מנוי לפורטל בכיוון הרוח



על המוזיקה של השירה עם יקיר בן משה/ מארי רוזנבלום ראובן שבת

המשורר והעורך הספרותי, יקיר בן משה, הוציא לאחרונה ספר שירה חדש בשם-"הדלתא של חייך" (הוצאת מוסד ביאליק), זהו ספרו החמישי. בן משה, הוא משורר הנטוע בנוף השירה הישראלית, שירתו מוערכת  וזוכה לתהודה רבה גם בשל קולה הייחודי, הנע בין אינטימיות כלפי הקורא לבין שפה שירית ישירה ומלוטשת. הוא זכה בכמה פרסים ספרותיים, ביניהם פרס ראש הממשלה לשנת 2011.

 

היכן נולדת ומדוע אתה כותב שירה?

"אני יליד גבעתיים, 1973, ומאז 1995 תושב תל אביב. אני נשוי ואב לשניים . מלבד ספרי שירה פרסמתי גם ספר אגדה לילדים בשם-"גני הזהב של סנקטאפו", שראה אור בהוצאת חרגול/עם עובד. אני משמש בתפקיד העורך הספרותי של אירועי בית ביאליק, ובין שאר הדברים אני עורך של ספרי שירה, ביניהם אפשר לציין את ספריהם של אלי אליהו ואמירה הס, וכן מנחה ומורה לסדנאות כתיבה במסגרות שונות בארץ. כתיבת השירה לגביי היא תהליך יומיומי. אני כותב מדי יום, בעיקר בשעות הבוקר. השפה בעיניי מתחברת למהות היומיום, לכן כל שיר הוא חד-פעמי. לכן, נושאי שירתי נובעים מתוך אותם רגעי אור שנמצאים בחיים ושצריך לתפוס אותם לכדי מהות שירית. מבחינתי, השיר בנוי מסדרה של אירועים ומוטיבים קטנים, אפילו צל של עלה על הרצפה יכול לעורר אצלי כתיבה של שיר, כך גם הדיאלוג ביני לבין ילדיי, עצי האקליפטוס בגן מאיר, פֶסֶל של ברניני ברומא, המוזיקה של הפינק פלויד, ועוד. אני מלווה את המציאות בנקודת מבט קבועה של התפעלות, של גילוי. בשירה אני משתדל לגלם זאת כגילוי מחדש את העולם - דרך עצמי, דרך ילדיי, דרך סביבתי. אני אף פעם לא מגיע לכך מוכן מראש, תמיד דרך גילוי. זו ברכה של ממש".

 

 איך אתה מתמודד עם ביקורת? ישנה ביקורת של יובל גלעד על ספרך "אח לו היה לי קלרינט" ביקום תרבות שהייתה לכאורה בעייתית.

"אני שלם עם יצירתי וחש בר מזל מעצם זה שאני יוצר. ההשתתפות במעשה הכתיבה היא מהמתנות הגדולות שקיבלתי מהחיים"

 

אתה מאוד מושפע ממוזיקה בכתיבת השירה שלך, ספר על כך.

"הילדות שלי היתה עטופה במוזיקה. זה היווה ומהווה במובנים רבים גשר לאמנות הכתיבה, שבחרתי בה מאוחר יותר. עד היום אני מרגיש שאני עסוק בעיקר במוזיקה, גם כשאני כותב מלים. המוזיקה מהווה דבר מאוד משמעותי בתחביר השירי שלי וגם במהות התרבותית הכוללת, מעין מתחם המגן מבחינתי על העולם. תמיד אהבתי מוזיקה. תחילה שמעתי את הקצב המוזיקלי ואת המלודיה, כילד מאוד אהבתי את שירי הפופ של שנות ה-80, אחר כך התחברתי למילים עצמן דרך השירים של ליאונרד כהן ובוב דילן, מאוחר יותר אהבתי מוזיקה ישראלית כמו שלמה גרוניך, הברירה הטבעית, ערן צור ומאיר אריאל, ומאז גיל העשרים אני שומע בעיקר מוסיקה קלאסית וג'ז."

מי הם שלושת המשוררים האהובים עליך במיוחד ולמה?

הראשונה היא יונה וולך, בצד הדמוני, המתלקח שלה.

השני זה אהרון שבתאי. בגלל השפה. בשירים שלו אין מטפורות, אין דימויים, והוא לא מפחד לכתוב ישירות. זה מהמם אותי כל פעם מחדש. אני מלמד את שירתו בשמחה ובכובד ראש. הוא תופס סיטואציות ולא מורח אותן. יש משהו בלתי אמצעי בשירה שלו. זוהי שירה מודרניסטית במיטבה.

המשורר השלישי הוא אדמיאל קוסמן. מה שאני אוהב אצלו זה השפה המוזיקלית, המעגלית, החוזרת ומתלהטת באופן חוזר, מדידטיבי.

ישנם משוררים רבים שאני אוהב, ושהשפיעו עליי, ואצין במיוחד את אבות ישורון, שהוא משורר נצחי. על זמני. מה מושך אותי בו? בעיקר השפה הייחודית, השבורה, החידתית, מלאת הסדקים, שפה ששוברת ובונה, חרדתית ומעיזה. זו שירה שמנגנת על עולם אחד, על בית אחד של אשמה וכפרה, ועם זאת כל שיר הוא ייחודי ואוטונומי בפני עצמו. זו שירה על זמנית."

 

אילו שלושה ספרים היית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

 

"ראשית הייתי אתי לוקח ספר ריק, עם דפים ריקים, בכדי שאוכל לכתוב בתוכו שירים חדשים. בנוסף, אם הייתי צריך לבחור עוד שניים מכל הספריה שלי, הייתי לוקח את 'האיליאדה' המופתית של הומרוס ואת הספר 'קול היד האחת' של יואל הופמן, המקפל את משפט הקואן של חכמי הזן היפניים. אוצר של תובנות וחידות נפש על העולם".

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים