מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מרומן:
רבקה/ יוסף כהן אלרן 


קטע מתוך רומן בהתהוות, חלק שלישי בטרילוגיה לאחר "אחד בלב" ו"הכול לקחה האש".

*

רבקה אמרה באיזה יום, כמו אל עצמה, שוכבת על המיטה שגיסיה הנגרים, אחַיו הצעירים של יגאל, בנו בנגרייה של אביהם כהזמנה שלא נלקחה ונותרה עומדת שם, והיא רוטנת: "אני חושבת לעצמי מה אנחנו עושים," כך זרקה ותהתה, משליכה מעליה את הסדין. לרגע נראתה במערומיה, אבל שבה מיד כמי שמעדה, קמה להתכסות והוסיפה: "אני שואלת את עצמי. אני חושבת איך זה נראה."

    "מה את מתכוונת?"

    "מה אנחנו עושים פה כשאורנה חולה?"

     לא היה לי מענה. שתקתי. חשתי נזוף ביני לבין עצמי. חשבתי על כך בתוכי, אבל היא הייתה הראשונה שדיברה על כך. אני לא העליתי זאת. ואולי לא העזתי. לא יצרי ולא אהבתי לרבקה הניחו לי לעשות זאת. כמהתי אליה בכל שעה. אהבתי את גופה. אהבתי את הבשר, אהבתי את העור, אהבתי את הגוון. אהבתי את רגליה, אהבתי כל שריר. אהבתי את טעמה ואת ריחה. ואהבתי את צווארה, ואת שערה השחור החלק, ואת שפתיה. ואת עיניה השחורות הגדולות שתמיד נתלו בי באיזה ברק ששיבר אותי. וידעתי כי האהבה שלנו יש בה דמע, לא רק שמחה. כן, כאב ולא רק עונג. צער ולא רק אושר. ואהבתי את אצילות נפשה. אהבתי את כבוד גופה שלא שכב עמי עד אשר הייתה לה מיטת השינה החדשה הזו, שלא ידעה את יגאל שלה. את יגאל שלי שתמיד ירחף שם. על אותם יצועים אשר עליהם שכב. על אותם יצועים לא יכולה לאהוב את גופי, ואני רק ידעתי לאהוב אותה עוד. ופעם, איך אני זוכר, בפעם הראשונה פלשתי אל תוך גופה לא בזכרותי על הספה שבסלון ביתם, תוקף ואינה יכולה לדחות, נפשקת ונכנעת ופי טורף את ירכיה ואת לב נשיותה. ופעמים שהיינו במכוניתי. כן, ופעמים נדירות שחמקנו למלון קטן בתל-אביב, שם אהבנו בתחושה שאנו גונבים רגשות מעצמנו. מעצמנו למען עצמנו. גנבים לאור היום.

"אנחנו מנסים להמשיך לחיות," שמעתי עצמי אומר. אבל לא מיד.

"מה, שורדים?" לחשה כאל עצמה.

"מנסים לשרוד."

כך השבתי, אולי כלאחר יד, ואולי להצדיק את המעשה. אך חלפו ביום ההוא שבועות אחדים שלא עלה בידינו להתייחד. וגם המועקה שלנו עשתה את שלה. היה בנו צער, עמדה בנו תחושה של חוסר הגינות. אך נזקקנו זה לזו, ונראה שכמיהת הגוף גברה עלינו.

"נראה לך שאנחנו הוגנים, על אף הכול?" שאלה ותלתה בי עיניה.

ואני מלמלתי, "אני לא בטוח."

היא נאנחה. שכבה מכוסה למחצה בסדין הלבן, חזה ורגליה גלויות אליי, ואני שתקתי ובחנתי אותה כאשר אמרה: "זה מתחיל להציק לי, אלי. אולי אנחנו צריכים פסק זמן. לתת לה אפשרות להבריא."

"פסק זמן למה?"

"אולי לתת לטבע להבריא אותה על ידי כך," היא מלמלה אליי. "אולי כך ניתן לה אנרגיות טובות והיא תתגבר."

"מה, להתרחק אחד מהשני? אני לא מאחל לה רע. בכלל לא."

"כמובן שלא." היא הושיטה ידה וליטפה את זרועי. אולי חששה שנפגעתי מדבריה. "אבל אני לא יודעת, אלי יקירי. אהוב שלי. לא יודעת. אני אומרת. גם אני לא יכולה להתרחק." אחר הניחה לי, עטופה בסדין עדיין. חשתי את לבי יוצא אליה, עיניה גלויות אליי, שכמותיה מתוקות במראן, רגליה יפות ויחפות והן לא יציבות על הרצפה. כאילו מישהו היה דוחק בהן ואולי צורב אותה בעקביה. "עוד מעט תצטרך ללכת. אני צריכה לגרש אותך ואני אלך להביא את נטע מהגן. היום החופשי שלנו נגמר."

"היום הטוב שלנו," זרקתי.

"היום הטוב, כן," היא מלמלה.

"אני צריך אותך," יצאו ממני המילים. ואחר כך השחתי פניי ושתקתי. לא הבטתי בה. לא יכולתי. לא היו בי מילים נוספות עוד. קמתי בשתיקה מהמיטה. לבשתי את בגדיי, וכשהייתי לבוש באה אליי וכבר הייתה לבושה גם, רגליה תחובות בנעליה והיא עמדה מולי.

"אלי?" כאילו אמרה דברים.

"כן," השבתי לה באותה הדרך.

אבל היא שתקה ואני נשאתי עיניי אליה. לא אמרה עוד דבר, רק ניסתה לחייך. ואחר כך קרבה ונשקה לי על פי, אחזה באצבעות ידי האחת ומשכה בי לצאת.

______________

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים