מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:

סיומים פתוחים/ משה גרנות 


על אסופת סיפוריו של דייב מרגושס "הבטחות"; מאנגלית – עטרה מוסקוביץ, עירית נוי, עריכה – מילכה למדן, מרנגא, 2017, 277 עמ'

בלפחות שישה סיפורים, מתוך העשרים שבאסופה זאת, הסיום פתוח: בסיפור "הרגע הזה עם כל ההבטחות שבו", הגיבורה קאתי, שהייתה ילדה מאומצת, מבקשת לכתוב לסבתה הביולוגית "המפלצת", זאת שמנעה מאביה לשאת את אימה לאישה, וגרמה לכך שנשלחה לאימוץ. הקורא אינו יודע מה תכתוב, ואם הסבתא הזאת תענה לה. בסיפור "שבוע ללא שמש" הקורא אינו יודע מי הוא הזקן המסתורי שמרי-לו פוגשת מדי יום, וכן הוא אינו יודע מה צופנת שיחת הטלפון שהיא קיבלה ממעביד אפשרי בעיר ונקובר. בסיפור "פלירטוט" הקורא אינו יודע אם יהיה סוף טוב לפלירטוט של טוני עם בן. ב"שקרים אמיתיים" הקורא רק משער מה כתב חבר הילדות המנוח (המכונה בו כשמו של השכן המפחיד "אל תיגע בזמיר") בעניין ג'יליאן אשתו בנפרד, והוא אינו יודע מדוע ג'יליאן מבקשת להיפגש עמו, ומהם המסמכים שהיא מביאה אליו. בסיפור "אמן הכמיהה" הסופר מנדלסטרום רוצה לחלוק את הבשורה על קבלת פרס יוקרתי עם נשותיו הגרושות וחבריו מן העבר, והכול מסרבים לדבר עמו. הוא מקווה שיוכל ליצור קשר עם בתו, אבל לא ברור אם תקוותו תתגשם. ב"הנשיקה שהוחמצה" מתוכננת פגישה מאוחרת בין איש ואישה שהחמיצו זוגיות לפני שנים רבות, אבל לקורא לא נודע אם היא אמנם התקיימה, ואם כן, איך היא התנהלה.

לכאורה, סיום פתוח גורם לתסכול אצל הקורא: מדוע, סופר יקר, לא הבאת עלילה גמורה? אבל בעצם כאילו המחבר אומר לקורא: אני מזמין אותך להיות שותף ליצירה – דמיין בעצמך מה קרה אחר כך, מהמקום שאני הפסקתי. נראה לי שיש בכך מעין טפיחה חברית מצד הסופר על שכמו של הקורא.

ניתן להתרשם מהסקירה הקצרה דלעיל שלא כל הגיבורים ליקקו דבש בימי חייהם – רוב הגיבורים בעשרים הסיפורים הם או גרושים בפעם השנייה או השלישית, או אלמנים/אלמנות, או מאומצים שהוריהם הביולוגיים נשכחו אי שם בקצה העולם, או נשים מאוכזבות ממערכות יחסים מעוותות, או חולים במחלות קשות וכדומה, אלא שבכישרון רב מצליח הסופר לא להשרות על הקורא אווירת נכאים. להיפך נימה של אופטימיות משתחלת אל בין האירועים המתוארים.

אביא קצת דוגמאות: צ'רלס בן ה 81 העובר התקף לב (בסיפור "אורות זוהרים מעל ברודוויי"), נושא על כתפיו שק של ניסיונות קשים: נלחם במלחמת קוריאה, בעברו הייתה לו פרשה לא נעימה עם אשתו של חברו (מוטיב החוזר גם בסיפורים אחרים; ראו "שקרים אמיתיים"), שכל את שלושת בניו (ויאטנאם, תאונה, סרטן), הוא כמעט שבר-כלי, והנה, מייבל, אישה כבת שישים סועדת אותו באהבה, בנאמנות, ו... בהומור. הסיפור "התערבות" מראה כיצד הזקנה והמחלות אינן מסוגלות לכבות את האהבה. קלבק בן ה 77, המנכס לעצמו את שם הזמר לייטפוט, יוצא לדרך אל ההרים, למרות מיחושיו ומחלותיו. הקורא מתרשם שמדובר באיזה אקורד של סיום חיים. בתרמיל הצידה שלו הוא לוקח גם את "ענבי זעם" של סטיינבק, ספר המזכיר לו את תמונת הסיום שבה "חבצלת השרון" מיניקה בשדיה זקן גוסס מרעב. והנה, לוקחת את קלבק-לייטפוט טרמפ אישה כבת שישים בשם דוריס גודבאדי, וחברות מלבבת נוצרת ביניהם – הוא "רגל קלה", והיא "גוף טוב" ("לייטפוט וגודבאדי – ככל שזה לא ייאמן").

"גברת צעירה מווירג'יניה המערבית" הוא סיפור מקסים על אישה צעירה שיוצאת למסע כדי לפגוש את בעלה המלח, המפליג אל קרבות מלחמת העולם השנייה. הסופר מצליח לגרום לקורא לחוש את האושר העילאי שזכה לו הזוג הצעיר בסוף שבוע קצר זה לפני יציאתו של האיש למלחמה הנוראה. הזוג זוכה להתאחד אחרי המלחמה, ונהנים מ 46 שנים של אהבה, וגם מותו של האיש אינו יכול למחוק את חיוך האושר של האישה הזקנה לזכר היום המאושר ההוא.

"הרגע הזה עם כל המחשבות שבו" מתאר אודיסיאה ארוכה  ומפותלת של אישה שאומצה בילדותה, ואשר מחפשת אחר הוריה הביולוגיים. המאמצים שלה נוחלים הצלחה, הגם שהוריה (המאמצים והביולוגיים) הלכו לעולמם, אבל הקשר עם אחיה למחצה – יש בהם ניחומים על העוולה שסבתה גרמה לאימה הביולוגית.

פנינה ספרותית ממש הוא הסיפור "נערות המסיבה" – אביהם הזקן והאלמן של פול וצ'אקי טוען בתוקף שאימם המנוחה לא אהבה אותו. היא אהבה את ברונסטיין, ומאחר שאהבה זאת לא התממשה – היא הסתפקה בו. צ'אקי חושבת שאביה הוזה ומדבר שטויות, אבל פול לוקח את דבריו ברצינות, ובהיותו בניו-יורק הוא מחפש, ומצליח למצוא, את מוריי ברונסטיין בברונקס, ונפגש עמו בדירתו המוזנחת. הוא רואה לפניו זקן תשוש גופנית ונפשית, אבל הוא אינו חדל להזכיר את אהובתו לואיז או'בריין, היא אימו המנוחה של פול. הוא מודה שאהב אותה עד שיגעון, אלא שהוריה הקתולים לא הרשו לה להתחתן עם יהודי. פול רואה את רעייתו החולה של ברונסטיין, ששערה הבלונדי הקלוש אמור להזכיר לברונסטיין את הבלונד של לואיז או'בריין, והוא נוהג ברעייתו החולה באהבה גדולה, ואינו חדל לכנותה "דובשנית".

דייב מרגושם הוא יהודי קנדי, שאבות אבותיו הגיעו לצפון אמריקה מגליציה, על כן אני "כפוי" לחפש בסיפוריו את "הנקודה היהודית". מלבד הסיפור "נערות מסיבה" הנ"ל, מופיעה "נקודה זאת גם בסיפור "המתנה": ג'רי הגרוש מנסה ליצור חברות עם אישה גרושה בשם לורנה המשמשת ככומרית באחת הכנסיות הלותרניות. הוא מתלבט מאוד איזו מתנה להביא לה, ולבסוף הוא בוחר מחרוזת עליה חרות שמה בעברית. הוא חשב שיפתיע אותה לטובה, מאחר שהיא למדה תיאולוגיה, ובין השאר גם יוונית ועברית. מה שהוא לא לקח בחשבון היא העובדה שלורנה הייתה נשואה ליהודי, שהיא מכנה אותו מנוול ומטומטם, וכל דבר הקשור ביהודים מעורר בה סלידה. היא פורצת בבכי, ופשוט נוטשת את ג'רי ואת מתנתו.

הסופר מזכיר ניצולי שואה, אבל למרבה התמיהה אלה אינם יהודים: בסיפור "אמן הכמיהה" הוריו של הסופר פרנקלין מנדסטרום נאסרו בברגן בלזן, אבל לא משום שהיו יהודים, אלא משום שהיו קומוניסטים והתבטאו נגד היטלר. הוריו של גאי זלארו בסיפור "הנשיקה שהוחמצה" הצליחו להינצל מהגיהינום של טרבלינקה, אבל שוב – הם לא היו יהודים, אלא צוענים. וכן, טאפי הגרושה, שזלארו החמיץ נשיקה ממנה אי אז בצעירותו, אוהדת את ישראל, אבל גם את הפלסטינים.

נקל להתחקות גם אחרי החולשות של סופר זה – בעיקר יש לו נטייה לפרט עד לעייפה עניינים טריוויאליים, כגון, גודל קנבס הציור בסנטימטרים(!), פירוט הכתבות שכתב עיתונאי במשך שלוש שנים, פירוט פרטי לבוש, ובעיקר פרטי פרטים של מרכיבי הארוחות (עמ' 16, 50, 67, 74, 77, 110, 119, 187, 231, 257). כל זה אינו גורע מההנאה והעניין שאסופת סיפורים זאת גורמת, ואני בהחלט מסכים עם דבריו של פוצ'ו המופיעים בכריכה האחורית: "סיפורים נפלאים! הסיפור על הבחור שהלך לבדוק אם המאהב של אימו הוא אביו האמיתי (הכוונה ל "נערות המסיבה"), עורר בי דאגה כפולה". המתמטיקה הראתה שפול לא יכול להיות בנו של מוריי מורגנסטיין, אבל זה לא גורע מיופיו של הסיפור.





האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים