מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
בחירה אירונית ומשמעותה/ ד"ר אביבית לוי קאפח

על הספר "אוטובוס הזמן" מאת יעקב ברזילי (צבעונים, 2017)

איור אוטובוס הזמן

"אוטובוס הזמן" הוא ספר השירה השלושה-עשר של המשורר יעקב ברזילי, שזכה בשנת 2014 בפרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתו לתרבות הישראלית ולהנצחת זיכרון השואה באמצעות היצירה. אכן, רבים משיריו עוסקים בנושא השואה, אך ישנם גם רבים אחרים שהם שירי הגות, אהבה וטבע. יתרה מזו, חמישה מספריו בלבד מטפלים בזיכרון השואה במוצהר. הספר שלפנינו שייך לשירתו האחרת.

בשיר "אוטובוס הזמן", שנתן לספר את שמו, מדמה המשורר את החיים לנסיעה באוטובוס: "'זה סוף הדרך?' שאלתי את הנהג. / 'לא,' הוא ענה, 'זאת תחנה לפני אחרונה.' / נפלא, חשבתי לעצמי, אני עוד אספיק / לרוקן את תיבת הדואר / להשקות את הפרחים באדניות / להפתיע את עצמי בשיר חדש / ולכבות את הגז ואת החשמל." (עמ' 11) בשתי השורות הראשונות עדיין הקורא אינו מודע לכך שמוליכים אותו שולל בדימוי, כי הדו-שיח בהחלט יכול להיות כזה שבין נהג אוטובוס לבין נוסע. עם זאת, בשורה השלישית כבר ברור לקורא שהשיר מדבר על מציאות אחרת לגמרי, או אם נדייק, הוא עוסק בפרידה מהמציאות – כלומר, במוות. כפי שרומזת הכותרת, שיש לה חשיבות רבה אצל ברזילי (ראו השיר "אנונימי", בעמ' 56), מתברר שהשאלה התמימה הפותחת את השיר היא אחרת לגמרי ממה שנדמה בראשונה. התעתוע נוצר על-ידי התמקדות בתיאור פרטים בסיטואציה שדרכם מוביל המשורר את הקורא למחוז חפצו של המשורר. הסטת מרכז הכובד מן הנושא המרכזי שהוא עוסק בו ונגיעה בו דרך פרטים קונקרטיים קטנים לכאורה אופיינית לשירת ברזילי בכללותה, גם לשירת השואה שלו, ומשמשת אותו כחלק מהבעת נקודת מוצא רגשית, עמדה אירונית וביקורתית.

אדגים כיצד פועלת הטכניקה הזו בשיר וכיצד הוא לוכד את תשומת לבו של הקורא ומוביל אותו. ראשית, הפרידה מן המציאות מתחילה במילה "נפלא" שיוצרת תחושה חיובית מטעה. היא ממשיכה בפירוט אוסף של פעולות יומיומיות שיש בתיאורן איזון מושלם וקשר הדדי שיוצרים סיפוק אסתטי. יש ביניהן פעולות של סיום – ריקון תיבת הדואר וכיבוי החשמל והגז, וכנגדן פעולות של יצירת המשכיות – השקיית הפרחים וכתיבת שיר. בכל זוג פעולות כזה יש מאפיין המשותף מצד אחד ובו בעת גם מפריד. ריקון תיבת הדואר היא הפסקת סימן החיים שבקשר המכתבים, וכיבוי החשמל והגז גם הם הפסקת סימן החיים הצורכים אנרגיה, אך בעוד שתיבת הדואר מציינת קשר עם העולם האנושי, כיבוי החשמל והגז נעדרי אפיון קשר כזה. באופן דומה, השקיית הפרחים וכתיבת שיר מבטאות המשכיות של קשר, כי הפרחים וכמותם השיר ימשיכו להתקיים גם לאחר שקיומו של המשורר יחדל. אולם, לפרחים יש קיום חי, בר-שינוי ולכן בר-חלוף, ואילו קיומו של השיר הוא דומם, וחיותו תלויה בקהל הקוראים שלו.

עם זאת, השימוש האירוני שעושה המשורר בשיר "אוטובוס הזמן" מתבטא לא רק בתעתוע בקוראים באופן ההתוודעות לכך שהנסיעה באוטובוס היא רק דימוי למציאות ולא תיאורה, אלא גם בבחירת הדימוי עצמו המהווה אשליה. הרי נוסע העולה על קו אוטובוס יודע את יעדו ואת המסלול שהוא עושה, ואפילו לוח הזמנים פחות או יותר קבוע מראש. לעומת זה, הנוסע באוטובוס הזמן אינו יודע – לא את היעד, לא את התחנות, ועוד פחות מכך את משך זמן הנסיעה. המשורר יעקב ברזילי למעשה מתעתע בקוראיו גם בהדגישו את העובדה האחרונה בלבד. נדמה שהוא מנסה להרגיע ולהשלות לא רק את קוראיו, אלא גם את עצמו, כי השימוש בדימוי שיש בו גם הסתרה חלקית תורם לריכוך חווית תודעת הזמן האוזל, קרבת המוות והחידלון. זוהי דוגמא לאחד התפקידים הנוספים של האירוניה בשירתו של יעקב ברזילי מלבד השימוש השכיח כדי לעורר ביקורת.

הלשון האירונית היא חלק בלתי נפרד מטביעת האצבע של המשורר יעקב ברזילי והוא עושה בה בשירים רבים גם שימוש מפתיע וקיצוני במיוחד לצורך ביטול עצמי (עמ' 30, 46, 47, 48, 54, 61, 62, 67, 69, 71, 72, 88). למשל, בשיר "מה טוב ומה לא נעים" (עמ' 54) יש אירוניה עצמית שיטתית החוזרת בכל חמשת בתי השיר: בכל בית המשורר מעלה אפשרות של פן חיובי בקשר לעצמו ומיד הורס ומבטל אותה. לדוגמא: "מה טוב לירות לעברך / חץ מרוח בדבש / ומה לא נעים / שאני מחטיא מטרה" או "מה טוב להתענג / על שיר אהבה שכתבתי / ומה לא נעים / שגנבתי המלים משיר השירים." לדעתי, במאמץ שמשקיע המשורר בביטול העצמי יש לא רק רצון לבקר את עצמו ומתוך כך גם פן מסוים בהתנהגות האנושית, אלא גם יסוד עמוק יותר. במובן מסוים, השימוש האירוני כאן מופנה להטלת ספק דווקא כדי לשמש למשורר הוכחת קיום. המשורר מבקש לאשש את קיומו דווקא דרך הטלת ספק, כי מי שיכול לערער על דברים ולבטל אותם מוכרח להיות קיים לא פחות מאשר מי שיוצר ומביא אותם לדרגת קיום.

השיר "מה טוב ומה לא נעים" מעלה נקודה נוספת האופיינית לשירתו של ברזילי וראויה לציון. מבחינה צורנית יש לשיר זה מבנה של חמישה בתים בעלי תבנית זהה של ארבע שורות, כאשר כל שורה ראשונה פותחת במילים "מה טוב", וכל שורה שלישית היא המילים "ומה לא נעים". אנו רואים כאן שימוש בטכניקה פזמונאית: חזרה על תבנית מילולית שיוצרת חיבור מיידי עם הקורא. המשורר יעקב ברזילי שולט בטכניקה זו היטב, ובספר הנוכחי היא קיימת בשירים רבים (בעמ' 15-21, 25, 30, 36, 39, 46, 54, 80, 83, 89, 92). באופן כללי, ניתן לומר על ההבדל בין שירה לבין פזמון כי הן מכוונות לקהל שונה. השירה מיועדת לקהל אליטיסטי שבדרך-כלל יחזור ויקרא שיר מספר פעמים כדי לפענח ולפרש אותו. לעומתה, הפזמון נועד לקהל הרחב שאיננו בהכרח קשוב, ולכן יש לפזמון זמן קצר בלבד כדי להשיג את תשומת לבו. לשירה יש אמנם קהל מצומצם הרבה יותר, אבל היא נהנית מאורך-רוח וקשב רב יחסית. מסיבה זו, אמנות השירה ואמנות הפזמון לרוב יוצרות, מפתחות ומשתמשות בטכניקות שונות. למרות זאת, קיימת לעתים זליגה והשראה הדדית ביניהן. אצל המשורר יעקב ברזילי אנו מוצאים השראה כזו, גם אם לא מודעת, והיא אולי מסבירה את היותו אחד המשוררים המולחנים ביותר היום, אשר שיריו מבוצעים בידי תזמורות בארץ ובעולם.

לאור כל הנאמר לעיל, נוצרת אולי משירתו של יעקב ברזילי ציפייה מסוימת לשובבות והיתול שמטרתם אמנם, בין השאר, טלטול של הקורא, אבל הם גם משרים אוירה של קלילות ונחת שאינם אופייניים לשירה באופן כללי. כדי לעשות צדק עם שירתו אסיים בהתייחסות לאמירה של המשורר עצמו בעניין, אותה הוא מביע בשיר "בחירה" (עמ' 44): "השיר שבחרתי / לקחת לאי בודד / הוא זה / שבזמן כתיבתו / כאב לי כל הגוף." בשיר קצר זה המשורר אומר לקוראים מפורשות לא ללכת שולל אחר סגנונו. הוא מבקש שנהיה מודעים לעובדה שמאחורי ההיתול עומד בסופו של דבר כאב שמניע את היצירה, וכשכאב זה גדול יותר ערכה עולה בעיניו. השיר "בחירה", למעשה, מתמצת ללא שמץ של אירוניה את מהותה של שירת המשורר כבחירה אירונית במהותה – לבטא את הכאב מתוך הומור.

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים