מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
 תשוקה ליד האגם/ יוסף כהן אלרן 


כשחבר נותן לך את ספרו אתה מודה ומבטיח לקרוא ומתחיל בקריאה. אבל כשאתה מסיים לקרוא את הספר תוך יומיים, זה אינו החבר, זה הספר עצמו. כך קרה לי עם ספרו של אוריה באר, וזה מביא אותי להעלות את הדברים הבאים, שבנויים על מה שאמרתי בבית הסופר בהשקה לספר.

*

אתה מגיע לטבריה, והשנה היא שנת 1926. טבריה ההומה יחסית הייתה כעיר מחוז אליה נהרו מהמשקים והמושבים שבסביבה, וסובבו בה יהודים וערבים ושוטרים אנגלים, אלה סוחרים ואלה שבאו לקנות, אלה פועלים ואלה שסבבו שם וניסו לגנוב, ונערים ערבים שהתנכלו ליהודים, והיה שם יודה הבריון שהיכה בהם.

זוהי נובלה, המתרחשת בשתי יממות והיא מהודקת מטבעה, אבל פורשת יריעה רחבה. הסיפור עצמו מתחיל בביתה של חנצ'ה, היא חנה גולן, שתשוקתה בוערת לפועל הצעיר והשרירי שעבד בחוותם, לאותו יודה שהזכרתי, ואוריה כתב כך שהספר מלא תשוקה שעוברת בו כחוט השני. זהו ספר קסום וזורם שמעלה שוב את השנים ההן ומציף אותן אל התודעה.

ואכן, "כאילו בחלום" עולות הדמויות מאותו נוף קדום יחסית, דמויות מחוספסות שידעו קושי, חולי ומחסור. ביניהן גם מאיר, שאינו מוצא את מקומו בתוך הקשיחות הנדרשת. הוא בעלה של חנצ'ה, איש רגיש  שספריהם של סופרים רוסים כמו צ'כוב גוגול וטולסטוי ועוד אחרים שהביא אתו מרוסיה, היו מונחים חבויים מעט בבית הישן שלו ושל חנה שליד האגם.

ספרו של באר נולד כמחזה והוצג על במה עוד בשנת 1987, (בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן). אנחנו גם חשים בזאת למן הפרק הראשון, שבו דואג אוריה, בדרכם של מחזאים על פי רוב, להפגיש את כל הדמויות המרכזיות בתוך אותו בית, בצורה זו או אחרת, וגם להעמיד אותנו פחות או יותר על אופיים של הגיבורים, אותו אופי שמטיל את הלהבה שבו על הספר כולו ומלהיט אותו באותם אורות וצללים וקולות של התקופה ההיא, שמזכירה את המערב הפרוע בגרסה ציונית, כאשר את מקום האינדיאנים ממלאים הערבים שבאים מן ההרים שמעבר לכנרת לגנוב מן המשקים החדשים, ואולי  את ההתיישבות של היום שמתרחשת בשטחים, בנופי האגם ובמורדות טבריה, בימי היוולדו בעודו אוהלים של חצר כנרת ושל ההתיישבות הקטנה מגדל בשנות העשרים של המאה הקודמת.

חנצ'ה היא אישה צעירה מלאת תשוקה, כאמור, שאינה מסופקת מבעלה, ולאו דווקא בגללו. כנראה שבאותן שנים של קדחת וסיקול אבנים היה לשרירים כבוד אצל נשות הגליל, כך לכאורה נראה מהעלילה המובאת כאן, וכך חנה הזאת, מוצַקת החזה ונחשקת גם היא, משתוקקת לגופו המסוקס והמיוזע ולמזגו הקשוח והמתפרץ של יודה, הפועל שלהם, ומספקת את המיניות שבספר. הוא צעיר ממנה באלו שנים, וגם נסמך עקב היותו הפועל שלהם אל שולחנם, אך בזוטות כאלה לא היה להרגיעה.

הנה התפרקותה: "היא הייתה נתונה עתה בסערת יצרים שכמו אין לה שליטה עליה. היא חשה שמעולם לא התאוותה לגבר כפי שרצתה בו כעת. יודה הרים את ראשו כלפיה וראשי שניהם נפגשו בנשיקה. הוא חש שהוא עומד לעשות מעשה שלא יעשה, את התקשה לעמוד בפני תוקפנותה של האישה המושכת והסוערת שלפניו. היא נצמדה אליו ושלחה ידיה לעבר מבושיו. היא אחזה בהם, פתחה את כפתורי מכנסיו בלהיטות וגחנה לנשקם. הוא רצה להדוף אותה, אך היא אחזה בו בחוזקה. היא הרימה את שולי שמלתה, הורידה את תחתוניה והפילה אותו לרצפה. הוא חש שהתאווה מציפה אותו וכי כבר אין לו כמעט שליטה על עצמו. שניהם שכבו על רצת החימר הגס, המֶדֶה. היא החדירה את איבר מינו הזקור לתוכה. הוא נענה לה כמו מחוסר ברירה. בתוך שניות היה בתוך גופה החם, כשהיא עושה לעברו תנועות קצובות ונאנחת בתשוקה." (שם, עמוד 77)

הוא ער לתשוקתה אליו, אם כן, ואף הוא השתוקק לגופה המוצק, לאישה החזקה שבה - על אף היותו מאוהב ומחזר אחרי שולקה, המורה הצעירה, שבאה מנווה צדק ללמד את ילדי המקום, ומלווה את עצמה כמעט בכול שעה ובאופן אובססיבי למדי בקונצרטינה.

