מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
דודו ברק המשורר של  "היום היום" הוא משורר המחר מחר/
הרצל ובלפור חקק

( דודו ברק, היום היום- מיטב שירי הזמר של דודו ברק, הוצאת פרינטיב, ירושלים תשס"ט – 2009, 310 עמ')

(דודו ברק, שיר קורא ללחן, הוצאת סטימצקי, תשע'ז,  120 עמ')

דודו ברק הוא בן הדור שלנו, דור ילידי תש"ח. דרכינו נפגשו לא פעם מאז נעורינו ועד היום. ספרו החדש "שיר קורא ללחן" היה הזרז לחדש קשרים ואולי גם להתרפק יחד על העבר. לא שכחנו לו את שירי הזמר "אחי גיבורי התהילה", "שובי בת ירושלים" ו"ארץ ישראל יפה", והנה קובץ פזמונים בעברית קלילה יותר, קופצנית יותר... שמנו זה מול זה את ספר שירי הזמר הראשון ואת הספר החדש "שיר קורא ללחן".

 

ספר שירי הזמר: "היום היום"

ספר הפזמונים של דודו ברק הוא ספר של אהבת הארץ.  ושורותיו אינן נשכחות: אהבת הארץ משתקפת בשיריו: "ארץ ישראל יפה/ ארץ ישראל פורחת/ את יושבה בה וצופה/ את צופה בה וזורחת".  הארץ טובעת דמותה בו ובשיריו והיא חלק מזהותו כיהודי וכישראלי.

כל מי שקורא את אסופת שירי הזמר "היום היום", קורא בעניין את ההסברים וההערות בשולי כל שיר שכתב, ומגלה את רוח  החברוּת, שדודו ברק רוחש לרבים  מאלה שליוו אותו בדרכו הארוכה בעולם הזמר הישראלי.  לכן אין זה מפתיע שכתב את השיר "חברים" (ששר שייקה לוי) ושם הוא כותב: "מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב/ את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב", שורה מרגשת מאוד. התחושה היא, שדודו כמשורר ישראלי חווה ומבטא את הערך, שאנו מתחנכים עליו כאן מילדותנו, ערך הרעוּת.

את דרכו ככותב תמלילים ושירי זֶמר ליוו זמרים וזמרות מפסגת הזמר הישראלי. אך למקרא הספר, התחושה היא, שהוא רוחש יחס חם ואוהב במיוחד לשושנה דמארי. השיר "עגילי דַמאר" ממחיש זאת במיוחד: "הזמרת מתימן/ שושנת הארגמן/ מגישה כלניות ושיר הלל/ ולך האיש השר/ על כל עגילי דמאר/ הוא מזכרת-עד מארץ ישראל". על פי הזכרונות, שהוא משלב בשולי השירים, עולֶה הקשר החם, שהיה ביניהם עד סוף חייה של דמארי.

השירים שלו נעים בין אופק היחיד לאופק הרבים. הוא חי את התחושה של החיבור ל"קולקטיב", ליחד הישראלי. חלק גדול מהשירים  נכתבים עבור היחד הישראלי: "ושוב איתכם / ושוב איתכם/ אנחנו שלכם / וכל השירים שלנו". הוא שר את שירת האני, אך גם את שירת האנחנו.

היום לא פעם, כשמראיינים זַמר או זמרת, הם נוטים להירתע מזיהוי שלהם עם הכינוי "זמר מלחמות", "זמרת מלחמות", למרות שהמלחמות הן חלק מחיינו  ומההגנה על קיומנו.  בשיריו של דודו ברק יש בפירוש גם שירים שליוו את המלחמות שלנו.  הנה שורות בלתי נשכחות: " השמש יידום בין עזה לרפיח/ ירח ילבין על פסגת החרמון/ פרחים בקנה ובנות בצריח/ ישיבו לעיר חיילים בהמון". השורה הזאת  נכתבה בעת מלחמה, והיא מבטאת ציפייה לטוב... שירי הזמֶר של המלחמות הן חלק מן הפואטיקה שלו, ומתברר שכאשר התותחים רעמו, המוזות של ברק לא שתקו.

זה מוביל  לסוגיית "הלהקות הצבאיות". היה עידן ארוך של פריחת הלהקות הצבאיות, ודודו ברק תרם להן מכשרונו. אחד הזכורים ביותר: "אלף שיר לצפון מגולן עד חרמון/ עד כינרת ועד לרמה/ נזמר והשיר יעפיל לעמון/ יהדהד עד מדבר השממה". כשאנו מדפדפים בספר הזה ובשירי הלהקות הצבאיות שהוא חיבר, יש תחושה של געגוע לתקופה זו.

דודו ברק הוא דמות מרתקת בזמר העברי. יש לו דימוי של חְנון אשכנזי, אך מתברר שהוא מחובר מאוד לזֶמר המזרחי, וגם כתב שירים רבים לז'אנר זה. השיר המזוהה ביותר עם המזרח "כותל המזרח" נכתב על ידו. הוא כותב: "ומשהו עמוק בלב/ אומר לי כך או כך/ "תרצה או לא תרצה/ שלך הוא כותל המזרח".  מתברר מן השירים המזרחיים שחיבר, שהמזרח הוא חלק מזהותו, גם אם הוריו עלו מפולין. כשאנו קוראים לא פעם על הצורך בשילוב תרבותי, שירי הזמר של דודו ברק הם ביטוי לשילוב התרבותי.

 

לא פעם בשירים הוא עושה סיכום ביניים של החיים. כך הוא כותב: "אלו הם ימיי/ ואלו הם ימיך/ אלו תפילותיי/ ואלו תפילותיך/ כאן מול שתי עיניי/ עוברים חייך וחיי". הספר הוא סיכום ביניים של יצירתו והוא אכן שוזר בשיריו בשנים האחרונות תובנות על החיים ומשמעותם.

דודו ברק הוא גם משורר וגם פזמונאי, שכותב שירי זמר. אין ספר שבתחום הזמר העברי הוא הגיע אל הפסגה. עם זאת, אל נשכח שהוא פרסם ספרי שירה מוערכים, והוא נושא עמו שתי זהויות בו זמנית: של משורר ושל פזמונאי.

בספר שיריו החדש 'שיר קורא ללחן' הוא פורש את הארְס פואטיקה שלו, 'בבריאה הזו אני לבד, יציר כפיים...בן האלוהים בשליחותו המופלאה...באתי לשמח בני אדם לפי שעה". בשירו 'השיר כול יכול'  הוא מתאר אותה תחושה  של הכרח, 'אך אני שהשיר בתוכי/ לעולם לא אדע מנוחה'.  יש חוסר מנוח פנימי שהוא הכוח המניע. וזה המקום לבחון את התכנים של הספר החדש "שיר קורא ללחן".

 


"שיר קורא ללחן"- קורא לתובנות על העולם

 

'שיר קורא ללחן' זה שם ספרו החדש של דודו ברק, ספר שמזמין לא רק ללחן, אלא למחשבה על עולם שיש לו חוקיות משלו, רוח מופלאה משלו.

השירה של דודו ברק אכן אינה יודעת מנוח, גם בספר שירים זה הוא מפעים אותנו בתחושת השליחות, במעוף מעל הזמן. כיוצר הוא מאמין ששירתו מחברת זמנים ומילים, מעצבת את תווי הפנים של החיים באותו עולם קסום:

 

"איך שירים מתחברים לזמנים,

איך שירים מתקשרים לתקופות,

מעצבים את תווי הפנים,

המחייכות, הבוכות, היפות" – 'שיר קורא ללחן', עמוד 12.

 

שירתו של דודו ברק מרחפת על אותו רצף אידיאי, מערכת צלילים ומילים שמתחננת, מתנגנת, מחפשת את 'רוח התקופה', ברק מנסה לשרטט את כיוון הרוח הסמויה שמעבר לקיום. דודו ברק כמו מבקש את סוד החיים, את יסוד החיים, את המשמעות מעבר לזמן.

"נעלמה התעופפה לה-

רוח התקופה.

בושם חורש אפופה לה –

רוח התקופה.

לא תשוב היא עוד אלינו,

נעלמה מעולמנו –

רוח התקופה"....עמוד  26.

 

באמצעות השירה הוא מחבר את חיי ההווה לציר הזמן היהודי, והוא חש כמפליג אל תקופות שהיו אבן השתייה של הקיום שלו, של הקיום היהודי:

"על הרי יהודה, בשקיעה הכי ורודה,

מול בית לחם אפרתה, חתונה הנה נולדה,

קול חתן קול כלה בחופת מלמלה,

מלאכים ירדו אז מטה בתפילה עולה, עולה" – עמוד 50.

 

ומכאן מפליגה שירתו לגיבורים מקראיים, לצופן חיים קדום היוצר את רוח התקופה, שאין לה קץ.

וכמי שמפליא לאחוז בעט השירה מחבר המשורר זמנים בקסם מהפנט. לרגע אחד אנו בבית שירי המספר על ישי החָתן ועל רעוּת הכּלה הגרים בעיר בית לֶחם. בין השיטין זורחות לפנינו דמותם של אסתר ומרדכי:

"הוא כמרדכי בתכֵלת

כאסתר היא הכּלה.."..

וכמו במטה פלאים אנו טסים בין הזמנים. הנה אנו בבית השירי הבא במעמד הר סיני.הנה הכול מתחבר, ואפילו ציורי שאגאל מצליחים לקשור צבעיהם לַנוּל האל זמני הזה, ציור קסום נטווה שתי וערב:

"כמו ציור של שאגאל החופה פרחה אל על

שתי כּנפיה מכוונת, מתעופֶפת גל אל גל...".

 

בחתונה העל זמנית הזו המחברת גיבורי תקופות שונות כותב דודו ברק:

"עם שָלם המריא עִמם".

לשונו של דודו ברק יודעת לחבר  יחידים לאומה, ובעושר שבין השיטין אנו חשים: השורות אוגרות בתוכן  נדבּכים שונים של השפה, של היצירה העברית. אל תתפלאו אם תמצאו כּאן את לשון ספר בראשית 'כּעֵת חַיה' – ויש לכם זכות להתקרב בּחִיל וברעָדה לסיום השיר, שכל כולו קדושה: "יש תכלית ויש תוחֶלת ותִכְלָה יש וּתְפילה"  -   עמוד 51.

תפיסה זו של חיבּור דורות מגיעה לידי המחָשה מיוחדת בשיר "אני כל התנ'ך" בעמודים 62-63. דמויות נשזָרות  - ומעל לכול נרקמת ברית נצחית בין המשורר לבין כל שיירת הדורות, בין פסוקי המקרא לשירתו החדשה – ומה תפקידו כמשורר?

"אני פסוק מן המקרא...

ומנורת שבעה קנים ודגל תכול עיניים....

וּברית עולם לי עם האל בִּתכלת השמים".

 

ושימו לב לשורות המסיימות של שיר זה:

"כל התורה אני והנביאים והכתובים,

אני כל התנ'ך בּדמות אדם ואלוהים".  – עמוד 63.

 

 

התפיסה שלו מחַבֶּרת בין השִׁירה לבין הנצח, בין המילים לבין רוּח התקופה. זה הכּוח של השיר, ועל כך כתב דודו ברק באותו שיר על רוח התקופה – עמודים 12-13 – וכך שובה אותנו פלא המילים שלו:

"איך שירים מהלכים עלינו

קסם מופלא, גדול,

כי השיר הוא

הכול יכול".

שירתו של דודו ברק מתחברת לגיבורי המקרא ולכל רובדי הזמן – וכל זה מתחבר למקום ולחיים:

"עם הוא שָׂפה.

שפה היא מולֶדת.

מולֶדת היא עם....

הנה אתה קם.

קם מעָפר,

מכִּבשן ומאֵפר..."  - עמוד 58.

שירתו של דודו ברק היא אכן שירה שמחובּרת להיסטוריה ולנצח – ובו בזמן למולדתו ולשפתו. כפי שהגדיר זאת באחד משיריו – הוא חש שליחות לשמש פה לבריאה הנפלאה, להיות שליח של ההשגחה והעם:

"בבריאה הזאת אני לבד...

בן האלוהים בשליחותו המופלאה" – עמוד 14.

 

תקוותו של המשורר, שכּוח המילים ישמור על הכול, ייתן משמעות לכּול – והשיר הזה שיצר במו ידיו יאיר לדורות: (עמ' 105)

"גם אם תשוב השמש ותזרח,

אולי מחר כבר לא תהיה שלנו,

שירת ציפור תִּיתם,

ייתַם ניגון הים,

ומה ניקח בסוף היום איתָנו?

אחד הוא שיחיֶה כאן עד עולם,

שירו של המשורר אשר נשמיע,

יושר מדוֹר לדוֹר". 

בשירה זו קשיים ומידה של אי-מובנות המצדיקים עיון מפורט בשיר הבודד ובמערך השירי הרחב אשר בו הוא משולב. במסגרת זו בחרנו לפרש ולנתח שניים משירי כוכבים בחוץ, הנכללים בתכנית הלימודים: "עוד חוזר הניגון" ו"ירח". אף ששירים אלה, כפי שקובע דן מירון ‏2 , הם חלק אינטגרלי של מערכת שירית בעלת רצף אידיאי אחיד ואף קשורים זה לזה בנימות תמטיות רבות, לא נוכל להתייחס לקובץ השלם על חוקיותו הפנימית. אין בכוונתנו לעסוק בפרשנות כוללת של יצירת אלתרמן, אלא אך בשניים מגילוייה אלה, המזמנים לנו חדירה מסוימת לעולמו של המשורר ולגישתו היסודית לחיים.

נסיים מאמרנו בקטע המרגש שכתב דודו ברק בשיר שלו על אנה פרנק:

ארון ספרים מסתיר אותי.

ואיזה, איזה פחד.

אבי, אימי ואחותי,

עם השכנים ביחד.

 

כולנו בדממה והס,

כשרק הלב תפילה לוחש.

כאן מסתתרים מן הקלגס,

שאת נפשנו מבקש.

 

יומן שלי, יקר שלי,

הו קיטי חברתי.

האם אזכה לראות זריחה?

האם אמצא מותי?

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים