מנוי לפורטל בכיוון הרוח



 

סיפור:

אשתי החייזרית/ רפי תורן 

 

 

מכיר את זה שאתה רואה דברים, אבל אתה לא לגמרי

מודע להם ופתאום- בום! אתה קולט מה היה שם... או לא

היה בעצם?

 

קיצור אחי, יכול להיות שהבחנתי בכך כבר בערבים

הקודמים אבל רק בלילה שעבר ירד האסימון, כמו שאומרים. השעה הייתה כבר קרוב לאחת כשהחברה זרמו הביתה. נו ַרה מתחילה ללמד איזו שעה לפני שאני בכלל פוקח עין, אז היא נופלת שדודה ואני עובר קצת על הבית, סבבה? מוריד את

האשפה, שיהיה לה נחמד עם הקפה של הבוקר. אתה יודע,

כמה פחיות בירה ריקות וצלחת פיצוחים חד פעמית, לא רציני. תכלס אני פותח את הפח ומה אני קולט-!? ריק. כלומר שוב

ריק שם. נקי כמו הקערה של טומי שתי דקות אחרי כל ארוחה.



 

לא מבין ת'קטע. מה היעילות הזאת של מפני האשפה ברחוב שלי, אתה יכול להסביר לי? זכרתי במפורש שכשטומי

הוציא אותי לטיול הערב שלו, קצת לפני שהחברה הגיעו, הוא ניגש כהרגלו לרחרח באזור ואני סגרתי את דלת הפח ככה בלחץ, על שקית רצינית שנורה הורידה מן הסתם מוקדם

יותר. אוקי? עכשיו, אצלנו אוספים בשש שבע בבוקר. סבבה? אין מצב שלפני. אלא אם כן יש איזה חג או משהו ואז טומי מחריד את הבית בנביחות כשהם מסתובבים שם באמצע הלילה. אבל תכלס, עכשיו לא חג ולא שבת, סתם ערב של יום

רביעי, כן? אז זה הטריד אותי כמו שאומרים. מבין ת'קטע?

 

טוב. אז אני עולה למעלה, לוקח שוב את טומי, הוא

משוגע מהתרגשות, לא מבין מה זה הצ'ופר הזה שנפל עליו באמצע חלום. מתנער, עוד חצי מסטול, אבל חוגג. עכשיו תקשיב. איך שאני שם עליו רצועה, סבבה? הוא מושך לצד  השני של הרחוב. ליד הפארק החשוך שם, הוא מכשכש בהיסטריה כאילו זרקתי לו את עצם הבופלו שלו ומצמיד את האף לברזנט של אתר השיפוצים, אוקי? אני מסיט את היריעה ומה אני רואה!? אתה לא מאמין. את השקית המצחיקה שלנו

קרועה שם בתוך החפירה!

 

הכול שפוך אחי. זה לא אמיתי. אני מזהה את השטויות

שלי, קופסת סיגריות מעוכה ונייר מחשב מקופצ'ץ...' וגם

טומי כולו מכושכש כאילו חזר מהמסע המופלא הביתה... נובר בין קליפות תפוחי האדמה, מתחכך בעפר, מבסוט מעל הראש. אני מושך אותו ופתאום נופלת עלי בהלה. מה הולך פה? למה האשפה שלי מוסתרת בקצה הרחוב? מסתכל


 

לצדדים. סורק את החושך. יכול להיות שגם אתמול היה שפוך

שם?? ממש נדמה לי שכן. הנה המקומון של שבת לעזאזל...

מן הפח אל הפחד... לא ככה?

 

בהתחלה חשבתי להתקשר להתלונן אבל פתאום אני

שואל את עצמי, על מה? על ש ַנקי אצלי? למי? לעירייה? מה

הקשר? הם באים, מתקתקים את העבודה שלהם והולכים.

למשטרה? בטח יצחקו עלי. בראש שלהם פחים?

 

אבל זה מלחיץ. לא? מה זה הקשקוש הזה? מה יש

באשפה שלי שאין אצל מישהו אחר? האשפה שלי היא זבל. לא פחות ולא יותר סימפטי מכל זבל אחר. סבבה? מסריח  באותה מידה ומיותר באותה מידה. כאילו אם היית איזה עכברוש שמתעניין בקליפות, אני מבין. אבל לבוא ולגרור את זה איזה ,100 150 מטר לאתר שיפוצים? זה לא עבודה של מכרסם. זה מפשפשי פחים רציניים ביותר, לא? מה לעזאזל הם מחפשים בפח המצחיק שלי?? טוב, אל תיקח את זה

...ככה

 

 

 

עכשיו. נורה שלי היא יותר ממורה. היא סוג של אם רוחנית לתלמידים שלה, או סוג של הילרית לניצולי השואה אותם היא פוגשת אחת לשבוע בבית אבות. היא מתארגנת עכשיו למסיבת הסיום של ה'בוגרים' שלה אלק. בינינו, כיתות ו' זה הסיוט של כל מורה. אני שמח שאוטוטו המחנכת שלי יוצאת

לחופשה, היא כבר מותשת ברמות. כלומר מנטאלית. שתבין,



 

נורה היא טורבו. אף פעם היא 'לא לגמרי עייפה.' משקיעה בתלמידים יותר מאשר בבעלה. אוקי? וזה בזבוז רציני אני

אומר. מחנכת שמחנכת. חינוך זה חרטא. זה הכול הבית!

קח את רשת ג.' סבבה? 'הבית של המוסיקה הישראלית.'

צודקים! וזאת הבעיה! סת--ם... אז מה אני אומר? קיץ, לא? אז אני בודק מה יש במבצעים. בחום הזה רק חוצלארץ. לא

ככה? אולי איזה אגם שקט, אולי בקרואטיה. אבל איפה. בשיא העונה אתה בלאו הכי מתחכך עם כל העולם גם בפינה הכי נידחת באירופה. בבודפשט למשל, לפני שנתיים, חצי

רחוב מדבר עברית. רציני! אתה לוקח איזה שייט על הדנובה, פתאום איזו בת מצווש סטייל ארץ נהדרת שיורקת מסטיק לנהר שעליו היא שטה... אומרת “אבוש, בא לי גלידה! מתי כבר יורדים מהפ ְחח הזה... “ אתה מבין?? אין שקט אני

אומר לך, אין שקט. - “מצאתי מונטנגרו ב- 400 יורו, חמש לילות“.

- “חמישה“.  העולה-חדשה  שלי  מתקנת  אותי,  “לא

עכשיו ממי“. נורה גוזרת איזו תמונה לאלבום ו.3'

 

קשה לה להיפרד מהפרחחים שלה. יש לה עוד יומיים

תעודות.

 

- “ עוד יומיים תעודות ממי, אז תדבר איתי על מונטנגרו,

סבבה?

 

“- סבבה. אבל את בעניין? איפה זה בכלל המונטה

 



הסימפוניה העשירית



כריסטו הזה“?


 

- “שתי אצבעות מקרואטיה“. - “וואלה? אז יאללה! אני מזמין 'בית באגם.' איך זה“?

- “תודה נשמה, תזמין“.

 

- “בשבילך חיים שלי, תמיד זמין... מה איתך“? אני

שולח יד...

 

- “אוף, רד ממני עכשיו. אתה לא רואה שאני שוחה

בבלגן? אני רוצה עוד להתקלח, מרגישה  זבל“... ואז אני

נזכר.

 

- “אפרופו זבל, תגידי, מה הקטע עם הפח? ראית??

אתה שם משהו, בצ'יק זה נעלם“...

 

עכשיו תקשיב. נורה מפילה את המספריים לרצפה...

(טומי בודק אם זה אכיל) ואז היא מסתובבת ומביטה בי ככה

כאילו... כאילו סיפרתי לה שיהודה לוי הוא הומו. סבבה? - “אני רוצה להבין, מישהו מתעסק לנו עם הפח“??

- “מרחיק לכת ממי, אבל אני חייב להודות שכן“.

 

ואז זה קורה אחי. נורה מגיבה כפי שאף פעם לא ראיתי

 






אותה מגיבה, אוקי?


 

למעשה לא ראיתי אף פעם אף אחד בשום מקום!

מתנהג ככה. אתה לא מאמין.

 

תקשיב. היא מסובבת את אוזן שמאל לאחור בחריקת

גלגל שיניים... מגלגלת אישונים למעלה, חושפת את הלבן

שבעיניים... ואז מפיקה קול נמוך שלא מן העולם הזה...

 

אני חושב שברגע ההוא חזרתי להרטיב.

 

 

 

אני מתעורר ודבר ראשון אני קולט אחי, את רכות המצעים. סבבה? משי! כמו שאומרים. מה זה נעים. אני יכול להישבע בן אדם שאני מריח גם ניחוח פרחים ושומע קולות ציפורים

בחוץ.

 

אני לא מספיק להתאושש ופתאום אני מזהה את נורה מתיישבת בצד המיטה וגבה חשוף. איך אני מתגעגע למראה הזה של השיער הגולש שלה. מתי יש לי צ'אנס לראות אותה ככה? בד“כ היא נעלמת לי עם הזריחה או מתחברת למטען באמבטיה... גם אם אני מביא לה קפה בשבת היא לא יוצאת

מהמקלחת לפני הצהריים. רציני!

 

אני לא זוכר כלום אבל הגוף שלי בתחושה שהיה לנו לילה מדהים ביחד. נורה מתמתחת בהנאה ומהטלוויזיה

102



 

מצלצלת שפה משונה... מה!? זה לא אמיתי. אח שלי, פתאום

אני קולט שאני בצחוקינג מונטנגרו!!

 

לאן נעלמו להם הימים האחרונים?? אני זוכר שהייתי   יעיל ומצאתי לנו איזה דיל עם טיסה ומוטל כפרי לשבוע הבא... אבל לאן לעזאזל הלך הסופשבוע!? אני שואל את


ַדה, אין לי נ


עצמי אם שתיתי או משהו, איך הגעתי לפה? אבל

בראש כלום.


 

ואז אני נזכר בפח המכוער ובאשתי החייזרית או

משהו... אני מזדקף במיטה וכמעט בא לי לברוח משם... אבל כשאני רוצה להעיף מעלי את השמיכה אני שוב מתלהב ממגע הקטיפה  שלה...  משב  רוח  קליל  מסתלסל  מהחלון

הפתוח ישר לתוך הנפש... אני שיכור ולא מיין. זה לא מזגן, אני אומר לעצמי, זאת בריזה... אחלה בריזה! איפה בארץ ביוני יש יופי של בריזה על הבוקר? אני שולח מבט החוצה אל התמונה המצחיקה מהאינטרנט. המדשאה שגולשת לה אל שפת האגם... כל העסק אולי בגודל של שולחן פינג פונג

אבל בכל זאת, פסטורלי למדי.

 

 

קיצור  אחי, אני שואל אותך, לאיזה בוקר אתה היית בוחר להתעורר? לכזה עם אשתך היפה בחופשה השנתית שלכם בתוך פוסטר מזוין? או לכזה עם יצור חסר אשונים עם מתג הפעלה באוזן וקול רובוטי שהוא במקרה גם אשתי

בארבע  השנים האחרונות. אהה?   ואגב, האשפה המסריחה

שלה מעניינת יצורי לילה מפוקפקים...


רפי תורן

 

ססס אמק! - אני חושב פתאום - מה עם טומי!? באמא

שלי... אני קורע להם את הצורה אם הם נגעו בו.

 

טוב. תרגיע. אני אומר לעצמי. זה מה יש. לא? אז אתה בטח מבין מה סחבק בחר. כל עוד טוב לי, כל עוד אשתי נעימה לי, ובשעה הקרובה אנחנו נצא ודאי למרפסת החדר עם איזו ארוחת בוקר נחמדה וכאלה, למה לי לטחון את המוח? עדיף לתפוס את מה שהיה כסיוט חולף וזהו. זה בטח הראש המכוער שלי, שמחק את הסופ“ש האחרון, מתעתע בי

גם עם כל מיני הזיות שווא וסיפורי א ְלף לילה... אני אוהב את

נורה והיא אוהבת אותי והכול אחלה וחלאס מחשבות קודרות

ויאללה לזרום בכיף בצחוקינג מונטה קריסטו... לא ככה?

 

 

 

נפגשנו בטיול  ג'יפים  בקרואטיה.  עפנו  אחד  על  השנייה.

כלומר פיזית. הנהג המצחיק סטה למורד הנהר ועפתי עלייה. נצמדנו פנים מול פנים. כמעט מחצתי אותה כמו יתושה ואז בקושי נושמת היא אומרת לי – “אתה חמוד, תעשה לי ילד“! כמו שאתה יודע, עוד לא הגענו לזה אבל חצי שנה אח“כ

התחתנו בארץ.

 

 

יום אחד, אחרי שנה בערך, היא חוזרת מביצפר. - “ממי“, אני אומר לה “ יש לך כתם ירוק על החצאית“.



 

- “איפה“?? היא קופצת כאילו שמעה את טומי שר איזו

אריה.

 

- “פה! לא רציני“. אני דוחק לה אצבע מדגדגת לירך

הפנימית... להפתעתי הנקודה הירוקה לחה וחמימה... היא

משתדלת לגחך אבל יוצאת בבהלה מהחדר. מה קרה פה!?

“- את בסדר ממי? “ אני קורא אחריה. - “כן... “ היא עונה לי מהשירותים, “סבבה! זה מהציור

של הילדים“... - “ אהה. יש מצב... - אני עונה לה“.

 

 

נורה כמובן ויתרה על הארוחה בחדר ולאחר מש ֶחה קצר באגם, בקשה שנאכל עם האורחים האחרים. בבלקן היא מרגישה בבית כמו שאומרים. בעצם, היא באמת בבית. מכאן היא באה. היא מדברת שוטף מקדונית וסרבו-קרואטית או משהו והמקומיים נמשכים אליה כמו פרפרים לאור. 'מנורה' (במלעיל)   אני קורא לה... הקשישים הם כמובן ההעדפה

שלה.

 

הפעם אנחנו יושבים לארוחה עם צעירה ואביה, אקס

גיבור מלחמה, מרותק לכסא גלגלים. נורה מתעקשת לדבר איתו דווקא על הימים שלפני מלחמת האזרחים, למרות




 

שאימא יוגוסלביה אף פעם לא הייתה מקום מרנין לחיות בו. לא יודע מה משך את נורה לעשות צבא בארץ. נכון, היא עשתה חיל כמורה-חיילת בחוף אולגה, אבל הדבר האחרון

שהיא מתחברת אליו זה מדים ונשק.

אולי זה הים... אין מצב שעובר שבוע, קיץ או חורף, בלי שנורה יורדת

לים. זה קטע אצלה. היא מחוברת למים. למעשה היא גדלה

לחוף הים האדריאטי אך כבר בנעוריה נאלצה לברוח להרים.

היא אף פעם לא מדברת על המשפחה שלה. רק על חברים. החברים שנשארו שם. מאז השתחררה מהצבא, תוך כדי לימודים ועבודה, הייתה על הקו ישראל-יוגוסלביה לשעבר שלוש פעמים. מתה על הסצנה הישראלית אבל הלב שלה

כאן.

 

בסוף ארוחת הבוקר הרגשתי שאני הולך ומתרחק.

התמונה האחרונה מהארץ הדהדה שוב ושוב. בפלאשים כמו שאומרים. לא יכולתי למחוק מתודעתי את הבאס המתכתי שלה... כל היום הסתובבנו בכפר הסמוך, על צלע ההר. היא

הייתה בהיי! קשרה שיחה בהתלהבות עם עוברים ושבים, קנתה כובע קש והצטלמה סלפי עם כל דבר שזז כמעט. דווקא כיכבתי בחלק מן התמונות האלה אבל הרגשתי חיוור. נורה השקתה אותי פעמיים במשקה קיץ מקומי אבל לא הצלחתי להיפטר מכאב הראש. חזרנו שפוכים לחדר. היה כבר די מאוחר, אולי עשר. אני צללתי למיטה, אבל נורה נטענה

באמבטיה ויצאה חדשה.



 

- “אתה לא מרגיש טוב, אבל אני עוד לא לגמרי עייפה...

אני יורדת לקשקש קצת עם אנשים בבר, סבבה? “ היא

מנשקת אותי במצח, אני בוחן את האוזן המפחידה שלה... היא במקום. “ מביאה לך תה עם ברנדי חמוד! צ'או“!

 

אני נופל גם בלי הברנדי, חולם על יצורים ירוקים עם עיניים לבנות ומתעורר בבהלה באמצע הלילה לצד החייזרית שלי. לרגע אני לא זוכר איפה אני. מושך למקלחת, מביט במראה ושוטף פנים. רצף הימים האחרונים נותן את אותותיו

והמצח שלי לוהט. אנחנו לא קרוצים מאותו חומר, נורה ואני.

אנחנו שונים. נורה למשל לא חולה, נקודה. אין מצב אחי,

שיש לה חום או משהו. לא שיעול, לא סחרחורת ולא בחילה.

 

- “בואי נעשה אהבה. יהיה לך סבבה ילד. ההיריון

יעבור חלק, לא ככה“?

- “כן אבל אני בחיים לא נכנסת לבית חולים, אתה יודע. - אוקי נשמה. בי“ח מת. אהבה אפשר“?

_ _ _

 

- “היום יש אפשרות ללדת בבית ממי“. - “כן אבל אני בחיים לא הולכת לבדיקות דם וכאלה“.

- “ואללה. מת. אהבה“??

_ _ _



- “אולי במים... יש לידות כאלה, נכון? אני חושבת

שאלד מתחת למים“...

 

איך  לא?  נורה  שוחה  כמו דג. מהירה מאוד. למעשה היא יותר משוחה. היא בקטע של טראנס-פוזיציות מתחת למים. רגע היא פה ורגע היא שם... טומי משתגע מזה. באיזה יום אנחנו משתכשכים קרוב לחוף, סבבה? פתאום איזו ילדה

מסתבכת בין הגלים... המציל רץ, מוריד את החסקה למים... אבל איפה. לפני שהוא עולה אפילו, נורה כבר חוזרת עם הילדה ושתיהן מחויכות כאילו ירדו מאיזה מיתקן מצחיק

בלונה פארק. קולט?

 

 

 

 

הלום שינה, אני מאמץ את עיני מול המראה. מחשבות כפירה

מבצבצות בראשי הקודח (מהחום, לא מעודף שכל, כן)? העיניים שלי הופכות לעיניים הריקות שלה... אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי (זמנית, כן)? לא בטוח שאני רוצה לפגוש את היצור הירוק שישתלשל ממנה במים. אוקי? אני מבחין בסכין הגילוח... לא. מסובך מידי. אני מפשפש בתיק כלי הרחצה המסודר שהיא ארגנה ושולף מתוך ערכה קטנה סיכת בטחון... יותר טוב! אני פותח את הסיכה ומתקרב אל

נורה כשהיא ישנה. היא שלווה לגמרי, לא מודעת למזימתי.

אני שומע אותה נושמת. רואה את האוויר זורם בצווארה... בטנה... באין מפריע אני יכול עכשיו לנעוץ את הסיכה

בבשרה. אני רוכן בשקט ליד המיטה... נושם עמוק ודוקר!



 

- “אייי! “ מתעוררת נורה ומושכת את ידה ממני.. אני

מתרחק ומזדקף עם הסיכה המדממת בידי... היא מביטה בי בתדהמה ואז מרכינה את מבטה לאט אל אצבעה המוכתמת

בנוזל ירקרק...

 

האם גם הפעם היא תגלגל עיניים ותדווח? האם שוב

המכוערים יתעסקו לי עם הזיכרון?

 

בחסות  החשכה לוקחת אותי נורה לאגם. היא אוהבת אותי. היא לא יכולה עוד להסתיר ממני דבר. אנחנו נכנסים למים עד גובה הברכיים. אני נרגש. אני זוכר את הרגעים

המיוחדים האלה לאורך השנים כשנגמרות לנורה המילים. היא מנשקת אותי כשרגלינו נוגעות במים ואז לפתע אני יודע למה התכוונה. אני קולט חזיונות של אהבה. אני בוטח בה ויודע שלא משנה מה, היא נפלה אלי מן השמיים, או עלתה מן המים או משהו והיא עושה אותנו 'אנשים טובים.' איתה אני בדרך הנכונה, אם תרצה, בדרך אל האושר. אל ההגשמה המלאה. תמיד ייחסתי את זה ליופי שבאהבה. חשבתי שלכל בני זוג ששותפים באהבת אמת יש איזה טריק משלהם שיוצר את החיבור המפרה הזה בהבנה ובאמון. ככה לפחות ראיתי

את זה.

 

אלא שהפעם הנשיקה ארוכה, חושנית ומתוקה מתמיד.

אור ירח עמום חושף את מערומינו. צינת המים מצמררת מעט וחום הגוף זורם בגלים של עדנה ממנה אלי, לאורך מלוא קומתי וחזרה אליה... ואז עולים בי החזיונות. הפעם הם

מתחברים לסיפור מפורט.


רפי תורן

 

בהדרגה אני מבין שזהו סיפור הרקע של נורה שלי.

לפתע אני יודע שהיא איננה לבד. בני מינה היו שם מאז ומתמיד... הם מתקשרים דרך המים... יש להם יכולת שליטה

במים...

 

רגע... הצינורות והנחלים הם רשת האינטרנט שלהם!?

 

כל אחד מהם הוא ישות מדהימה שמשלבת טכנולוגית-

על עם אנרגיה גבוהה בתוך גוף דמוי אנוש! הם גם מעין...

אני לא מבין...

 

מפוצלי ישויות!? יש שלוש נורה לפחות... אחת נשארה

עם טומי בישראל...

 

די! אני מנסה להתנער מההזיה אבל נורה מחזקת את

אחיזתה בי ומענגת אותי יותר.

 

 הם  בשירות  בני  האדם  בכל  מקום ששם מתפתח עימות. מנסים  להציל  אותנו...  מעצמנו!  הם  היו  בשורות

הפרטיזנים... פעלו בקמבודיה... נרדפו בבוסניה... אומנים,

מנהיגות, חובשים, רופאות, מנחים, מורות ומטפלים... מחויבים להצלת בני אדם. מנועים מליטול חיים... למרות שהם פועלים בחשאי הם בתוכנו כל הזמן... למי שזכה לפגוש אותם, הם הגלגל המניע שלו... האור בחשכה... האנשים הקטנים-גדולים האלה... המטפל שסעד את סבא בשעות הקשות. המפקדת שבזכותה עברת את הקורס בצבא. הזמר שהשיר שלו מלווה אותך לכל מקום. איתם אנחנו נחלצים



 

ממשברים. מהם אנחנו שואבים כוח להמשיך... אבל לרוב, הדברים שהם עושים למעננו הם מעבר לבינתנו, מאחר והם

פלאיים...

 

 

 

- “אל-חמדו-לאללה! “ אני נזכר בצעקה של נהג הג'יפ המוסלמי לפני כארבע וחצי שנים בקרואטיה, כשנחתנו שוב על קרקע מוצקה. היינו שם כשבעה שמונה אנשים וזה ארך לא יותר משלוש ארבע שניות. כולם כבר דימו אותנו נבלעים

במים, בעוד אני בוחן את פני המלאך שנתגלו פתאום לפני. נורה הייתה עצומת עיניים ושלווה מאוד, או אולי מרוכזת להפליא, כשלפתע עלה גל ענק מן הנהר והדף את הג'יפ

חזרה לגדה. רק אז היא השתנקה כמעט תחת כובד משקלי, פקחה עיניים מחויכת והציעה לי את ההצעה המגונה ההיא

להתרבות...

 

 

 

לפני שעלינו לחדר עם אור ראשון התעלסנו עוד שעה ארוכה באגם. נורה סיפרה לי בלי מילים על כך שעול הסוד רבץ עלייה תמיד ושלא לחינם אני נאבק עם התמונה הבדיונית שהניחה

לי לזכור מהבית... זאת הייתה תחילת ההתרופפות שלה...

היא רצתה שאשאל את עצמי שאלות, שאעמיק לחקור לגביה. מעטים מאוד יודעים על קיומם בעולם ולרב הם לא בעלי בריתם... לכן הם פעילים במחתרת. בניסיון שלהם להתערב בסכסוכים, תמיד יטרידו איזה בכיר בשלטון... ותמיד יתנהל



 

נגדם מצוד מטופש... סליחה. אמרתי לך, זה לא אישי..

 

 

 

הבוקר פגשתי שוב בבת הגנרל הנכה בדימוס מאתמול, נרגשת

במיוחד.

 

“ אתה מחפש ודאי את אשתך“... דברה באנגלית טובה במבטא מקומי “ היא שם, מטיילת עם אבא על שפת האגם“.

 

מזגתי לעצמי קפה והיא המשיכה “ אמש בבר סיפרתי

לה על ההשפעה הנפלאה שהייתה לשיחה שלה עם אבא אתמול. הוא היה במצב רוח נהדר כל היום ובערב ביקש לפרוש מוקדם. אתה מבין, לרב הוא מתקשה להירדם ובקושי ישן ואילו אמש בפעם הראשונה מזה שנים הוא נרדם כמו

תינוק“. - “המקום הזה באמת עושה נפלאות“...

- “ אתה צודק אדוני! אין לתאר את מה שקרה לנו כאן, זהו נס... הבוקר נבהלתי לרגע כשלא ראיתי אותו במיטתו, אבל מיד הוא קרא לי מחדר המקלחת ואמר שהכול בסדר. בסדר גמור! הוא אמר בעצם. מסתבר שהצליח להיכנס לאמבטיה בכוחות עצמו, שוב, לראשונה מזה זמן ארוך. 'חצי שעה במים כשהשמש עולה ותרגיש הקלה גדולה'... כך אמרה לו אשתך אמש. זה היה באמת מרגש. ישבתי בחדר וחיכיתי לו. עיינתי שם באיזו חוברת אבל לא הצלחתי לקרוא, כי שמעתי אותו




 

שר ברקע... ואז אחרי זמן ממושך, השירה פסקה... הייתה “ לי תחושה מוזרה מאוד. קמתי והתקרבתי לחדר המקלחת כשלפתע הוא התייצב שם מולי בחלוק רחצה!

 

- “גם להתיישב חזרה בכיסאו, הוא הצליח לבדו! “

השתדלתי להפגין התפעלות.

 

“- אתה לא מבין אדוני“... היא הצעידה אותי אל מרפסת

המבואה והצביעה לעבר האגם.

 

שם, על שפת המים, צעדה נורה שלי לאיטה כשעל

זרועה רכון אביה של הנערה, פוסע בבטחה על שתי רגליו.

 

 

 

השחר מסתמן באופק. הציפורים כבר רוחשות . רגלינו במים והתמונה מתחילה להתבהר... כשמתגבר החשד סביב מישהו

מהם, מתחילים  לעקוב  אחריו.  החל  מ ִניטור  הדוא“ל  ועד

לחיפוש בתיבות הדואר שלו. ממעקב אחר חשבונות הבנק

וציתות לשיחות הטלפון שלו ועד לפשפוש בפחי האשפה... בשלב זה, נורה נושכת בשפתיי, אין ברירה אחרת. לפתע נחמץ לי הלב... כשצבת המעקב ננעלת, הבנתי היטב, אי אפשר להסתכן בחשיפה וצריך לקום ולעזוב מיד. למקום אחר. לתקופה בלתי מוגבלת... ואני לתומי חשבתי שיצאנו

לחופשה בצחוקינג מונטנגרו... אוי...

 

- “אתה חושב על טומי“... משדרת לי נורה בנשיקה,


רפי תורן

 

“הוא בסדר. הערב הוציא אותי לטיול ארוך... יום אחד, כשהשעה תתאים, תראה גם אתה אותו שוב. עד אז... “ היא מניחה את ידי על שיפולי בטנה וגופי חווה שוב את התחושה

החמימה של הלילה שעבר... - “כן, חיים שלי, עד אז יהיה לנו ילד“.

זהו. את השאר אני מניח שאתם יודעים. אחרי טיול הבוקר של

נורה עם הגנרל, עלינו לחדר ונחרדנו מהבלגן שהשארתם שם. אני מיהרתי חזרה לקבלה, להתלונן על הפריצה, אתה הפתעת אותי מאחור ולפני שאמרתי סקרלט ג'והנסון כבלת אותי באזיקים ושאלת איפה היא. נורה לא הייתה בחדר. גם לא בשום

מקום אחר. סריקות סביב לאגם ובכפר השכן לא העלו דבר. נורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה... לגרסתכם. ומה אני

אומר? בולשיט! אתם מחזיקים בה איפשהו ומשחקים בי! אבל זה לא יעזור לכם אח שלי, גם אם נשב פה עד הערב, לא תשמע ממני שיר אחר. סבבה? זאת אשתי אחי! והאחריות

לגורלה רובצת עליכם!

 

-  “אני  לא  אחיך  המזוין!  “ מטיח חוקר המחלקה המיוחדת במוסד את ידו בשולחן. “אלוהים! תפסיק לקרוא לי ככה!! מי בכלל רוצה להיות אח שלך !? אומלל פתטי שנשבה בקסמיה של נוכלת מעולם אחר! אם אתה חושב

  שאנחנו קונים את הסיפורים העלובים שלך, אתה טועה. הפחים יודעים לספר סיפורים חביבי! והפח שלכם צועק! מה

זה צועק, צורח אי.טי! “


הסימפוניה העשירית

 

הוא  שולף  שקית ניילון בה מככבות מברשת השיניים שלי וסיכת הביטחון המוכתמת בירוק... “– אתה יכול להגיד לי מה זה!? אהה? תגיד לגברת החיזרזירה שלך שאני אשים עליה יד בסוף, גם אם תתחבא לי מתחת לאדמה בפאקינג

קטמנדו“!

 

 

 

 

משה מאלדר הזה לא ידע לעולם כמה היה קרוב... חשבתי

לעצמי כששחררו אותי לבסוף מן החקירה.

 

אני צריך עכשיו מקלחת טובה... לא קל לדבר

ישראלית חצי יום... נורה התמימה, לו רק הייתה יודעת איזו קדושה  מעונה עשיתי ממנה... אולי קצת נסחפתי בתיאורים

הרומנטיים, לא?

 

- “היית משכנע“. אני אומר מחדר האמבטיה במלוני

בנפאל, מווסת את המים בין הברזים...

 

 

- “ העברית שלך הייתה סבבה לגמרי“. אומר אני התל-

אביבי, מעביר ספוג לח על כתפיי...

 

- “ החטטנית הקטנה, “ אני נאנח קלות במונטנגרו,

“כל ההתפתחות הטרגית הזאת די מיותרת. אילו לא... “ אני

מעביר אגודל על אצבעי החבולה, “ איך לומר?



 

אילו לא הייתה מריצה עלי, את הניסוי הלילי הקטן

שלה... היא הייתה עדיין בחיים“...

“.קורה זה“ -

 

“.טוב נו .כן“ -

 

“...הילד על חבל“ -

 

שבעה עשר המשובטים שלי מסכימים איתי לחלוטין.

 

****


* רפי תורן-מלחין, מוזיקאי וסופר. 

טואול - בניית אתרים