ואז מגיע תורו של קלמן. הוא נוכח נפקד בחלקו הראשון של הספר, דמות שמוזכרת ואנחנו מצפים להופעתה, איש המכתבים שמגיעים על שמה של שולמית, היא שולה. לעתים קבועות, אחת לשלושה חודשים בערך, היה מגיע מנו מכתב (פוסטה) מלא אהבה מקנדה. קלמן הוא חבר ילדותה של שולה שגדל בעבר בנווה צדק ומאוהב בה.  מסתבר שהוא שמר לה אימונים וציפה ששניהם יגיעו לגיל בו יוכלו להינשא. כאשר משך אותן שנים שהתפתח והתעשר עם משפחתו סבר ככל הנראה שהזמן עמד מלכת בארץ ישראל, וכי דבר לא מצא את שולמית יקירתו.

אך זו, כפי שכבר אמרתי, על אף ההבדלים העצומים בינה לבין יודה הפרחחי ובעל הבלורית, אכן נהתה אליו, כפי שפילל, ובתוכה קיוותה שאולי יום בהיר אחד תחזיר לו על אהבתו. אלא בינתיים הוא נאלץ להסתפק בשיחות שקיים אתה על הגורן, בנשיקות פה ושם, בנגיעות גנובות ואקראיות ולגבור על תשוקתו הבלומה - על אף שזו הייתה מזומנת לו ומוזמנת להיפרק על ידי חנצ'ה המשתוקקת. היא שנאה את שולמית בשל כך, בעוד מאיר בעלה חיבב את הדיירת הצעירה, והיה מגן עליה מפני רעייתו המקנאת ומפני רצונה לסלקה מן החדר ששכרה בביתם למגוריה.

יש בספר זרימה של החומר, כל פרק חדש עוקב וממשיך את קודמו, וניכרת יד של כותב בעל נשימה, בעל יכולת וניסיון וטכניקה סיפורית, והוא כותב כך שהקורא יוסיף וימצא עניין מבלי שירצה להניח את הספר מידיו. אוריה באר ידע להעמיד את התקופה, וידע להשתמש בשפת דיבור שמבצבצת מדי פעם ולא מניחה לנו כקוראים לשכוח שזו הייתה שגורה אז בפי האנשים. עברית שתובלה ביידיש וברוסית, ואפילו במילים שנשגרו בה מן השפה הערבית.

הנה מילים אחדות מתוך המילון המאוחד: ,אינטליג'נס" בספר היא גם המונית של אז, "א-שטיקל נעאֵר" הוא חתיכת טיפש,  "נאריקייט"  אלה שטויות,  "אקסטרמיסט"  זה קיצוני,  "גרבקייט  היא גסות",  "שייגץ" הוא  פרחח, "דיאמנט" זה יהלום, "ג'מאעה" אלה חבר'ה, ו"פוסטה" זה כמובן כל דבר דואר – ועוד כהנה וכהנה בלִיל של שפות ומבטאים שונים שנרקחו יחד.

אוריה הצליח להוציא מתחת ידו סיפור מהודק למדי, לוקח דמויות ומחיה אותן, ואפילו מצליח ליצור הומור למי שירצה למצוא את זה במהלך הקריאה. כי לא פעם הוא מצליח לזמן את העיתויים בספר, באופן שיכול גם ליצור קומדיה.

ושאלות שעלו בי בעת הקריאה: האם לאחר הכול תצליח חנצ'ה מלאת התשוקה לצוד את יודה המיוזע? האם יצליח קלמן הקנדי שבא מרחוק לקבל לזרועותיו את שולמית המורה העדינה, ולקחתה עמו לקנדה? האם היא תצליח לשבור את רוחו של יודה ולגרום לו לבקש את ידה? האם יצליח מאיר הרגיש לייסר את חנה אשתו ולגרום לה לשוב אליו, או שמא יגרש אותה מעל פניו?

שאלות אלה בונות את הספר, אבל אלה הם הטעמים שאני משאיר לכם, הקוראים, כדי שתגיעו אליהם בעצמכם ותמצאו בהם את הנאתכם.

 *

)אוריה באר: "כאילו בחלום", הוצאת "ספרי צמרת" 2017, 211 עמודים)

_____________

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים