמר דבר ורק בהה במים. אחרי זמן רב הוא הסתובב ובהליכתו המתנדנדת צעד בשקט לתוך העשבים הגבוהים.

שם הוא הלך הלוך ושוב כשצווארו כפוף והוא ממלמל לעצמו: "מה זאת אומרת? מה זאת אומרת? אני כל כך מבולבל! "

הוא הלך כל כך הרבה שההליכה שלו יצרה שביל חדש בגדת הנהר.

הזמן עבר, השביל נעשה יותר ויותר עמוק, יותר ויותר רחב.

יום אחרי יום הנהר שמע אותו אומר: "ביטחון!? לא זהב? לא כפות רגלים? איך? מה? למה הנהר אמר? אני כל כך מבולבל, אני כל כך מבולבל..."

בלילות, אחרי הליכה ומחשבות בלתי ברורות הברווז ישן שינה עמוקה. ובבקרים קם מיואש, מדוכדך, והמשיך ללכת. אבל בוקר אחד הוא קם רענן ובהיר.

השמים היו כחולים ויפים במיוחד, העשבים בגוונים חזקים של ירוק-חום וצבע הנהר היה כחלחל-זוהר. הנהר היה כל כך זוהר שנידמה היה שהמוני כוכבים נוצצים מונחים בקרקעית שלו.

המחשבה של הברווז היתה צלולה, זרם של חום וכוח חדש עברו בו.

הוא מתח את צווארו קדימה ופרס כנפיים לצדדים.

בגדה השניה של הנהר להקת הברווזים התעוררה לה, הם נופפו בכנפיים וקראו קריאות בוקר.

הברווז שלנו שחה אליהם בגאווה, צוארו זקוף, עיניו ממוקדות ובהירות. כשהוא הגיע לגדה הוא טיפס עליה במהירות, כאילו שברגע אחד הוא נעשה צעיר וחזק יותר. הברווזים האחרים היו מופתעים לראות אותו, הוא ניראה שונה, הם לא ידעו איך להגיב אז הם רק ניערו את צווארם מצד לצד ושתקו במבוכה. רק ברווזון קטן אחד מצמץ בעניו ושאל: "ומי זה לעזאזל זל זל?"

"אני, אני הברווז החכם, החזק והמרשים ביותר בנהר!" ענה הברווז.

ולברווז היה ביטחון עצמי.

בני הכפר המהמו בהבנה. נץ-חופשי שתק לרגע וסימן בידו שזה סוף הסיפור.

"והוא באמת היה הברווז החכם והחזק ביותר בנהר?" שאל אגם-קטן, נער רזה וגבוה.

"ברור שהוא היה. הוא החליט והאמין בעצמו וזה ביטחון עצמי," ענה לו עין-הדוב.

בני הכפר שקעו במחשבות ונרדמו.

השמים זרועי הכוכבים נצצו במרחק.

 

 

 

* נעומי-מאמנת אישית.פרסום ראשון.

טואול - בניית אתרים