מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קטע ממחזה:
קולות/ מיכל בלומנפלד

מירי: עכשיו הבנתי! זה האודישן!

מוטי: מה?

מירי: בואנה, זה גאוני! אתה בטוח במאי מבריק, אם זה האודישן שאתה עושה לשחקנים!

מוטי: על מה לעזאזל את מדברת?

מירי: הכול מתחבר! אתה נותן לי לחכות, ואז אתה נכנס. אני אומרת שאני מישראל, אז אתה זורם איתי ואומר שגם אתה. אתה בטח יהודי, אז אתה גם שולט בעברית, או שאתה סתם גאון שיודע אלף שפות. אתה עושה איתי אימפרוביזציה וכדי להוסיף לדרמה, אתה אומר שאתה בן של פוליטיקאי ישראלי, ששמעת פעם את השם שלו. בינתיים, הרמקול משמיע את כל הקולות האלה, עוזר לי להביע קשת של רגשות ואז, אתה מנשק אותי! אתה גאון!

מוטי: החדר הזה מחרפן אנשים.

מירי: בבקשה, תגיד לי, התקבלתי? אני לא יכולה לחכות להתחיל לעבוד איתך!

מוטי: הפעם לא, אבל אם אי פעם אני אלהק לתפקיד של מטורפת, אני מבטיח לצלצל.

מירי: מה? האודישן עוד לא נגמר? אני עדיין יכולה לעשות את המונולוג שלי אם אתה רוצה... I am who I am, you are who you are ...

מוטי: לא, באמת שאין צורך. (פאוזה.) מה אני יודע, אולי זאת ועדת-קבלה סופר מתוחכמת לבית ספר לאמנות.

מירי: כן ואילו כישורים אמנותיים בדיוק בדקתי?

מוטי: אפס כישורים. אני רק מנסה להראות לך כמה זה אבסורדי. הלוואי שהייתי הבמאי, הייתי שמח לתת לך את התפקיד הראשי, אבל אני סתם בחור רגיל, שנישק אותך כי מצאת חן בעיניו.

מירי: נו באמת.

מוטי: כל כך קשה להאמין לזה?

מירי: אני לא יודעת, זה יותר מדי מבלבל... מי אתה? מה אתה רוצה?

מוטי: בדיוק מה שאת רוצה (פאוזה.) לצאת מכאן.

(מהרמקול נשמעת מוסיקה מהפנטת ומסתורית.)

מירי: זה מה שאתה אומר. אתה יכול להגיד מה שתרצה.

מוטי: אנחנו ביחד בדבר הזה.

מירי: זה מה שהיית רוצה שאני אחשוב. אבל למה שאני אאמין לך? אולי אתה פה לשמור שאני לא אברח? מקודם ניסיתי לצאת ולא נתת לי, החזקת אותי בכוח! מי נתן לך את הזכות לגעת בי?

מוטי: אני מצטער על זה.

מירי: בשביל מי אתה עובד? אבא שלי לא ייתן לכם כסף. אתה מוכן לפחות להפסיק את השליטה הפסיכולוגית מהרמקול? היא גורמת לי להיות רעבה, להירדם, להתאהב!

מוטי: את רוצה לשכב? את מאוד עצבנית. תנסי להירגע. אולי תנוחי קצת. אמרת להתאהב?

מירי: אני לא אעצום יותר עיניים בחדר הזה. אבא שלי שלח אותך? אתה יכול להגיד לו שאני לא חוזרת. פעם ראשונה בחיים שאני חופשיה. אני אוהבת את לונדון, תגיד לו שיעזוב אותי בשקט.

מוטי: אני מבטיח. אם אי פעם אני אראה אותו. (פאוזה.) אני יכול לחבק אותך?

מירי: למה?

מוטי: זה יעזור לי להירגע. (מוטי מחבק אותה.) הכול יהיה בסדר, את תראי.

מירי: אני מתגעגעת אליהם כל כך. (דמעות זולגות על לחייה של מירי.)

מוטי: אני יודע.

(מהרמקול נשמעת מוסיקה רגועה.)

מירי: זה לא בשבילי. אני לא בנויה לזה. אני מנסה להיות מישהי שאני לא. זה מעייף לשחק כל הזמן תפקיד. אני צריכה לחזור הביתה. להורים שלי, לחיים שאני מכירה. זה קשה מדי, מבלבל מדי, הם אוהבים אותי. אני מרגישה בטוחה לידם.

מוטי: זה ייקח קצת זמן, ויהיו כמה קשיים. אבל בסוף זה יקרה. את תצליחי.

מירי: אתה לא יכול לדעת כזה דבר.

מוטי: אני יכול. פרופיל האישיות שלך הוא של אחת שתצליח. יש אנשים שפשוט יש להם את זה (פאוזה.) ויש כאלה שלא.

(שתיקה.)

מירי: יאללה, אתה בא?

מוטי: לאן?

מירי: לחפש לך בית ספר לאמנות.

 
* מיכל בלומפלד-מחזאית 

 

מתוך: קולות, מאת: מיכל בלומנפלד. דרמה קומית לשחקנים ולרמקול.

http://books.treasure.co.il/voices.html

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים