מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 

מאמר: 
על "מִכְוַת אֵשׁ" מאת יפעת אמוץ לוי/ חגית בת אליעזר 


 

 "מִכְוַת אֵשׁ" -  ספר שיריה הראשון של יפעת אמוץ לוי, שיצא ב"ארגמן מיטב הוצאה לאור" בשנת 2015, נתון בכריכה צבעונים עדינה, מעשה ידיו של הצייר ויליאם מוריס. הספר פורש מניפת מצבים קיומיים: אדם עם עצמו, בתוך קשר אהבה, בחברת משוררים, אדם בעולם.

 

הציטוט מ"המשתה" של אפלטון כמוטו לספר:

 

"שהרי החכמה היא מהדברים היפים ביותר

וארוס אינו אלא תשוקה ליופי,

כך שבהכרח, ארוס הוא אוהב- חכמה, או פילוסוף והפילוסוף

נמצא באמצע בין החכם והבור"

 

ומדברי ג'ון קיטס בסופו של הספר:

 

"אינני כותב שירה למען הנצח,

למען המבקרים או למען הספרות.

אני כותב למען אהובי, האוהבים אותי

על מנת שיאהבו אותי יותר

ממה שהם

אוהבים אותי עתה"

 

 וכן שירי הומאז' למשוררים עבריים של המאה העשרים, מעידים על מודעותה של המחברת למכלול של הספרות וההגות. מודעות זאת מעגנת את שיריה ברקמת היצירה האנושים מאז יוון העתיקה ועד ימינו.

 

הספר יצא לאור במהדורה דו לשונית כשהשיר שנכתב בעברית מלווה ע"י תרגום לאנגלית שנעשה בידי ניסן קובלסקי. המקור והתרגום מעומדים בצורה אסתטית וקריאה. אומנם התרגום נועד לאפשר גישה לדוברי אנגלית אשר העברית קשה להם, אך הוא תורם גם לקורא עברית רהוט, כי מספק פרשנות לשיר.

 

אחרי שני שירים ראשונים אישיים-וידויים בא המחזור "שִׁירִים לְאָהוּב", שבו המחברת מרחיבה מבט אל מחוץ לעצמה, מְפַנָּה מקום לזולת. הקדשת משאבי נפש לאחר, היקר ללבה, מטעינה את המחברת במשנה מרץ, מעשירה את שפת השיר ומעלה את ההיגד השירי לדרגת הפשטה גבוהה יותר.

 

שִׁירִים לְאָהוּב

 

אָהוּב

עֵינַי– עֵינֵי מָטָר הֵן

הַנִּתָּךְ לִפְרָקִים

הָעֲנָנִים נוֹתְנִים אוֹרָם?

אוֹ שֶׁמָּא זֵאוּס הוּא בַּאַהֲבָתוֹ

אוֹתִי

 

אָהוּב

עוֹרִי– עוֹר שָׁקוּף הוּא

הַבֹּעֵר כְּמִכְוַת אֵשׁ

הָאֵשׁ נוֹתֶנֶת אוֹרָהּ?

אוֹ שֶׁמָּא אֵל הוּא בַּאַהֲבָתוֹ

אוֹתִי

מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אֶת הָאַהֲבָה

הָעוֹלָה כְּתִמְרוֹת עָשָׁן מִמִּדְבַּר

גּוּפִי.

 

הבית הראשון מתכתב עם הדמעות שבשיר הראשון בספר, מעצים אותן לכדי מטר ומעפיל לאולימפוס. האור כאן בשל ומושל, לעומת האור הביישן המתגנב בשיר השני של הספר. הביטוי החזק "מִכְוַת אֵשׁ", המעניק לספר את שמו, מצית מחשבות על קשר אמיץ, רב משמעי בין אהובים, הכולל מחויבות עד כדי הַקְרָבָה.

 

האהוב מקבל ממדים מיתיים של זאוס האולימפי או של האל המונותאיסטי.

הגרסה האנגלית

 

Or is it god declaring love 

For me

 

אינה בהכרח מזהה את האהוב עצמו עם האל, אלא אומרת, שאשה אוהבת זוכה לאהבת אלים.

 

 הצהרת האהבה בסיום השיר מאחדת את המים, האש ואת מדבר הגוף, שמתכתב עם "מִכְוַת אֵשׁ".

 

ליפעת קשב עמוק ומכבד לשירים של אחרים, והוא משרה עליה שירי קידה. שלושה מאלה נמצאים בחטיבת שירי הומאז' לקראת סוף הספר. אדגים את מהלך  ההתכתבות עם לאה גולדברג:

 

הומאז' לשיר 'זוהר אחרון' של לאה גולדברג

 

תְּכֶלֶת זְכוּכִית זַכָּה

מְנֻפֶּצֶת

פְּזוּרָה לְכָל עֵבֶר

פֹּצַעַת אֶת אֲבָרַי

וְאֶת עוֹרִי הַשָּׁקוּף

אוֹתוֹ דִמִּיתָ לָרָקִיעַ הָהוּא

בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית הַהִיא

כְּשֶׁהָעֲנָנִים שָׁטוּ כְאִלּוּ דָבָר לֹא

אֵרַע

וַאֲנִי אָז אוֹתָם מָנִיתִי אֶחָד

אֶחָד

בִּקְפִידָה. אֶחָד

אֶחָד

עַד חָלְפוּ אַרְבָּעִים מֵהֶם

כְּמִנְיַן שְׁנוֹתַי

כְמִנְיַן תְּפִלּוֹת הַמָּוֶת

שֶׁל זְכוּכִית תְּכֻלָּה שְׁבוּרָה.

 

למקרא "תכלת-זכוכית" המעטרת  "את ראשי ההרים" בשיר "זוהר אחרון" של לאה גולדברג, יפעת חשה בסכנת התנפצות. היא ממשיכה את המהלך המחשבתי ונותנת לסכנה להתממש: "מְנֻפֶּצֶת ... פֹּצַעַת". אין אצל יפעת "זָהָב", כי הרי אצל לאה גולדברג הוא היה כּוֹזֵב. "גּוֹלָה" של "זוהר אחרון" משרה בשיר של יפעת גולה קדומה של 40 שנות נדידה במדבר, "אילנות חשופים" של לאה גולדברג מצאו את מקומם ב"בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית", "שמים קרים" שם הם רקיע עם עננים שטים כאן.

 

ביטוי מובהק של רגישותה של יפעת לזולת, עד כדי הזדהות, הוא השיר המוקדש לילדה קטנה דתיה, רחל אטיאס, היחידה מבני משפחתה ששרדה תאונת דרכים מחרידה:

 

מוקדש לרחל אטיאס, ערב שבועות תשע"ב,25/05/2012

 

אֲנִי

מַאֲמִינָה בְּעַל כָּרְחִי

מִתְהַלֶּכֶת

בִּשְׁמֵי מָרוֹם

מְפַלֶּלֶת לִטְעֹם מִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ

הַגָּן

לִטְבֹּל בַּנָּהָר הַיּוֹצֵא

מֵעֵדֶן

לָדַעַת טוֹב

וָרָע

אֲהָבַת אִישׁ

אִשָּׁה

וְאֵל

הַמַּכֶּה אֶת עוֹלָמוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ

הַצְּרֵדָה.

 

השיר מתווה תכנית מימוש החיים בצל האסון המשפחתי הכבד. הביטוי "מִתְהַלֶּכֶת

בִּשְׁמֵי מָרוֹם" מסמל את המודעות המתמדת לאבדן, "בְּתוֹךְ הַגָּן" – אני מפרשת כתקופת הילדות, שנחווית ואינה נקטעת ע" התאונה הקטלנית, "לִטְבֹּל בַּנָּהָר הַיּוֹצֵא

מֵעֵדֶן" הוא ביטוי להתבגרות תקינה לתוך האושר של " אֲהָבַת אִישׁ אִשָּׁה", כשהאל ממשיך להיות נוכח בעולמה של רחל אטיאס, אך היא זאת שלוקחת אחריות מלאה על חייה. כולנו יכולים לשאוב עידוד מתוך מתווה החיים השלמים, אשר המחברת מייעדת לילדה היתומה.

 

הגותם של סוקרטס-אפלטון ששרדה 2400 שנים ושירתו של ג'ון קיטס בת ה-200 חובקות את שיריה של יפעת ומעניקות לנפשה הנחבטת שמץ בטחון וקורטוב של נחת.

 

 

טואול - בניית אתרים