מנוי לפורטל בכיוון הרוח



שלושה סרטים מובילים בקולנוע הישראלי/ אבי כהן

העשור האחרון של המאה העשרים מהווה עשור מכונן בקולנוע הישראלי, עשור מעניין בגלל עושר הסגנונות  והתפתחות השפה הקולנועית אצל יוצרים שמתחילים להעז ולצאת מהמנייריזם הקולנועי, ומוציאים תחת ידם יצירות קולנוע בוגרות ומלוטשות אל אקרני הקולנוע.
עשור זה מונה בין היתר סרטים כגון : המיועד, החיים על פי אגפא, חולה אהבה בשיכון ג', לנגד עיניים מערביות, קלרה קדושה, קדוש...
סרטים אלה ועוד רבים אחרים ביחד עם אמון הקהל והביקורת בעולם, יגרמו עשור מאוחר יותר לקהל בארץ להצביע שוב הצבעת אמון בקולנוע הישראלי , ולחזור אל אולמות הקולנוע לאחר שהתרחקו ממנו כשני עשורים ויותר.
  
במאמר זה בחרתי באופן רנדומלי בשלושה סרטים מכוננים ושונים מאוד זה מזה ,אך דווקא שוני זה בין השלושה ממחיש את יבול הסרטים המגוון והמיוחד שעשור זה הנפיק לקולנוע הישראלי.
בנוסף  השתדלתי  להימנע מתיאורי העלילות השונות ומרכבת השמות המכובדת והחשובה שבזכותן קורמים הסרטים עור וגידים. ובחרתי להתרכז בנקודות ספורות המעידות על חדשנות ורוח חדשה שעולה מהסרטים הללו .

אדי[פוס] קינג (1992) הוא סרט המתנהל על גבול ההזיה, אפשר לראות בו מותחן אוונגרדיסטי העושה שימוש בדמויות סטראוטיפיות מסרטי הפילם נואר ומבצע בהם מתיחה על מנת להצעיר אותן ולקרב אותם לקולנוע של סוף המאה, אפשר  גם לראות בסרט זה  מעין פסיכואנליזה שנעשית על כיסא הקולנוע לשחקן הישראלי על פחדיו מהוויו ותשוקותיו, ואפשר לראות בו ניסוי צורני אקזיסטנציאליסטי  שמנסה לקרב את האופן שבו אנו חווים סיפור בחלום באמצעים קולנועיים , וכמובן שאפשר לשלב את כל השלושה הללו יחדיו.
הצילום של אריאל סמל נפלא, והבימוי של גידי דר מעניין , ומביא משב רוח מרענן וחדש לאותה תקופה. אם כי הבימוי  אינו חף לטעמי מנקודות חולשה.
למרות כל אלה כשאתה מתעמק בחבלי הלידה של הסרט, ובמהמורות שעליהם דילג גידי דר, כמו הקושי לקושש תקציבים, פרקי הזמן הארוכים אותם גמע על מנת להגשים את החזון הוויזואלי שלו, או הוויתורים שלו על צילומים ולוקיישנים בגלל אילוצי תקציב, מיד עוררו בי אנלוגיות למדורי הגיהינום שעבר אורסון וולס כאשר הפיק וביים את סרטו  אותלו( כמו עוד הרבה מסרטיו) כך שההערכה שלי לסרטו רק הלכה וגדלה .
מכאן שהסרט אדי קינג בהחלט חשוב מאוד בקונטקסט ההיסטורי, ומקומו בפנתאון הקולנוע הישראלי שמור, אם כי לדעתי כמו באדיפוס, מבחינה אומנותית גרידה  הסרט כמכלול  נרצח על ידי אדי( פוס) כנראה בגלל הרצון העז להתרחק מקורינתוס מעוז המיינסטרים ולברוח אל מחוזות תבאי ערש החדשנות והאוונגרד.    

"הסרט השני הגמל המעופף מ 1994 הוא סרט הביכורים של הבימאי תסריטאי רמי נעמן. וממש כמו בוז'ולה טוב שחסר את העומק של יינות שצריכים זמן ומרחב אבל אינו נמדד כלל בפרמטרים אלו, משרטט הבמאי הצעיר בהומור וקלילות סינמטית מערכת יחסים בין פרופסור יהודי, פועל זבל ערבי ( כמעט מהנדס) ואקס-נזירה המצליחים להגיע לתלת קיום במרחב הסינמטי . הסרט הוא יוצא חלציו של הקולנוע הפורמליסטי וניחן בבימוי וירטואוזי מרשים לסרט ראשון. שמצליח    להוציא לחופשי דמויות סטראוטיפיות כמו דמות הערבי ולהעניק לו נגיעות צפליניות בעזרת משחקו  הנפלא של סלים דאו. ובכלל כסרט מצליח לטעמי להתרחק גם הוא מהמנייריזם הפומפוזי והנושאים הגדולים שאפיינו את הקולנוע הישראלי, לעבר מחוזות סוריאליסטים בהם גמלים בהחלט יכולים להתעופף למרומים
לצערו של הקולנוע הישראלי  רמי נעמן בחר לפרוש מהקולנוע לטובת יקב נעמן שיצר יינות משובחים שזכו עם השנים לפרסים בכל העולם.

השלישי שבחבורה הוא סרטו החמישי של נדב לויתן "אין שמות על הדלתות", סרט קטן ואינטימי, הכורך בתוכו שלושה סיפורים שונים הנשזרים זה בזה בעדינות . אומנם ברקע ישנו חלל גדול שנתפס הן סינמטית והן נארטיבית על ידי אימו של חייל שנפל בקרב המתעקשת לשמור על חדרו בקיבוץ כאתר הנצחה. אך מסביב לחלל הזה , ישנם חיים, ובדידות , ורצון לאושר, והם לב ליבו של הסרט שבהחלט מצליח לשים לאורך רוב את הסרט את החיים עצמם בפרונט הפריים, כשברקע באאוט אוף פוקוס נצבים המוטיבים הגדולים של הקולנוע הישראלי עד אז.

הסרטים הללו כמו אחרים בעשור זה הסירו מהקולנוע הישראלי שלשלאות רבות שהגבילו אותו באופנים רבים, שחרור המאפשר לו כיום לרחף בחופשיות רבה יותר ולהתקרב עוד  לעבר השמים בהם נחה לה אידיאת היצירה הקולנועית ללא הבדל גזע דת ומין.   

 

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים