מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 מאמר:

 שירה רוטטת משבילי זמן אחרים/ יחזקאל מוריאל

 

 

 

שירתו של המשורר הרצל חקק מורכבת ועטורה בסמלים לרוב, אפופה במסתוריות ועומק חוויות. בשיר בעמוד 15, 'גאולה מתמהמהת', עבד ועתיד כרוכים כאן יחדיו, ריחות של גפילטע פיש וחמין חברו יחדיו, וכמה יפה ומרגש: המזיגה הנפלאה הזאת מתרחשת עם התקרב פעמי גאולה, והחן שבשיר הוא, עצם האווירה המלאכית השמימית המרחפת מעליו.

 

"אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה

יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.

כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמָן

אֲחֵרִים, רְעָפִים, חַבְלֵי כְּבִיסָה,

רֵיחוֹת גֶּפִילְטֶע פִישׁ וְחַמִּין".

 

 

 

הצער המשתקף מתוכנו כרוך בעצם ההתמהמהות של בוא המשיח, הנושא בכנפיו את הגאולה השלמה.תפארתה של 'ירושלים' מובעת בשיר 'שלמות ויראה' בעמוד 21, שם בימים הנוראים טרם יום כיפור, חש המשורר את האווירה של התעלות לרקיעים.

 

אצטט את תחילת השיר:

 

"סִימָנֵי חַג כְּמוֹ עוֹלִים מִטַּחֲנַת הָרוּחַ.

רוּחַ תִּשְׁרֶה.

זוֹכֶרֶת רְגָעִים מְשִׁיחִיִּים

לְיַד הַמֶּרְכָּבָה. לְדוֹבֵב

זְמַן תִּשְׁרֵי".

 

 

 

איזו זכות גדולה למשורר לגור בירושלים ולחלום על משק כנפי המשיח. בסוף השיר מדגיש המשורר את נצחיותה של ירושלים, אצטט:

 

"יִכְלֶה, הַזְּמַן יִכְלֶה

וְאַתְּ לֹא תִּכְלִי".

 

 

נשמתו של המשורר מתמזגת עם רבים מנופי העבר, אשר נגלים אל מולנו בתפארתם מן התנ"ך, כמו הר הזיתים, וכן הר הצופים. נופים כגון אלה משתקפים בשירו במלוא חמדתם, ואתה חש שרפרוף מלאכי

פרוס על רבים מביניהם, כמו השיר 'חלומות רוטטים, הר הזיתים', עמוד 26 – וכן השיר 'לא ינוח, הר הצופים ברוח', שם מהווה ירושלים נקודת תצפית מיוחדת, לא רק מבחינת המקום, אלא גם מבחינת הזמן, עמוד 27.

 

 

"הָרוּחַ מְכַסָּה אֶת עֵינַי

עַד מִדְבָּר יְהוּדָה.

תַּצְפִּית אֶל הַהִיסְטוֹרְיָה, אֶל הַנֶּפֶשׁ

שֶׁמּוֹדָה. שֶׁלֹּא כָּלְתָה".

 

 

בשיר 'הפרימוס בוער, הטעם אחר' בעמוד 38 מובעת האכזבה המרה של המשורר.

 

"בְּנַעֲלַיִם מְצֻלָּקוֹת מִצְּמִיגִים

נָגַעְנוּ בְּשַׁעַר הָאַלְיַאנְס. הַכֹּל

הָיָה קָסוּם וְאַגָּדִי

אֲבָל עוֹלָמֵנוּ הָלַךְ

וְהֶחְכִּים. אֶל פִּסְגָּה.

שָׁם עֲרָכִים מִתְרַסְּקִים".

 

, כילדים נסיכים נוגעים בשער החלומות האליאנס, נאבקים עם עולם משתנה, עולם שמאבד מתמימותו.

כשהוא שומע  מסביבו את המילה 'מלכות'. המילה הזו אוצרת בתוכה אשליה כשהיא נתקלת בסלע המציאות העגומה של ייסורי הקליטה הקשים. מציאות זו מובעת על ידי המשורר בגוף השיר:

 

"קַמְנוּ לְהָבִין שֶׁאֵין כֶּתֶר בַּחַיִּים.

רַק פַּשְׁטוּת עַד שָׁמַיִם.

 

אֵיזוֹ מַלְכוּת, וְאֵיזֶה נַעֲלַיִם".

 

 

 

החשש מכרסם בלב המשורר, לבל תחסר לדור הזה הזיקה לעולם הרוח, אשר בה התאפיין העם היהודי. חשש זה בולט בשיר בעמוד 72 "מסילת מילים, לחן ריסים".

כך מובע בשיר שבו הוא מבקש גאולה דרך עולם השירה, אולי משם תצמח ישועה לעולם המאבד את ערכיו.

 

"תֵּן עוֹד שִׁירָה, לְמוּל

שַׁלֶּכֶת. דְּבָרֶיךָ לֶחֶם. שֶׁלֹּא נִוָּתֵר

בּוֹדְדִים.

מוּל הַהִיסְטוֹרְיָה

הַדּוֹרֶכֶת".

 

 

 

 

השיר בעמוד 101 'סוד הכתיבה' חושף תחושת המשורר, שהכתיבה היא מעין 'חולי', והסיומת של השיר:

 

"אָז לָמָּה אַתָּה כּוֹתֵב".

 

התשובה האמתית באותו שיר, משמעה אחד: השיר אשר נכתב נשאר לנצח.

בשיר 'מתחברים אל החלום' בעמוד 131 מנסה המשורר להתחבר אל המציאות של התקומה. הוא נושם

את ריחותיה של העיר תל אביב המעוטרת 'בארומה וניחוחות' וממשיך וכותב באותו שיר:

 

"אָרוֹמָה וְנִיחוֹחוֹת.

רֵיחַ שֶׁל סוֹדוֹת.

מַשֶּׁהוּ מִירוּשָׁלַיִם

לְכָאן עָבַר".

 

 

 

בשיבה לארץ ישראל הייתה צריכה להיות שיבה של גאולה מייסורים ואובדן, והנה מגלה שיבה

זו כשיבה הכרוכה באובדן חיים, טרור וקווי אוטובוס שהופכים למלכודת אש, תחושה קשה זו –

באה לידי ביטוי בשיר 'תצלום אבוד' בעמוד 171.

 

"קַוִּים מִתְרַסְּקִים. אֵין רֶצֶף

לַחֲלוֹם שָׁלֵם.

קַו 18 נֶחְרַב. קַו 2 זָב.

קַו 26 חָרוּךְ. קַו 19

בְּלֵב רְחַבְיָה בָּעַר.

 

זָכַרְתִּי כָּל מִלָּה כּוֹאֶבֶת.

הַמַּאֲבָק לֹא נִגְמַר".

 

 

 

 

עם כל האובדן אשר כרוך בתקומה לבו של המשורר מלא שמחה כשהוא רואה לנוכח פניו את אור התקומה בוקע כל שחר, כי זהו אור  מנחם, והזוכה לו אינו מוכן לאבד אותו

 

ניתן למצוא ביטוי נאמן לכך בשיר 'הלב והמרכבה' בעמוד 203-204

 

 

"תַּמְצִית הַנְּשָׁמוֹת.

לָהּ לַמְּשִׁיחִית.

וְהִיא. בִּגְדֵי מַלְכוּת

לָהּ. מֶרְכֶּבֶת הַגְּאֻלָּה

מְחַכָּה לְנִשְׁמָתָהּ".

 

 

עם כל השמחה המתפעמת בלבו של המשורר בחזותו את התגשמות החזון של התקומה,לבו עתים נחמץ,

 

וקשה לו להשלים אם אותה שפה עילגת, אשר אוזניו קולטות בחלוף הזמן, בתמורות העתים. תחושה

של אובדן, של דור חדש שאינו מוכן לקחת עליו את משא המורשת, שאינו מתחבר לקסם של הירושה. וכך מבטא המשורר כאבו בשירו 'דור אל דור' בעמוד 258:

 

"כָּאן בּוֹנִים מִגְדָּל. עַכְשָׁו.

חוֹבֵק רְצִיפִים מִקְרִיִּים. וְעוֹלָם.

זֶה מִגְדַּל פְּלָאִים. אֵין

קוֹפְצִים עַל הַיְּרֻשָּׁה.

זוֹ בָּבֶל הַחֲדָשָׁה".

 

 

 

אותות ורשמים מחבלי הקליטה הכואבים נותרו חקוקים בלב המשורר,  והוא נתן ביטוי לכך בשירו 'שבה הרוח, איזה גשם' בעמוד 287.

בשיר מרטיט זה מעוצבת ומשתקפת דמותו 'חכם אברהם', אותו איש קדוש, שאינו מעוניין להתחבר אל הממסד. הוא חש עצמו 'מיותם', וכך הוא מתואר כסובל וכמי שנותר בחוסר כול.

 

בשיר בעמוד 307 שובה את לבנו הקטע המצמרר: בשיר 'הקטע שלא החריש ורגע הקדיש'.

 

 

 

"הִנֵּה הִיא כְּאָז. יַלְדָּה בּוֹכָה.

אִמָּהּ צוֹעֶקֶת מִצִּירֵי לֵדָה.

הַמְּקוֹנְנוֹת לְיָדָהּ מְיַלְּלוֹת.

לְיַד שׁוּרוֹת הַסִּיּוּם, כְּמוֹ זָכַרְתִּי

כְּאֵב בֶּחָזֶה, אוֹר עָמוּם.

בְּרַק עֵינֶיהָ בָּאֹפֶל, תְּפִלַּת קַדִּישׁ.

הִיא צוֹפָה לַתֹּפֶת, בְּלִי נְשִׁימָה

כִּמְצַלֶּמֶת סֶרֶט אֵימָה:

בָּבוּאָתָהּ נִשְׁבֶּרֶת, נִזְכֶּרֶת, בְּאִמָּהּ

הַמְּעֻבֶּרֶת,

שְׁלוּלִיּוֹת לְלֹא פָּנָס.

בָּרָד כָּבֵד.

לֹא הִגִּיעַ אַמְבּוּלַנְס.

אֵשׁ וְקוֹלוֹת,

רוּחַ קָרָה, אִשָּׁה הָרָה,

וָלָד בֵּין הַחוֹלוֹת".

 

 

תמונה אחת מתוך רכבת תמונות שמשיבה אלינו את הרעד ההוא, את הנסיעה לשום מקום. בשיר זה מתאר המשורר את התלאות בחיי המעברה: האשה ההרה שנותרה סובלת ברגעים המכריעים של צירי הלידה, בעוד האמבולנס מבושש לבוא, והמשורר מתאר אותה כצופה למראה של תופת, כמצלמת את הסצנה המדממת – ואנו רואים אותה סובלת ומתייסרת, והגורל נורא:

 

 

"בִּטְנָהּ שְׁבוּרָה, אֲבָרֶיהָ שְׁבוּיִים.

עֻבָּר נִלְכַּד בֵּין מָוֶת לַחַיִּים.

יֶלֶד הָיִיתִי, יֶלֶד לְיַד אֵשׁ,

וְאוֹתוֹ חָכָם קָדוֹשׁ אָמַר:

"הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ

נָתְנוּ מִנְחָה, נָתְנוּ לְבֵנָה דּוֹמַעַת

וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת, לָאָרֶץ הַזֹּאת, הַמִּתְעַמֶּרֶת.

הַמִּתְעַבֶּרֶת".

 "

 

 

בשיר 'ההמיה, המהות' בעמוד  315-316, מדגיש המשורר את חשיבותה של השפה כחלק בלתי נפרד מהתקומה, וכך יש לפנינו ביטוי נאמן מאד לרחשי לבו:

 

"שָׂפָה מְלַמֶּדֶת עַם לָקוּם

וְלֵילֵךְ. חֲלוּצֵי מִלִּים חוֹרְשִׁים

אֶרֶץ מְלֵחָה. וְכַמָּה חֹסֶר

מְנוּחָה. מַאֲבָק בְּחֹסֶר אֶפְשָׁרוּת.

הַיּוֹנָה סָבִיב עֲיֵפָה. נֶפֶשׁ תָּשִׁיר

וּתְסַפֵּר מְעוּפָהּ".

 

 

לסיכום, שירתו של הרצל חקק שאובה ממקורות הטוהר של היהדות השורשית והאמתית, שבה שזורים בטעם ובחן, שמחותיו ומכאוביו של עם ישראל, ושירה זו נותנת ביטוי מעמיק שאוצר בחובו תקופות של סבל עדי תקומה וזקיפות קומה בארץ מולדתו ההיסטורית.

טואול - בניית אתרים