מנוי לפורטל בכיוון הרוח



בתפקיד עצמם, בימוי: מיכל כהן, 80 דקות. 
"בתפקיד עצמם" – ההצגה חייבת להימשך/ אורי פרסטר אמיר כהן

זו הפעם הראשונה שאנחנו הולכים יחד להקרנת בכורה, במטרה לכתוב עליה. הסתובבנו בסינמטק בתחושות מעורבת של התרגשות ומבוכה מהסיטואציה וההזדמנות שהגיעה. חיפשנו פרצופים מוכרים ושתיה בחינם (זיהינו פרצוף מוכר אחד והשתיה הייתה בתשלום..). התכוונו להציג בכניסה מייל שמוכיח שהגענו למשימה עיתונאית חשובה, אך הכרטיסים ניתנו לנו בחיוך אדיב וללא שאלות נוספות.

 

כשנכנסנו לסרט "בתפקיד עצמם" שמתאר את התהליך שעבר אנסמבל ציפורלה, חשבנו שנצפה בסרט שמתמקד בקבוצת שחקנים שעושים יחד תאטרון. בפועל, זכינו לראות הרבה יותר מזה – סרט על אנשים שמקימים ביחד עולם שלם ומתמודדים עם הכוחות העוצמתיים והשואבים של היצירה, בשאלות שעולות  לגבי המתחים שבין האדם הבודד לבין הקבוצה.

 

השחקנים ב"ציפורלה", עשרה חברים שסיימו יחדיו  את בית ספר למשחק ניסן נתיב, השכילו לעשות משהו אחר בהשוואה לחבריהם. כדברי אחת המשתתפות, הם לא רצו לעשות את המעבר מגילום דמויות של צ'כוב ושייקספיר להופעה בפרסומות לנקניקיות. אנשי ציפורלה עשו משהו עם עצמם, לקחו יוזמה, והחליטו לעשות את מה שהם הכי טובים בו – לשחק.

 

הסרט משרטט ברגישות ובאנושיות רבה  את הקשיים שאיתם מתמודדים חברי הקבוצה בעקבות האתגר שלקחו על עצמם. מצד אחד, האנסמבל כקבוצה חותר קדימה, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בדמותו המרתקת, שלא ניתן להסיר ממנה את העיניים- של גל פרידמן. לא די בכך שהם משקיעים בעשייה שלהם בארץ , הם מחליטים לעבור לניו יורק, ולהתחיל שם מאפס- מחלקים עלונים, מבצעים הופעות ברחוב ובסופו של דבר מופיעים מול קהל זר. והקהל מתפעל, נראה שיש להם את "הדרייב"  לרוץ יחד ככל שיידרש, אבל במקביל נראה שיש גם צרכים אחרים ועולים קשיים.

 

עשרת חברי האנסמבל הם אנשים אמביציוזיים ואנרגטיים, שיש להם עוד מטרות וחלומות מלבד חלום ציפורלה – אם זו ההורות ואם זה הרצון להתפתח מקצועית באופן אישי. שניים מחברי הקבוצה עוזבים בשל הרצון לפתח את הקריירה שלהם; אבל הדילמה לא מסתיימת אף פעם בשאלת ההישארות בציפורלה. כל משתתפת וכל משתתף צריכים להחליט כמה הם נכונים לתת מעצמם לאנסמבל, והתוצאות מייצרות עימותים וקושי. באחד מרגעי השיא של הסרט, דאנה איבגי מאתגרת את הקבוצה ואומרת – "אני מכילה את ציפורלה, אבל האם ציפורלה מכילה אותי?"

 

הבימוי של מיכל כהן, ונכונותם האמיצה של חברי הקבוצה להיחשף, הופכת את הסרט לסרט מצוין. הוא מומלץ לא רק עבור חובבי התאטרון, אלא עבור כל מי שחי אי פעם עם בני אדם, ומצא את עצמו שואל – איפה עובר הגבול ביני, לבינינו. לכל מי שתהה על המקום של היחיד מול קבוצה, של ביחד מול בנפרד. כל מי שעסק בשאלות של אינטימיות, תחרותיות, יצירה ויחסים בינאישיים.

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים