מנוי לפורטל בכיוון הרוח







צילום: מארי רוזנבלום 
רוני סומק בבית ביאליק/ מארי רוזנבלום

 

 

ערב לכבוד המשורר לרגל צאת ספר שיריו
‘נקמת הילד המגמגם’
מבחר וחדשים 2017-1997
(הוצאת זמורה ביתן)
22 ביוני 2017
 
בערב הזה בית ביאליק היה מואר באור יקרות ובדשא על אחד השולחנות מצאתי פתק, וכמה אני חובבת פתקים כאלה קטנים ובו שיר אחד שלו, של האיש רוני סומק מאולתר עם סילואט של אישה......
 
אני אוהב אותה ושישרף העולם
"שתשרף רצועת הכלב שהוביל אותי עוור
באהבה קדומה,
שישרף התן שילל במגורי החיילות מול
דלת נעולה,
שישרף זנב הסוס שכסה עורף הולנדי,
שישרפו השפתיים עליהן נמרח ליפסטיק קנדי.....
שישרף הירח,
שתשרפנה חולות הירח,
שתשרף הסערה,
שישרף הים שכל גליו כורעים ברך
בפני גפרור אחד, מדליק הבערה."
 
כך התחיל הערב הזה בגינה. אלמה דישי מנחה בחן והערכה רבה. בשורה הראשונה יושב רוני סומק האשה שאתו ובתו. משהו חם ומשפחתי זרם שם.
להקת "סגול 59 והארץ המובטחת" -גיטרה , מפוחית,  יובל גליקו - גיטרה, קולות, בטי מעוז – בס, אלון כץ - כלי הקשה מלוים את רוני סומק בשיריו בקצב הבלוז הוו זריקת מרץ לערב.
ליאור אשכנזי, מיכל בת אדם, מירון ח. איזקסון, נוית בראל, אורי הולנדר ורפי וייכרט –חבריו, הקריאו משיריו.
גלעד מאירי מראיין אותו על שירתו, פשר שם הספר ולרגע שכחתי שזה ערב מיוחד, יושבים חברין באוירה נינוחה, צוחקים, שרים ומספרים.
 
רוני סומק אומן הערבוב הכל מכל, זכרונות ילדותו, אהבותיו, ילדתו האהובה, ג'וני קאש, ג'וני ווטרס, יהודה עמיחי, לאה גודברג ומכונת הכביסה של פעם, נשים יפות, סקס, הפועלות של דיר-חנא, רבי יהודה הלוי, הברות ומילים ועוד כל כך הרבה כמו הסיפור על מוסא וסוסתו  ובזה יופיו. כ-200 שירים בספר זה.
רוני סומק נולד בבגדאד בשנת 1951. הוא הועלה ארצה בשנת 1953. 
למד רישום במכון אבני וספרות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב. זהו ספרו השנים עשר. שיריו תורגמו לשפות רבות, זכה בפרסים רבים.
 
נקמת הילד המגמגם
"הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי
בַּפֶּה.
לְזֵכֶר גַּלְגַלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת
בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹעַ אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת 
צַעֲצוּעֵי האל"ף-בי"ת.
הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶׁה
גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.
הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה
לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה
כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,
אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ."
כילד מגמגם חש כושל ובתוכו נתקעו, לילד הנרגש ומאוהב, המילים. כמה סבל עבר, כמה כאב ולחימה היו לו והוא צלח, חל מהפך. הוא הפך  לבוגר מדבר ויוצר.
אהובתו משולה להר שלא ניתן לטפס עליו, כמה קשה היה לילד להגיע לליבה של הילדה בשל גמגומו. הוא אינו יכול לומר לה את שעל ליבו.
תחילתו של השיר "היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי בפה" כמה כואב ומצמרר. 

שיר נוסף מזכרון ילדותו:

קו העוני


כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני. 
הנה הלחם שבציבעי איפור זולים נהיה שחור 
והזיתים בצלחת קטנה על מפת השולחן. 
באוויר, עפו יונים במטס הצדעה 
לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה, 
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית. 
הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, 
בשכונה שאמרו עליה מעברה. 
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק 
ומתחתיו הכל נראה עוני. 

 

תיאור מילדותו במעברה, מהחסר וקו האופק שהוא החלום.

 

בסיפורו "בלוז על החיים שכמעט היו חיי"

"למה את לובשת חזיה, שאלתי פעם מישהי כזאת, והיא אמרה שהשירים שלה, כמו חיי,

הם אגרוף שכדאי שכדאי להסתיר בכפפה"

 

ואז הוא ממשיך בתיאור קסום ומעורר צמרמורת

ב"בלוז על החיים האמיתיים"

"לא נולדתי בוירג'יניה. אבי היה מנעול שתיקה על דלתות שפתיו. מאז מותו אני עוקב אחריו

במושבים האחוריים של קו 61".......איזו יכולת ביטוי עשירה...

 

בסוף הספר הוא כותב מכתבים לארתור רמבו, למרסל פרוסט, לפרננדו פסואה, לגבריאל בלחסן, יונה וולך, רפאל וויאצ'ק ואחרון חביב-לאה גולדברג. מכתביו מעוטרים

ברישומים, ציוריו בשחור לבן.

 

 מכתב ללאה גולדברג

" הגפרורים שהדלקת עדיין מאירים

את בדידותה של המילה

שנפסלה מן השירים.

האומנם?

בשולי הענן שהורשת לי

רואים כי החוק הראשון

של השירה הוא

שאין חוקים".

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים